עירובין, פרק ו

משנה א

הַדָּר עִם הַנָּכְרִי בֶּחָצֵר,

אוֹ עִם מִי שֶׁאֵינוֹ מוֹדֶה בָּעֵרוּב -

הֲרֵי זֶה אוֹסֵר עָלָיו. דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקב אוֹמֵר: לְעוֹלָם אֵינוֹ אוֹסֵר,

עַד שֶׁיְּהוּ שְׁנֵי יִשְֹרְאֵלִים אוֹסְרִין זֶה עַל זֶה.

ברטנורא משנה א

הדר.  מי שאינו מודה בעירוב.  כותי.

הרי זה אוסר עליו.  לטלטל מביתו לחצר, עד שישכור ממנו רשות שיש לו בחצר.

לעולם אינו אוסר עד שיהיו שני ישראלים.  בין לתנא קמא בין לרבי אליעזר בן יעקב, דירת נכרי לאו שמה דירה, ובדין הוא שלא תאסור, אלא דגזור רבנן כדי שלא ידור ישראל עם הנכרי שלא ילמד ממעשיו. תנא קמא סבר, אע"ג דנכרי חשיד אשפיכת דמים, ואסור לישראל להתיחד עמו, זמנין דמקרי ודייר ישראל עם הנכרי. ואמור רבנן, אין עירוב מועיל במקום נכרים, ואין ביטול רשות מועיל במקום נכרים עד שישכיר. והנכרי לא ישכיר, דחייש לכשפים, ומתוך כך לא יבוא ישראל לדור עם הנכרי ולא ילמוד ממעשיו.

ורבי אליעזר בן יעקב סבר, כיון דנכרי חשוד אשפיכת דמים, תרי, דשכיחי דדיירי גזרו בהו רבנן, חד, דלא שכיח דדייר, שאסור להתיחד עם הנכרי, לא גזרו ביה רבנן. והלכה כרבי אליעזר בן יעקב.

ושוכרים מן הנכרי אפילו בפחות משוה פרוטה, ואפילו בשבת. ואע"פ שאין הנכרי מבטל רשותו עד שישכור ממנו, ישראל יכול לבטל רשות ואפילו בשבת, והוא שיאמר לחברו כשלא עירבו "רשותי מבוטלת לך", ויהיה הוא אסור לטלטל בחצר וחברו מותר. ואם ירצו אחר שהשלים חברו לטלטל מה שצריך לו, יכול חברו לחזור ולבטל לו רשותו, ויהיה הוא מותר וחברו אסור.

משנה ב

אָמַר רַבָּן גַּמְלִיאֵל.

מַעֲשֶֹה בְּצַדּוּקִי אֶחָד שֶׁהָיָה דָּר עִמָּנוּ בַּמָּבוֹי בִּירוּשָׁלַיִם,

וְאָמַר לָנוּ אַבָּא: מַהֲרוּ וְהוֹצִיאוּ אֶת כָּל הַכֵּלִים לַמָּבוֹי,

עַד שֶׁלֹּא יוֹצִיא וְיֶאֱסֹר עֲלֵיכֶם.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: בְּלָשׁוֹן אַחֵר.

מַהֲרוּ וַעֲשׁוּ צָרְכֵיכֶם בַּמָּבוֹי עַד שֶׁלֹּא יוֹצִיא וְיֶאֱסֹר עֲלֵיכֶם.

ברטנורא משנה ב 

מעשה בצדוקי.  מתניתין חסורי מחסרא והכי קתני:

צדוקי הרי הוא כנכרי, רבן גמליאל אומר אינו כנכרי, ומעשה בצדוקי אחד כו' ואמר לנו אבא מהרו ועשו צרכיכם עד שלא יוציא ויאסר עליכם.

שמע מינה דכישראל הוא ויכול לבטל רשות. ומפני שהמבטל רשותו וחזר והוציא בין בשוגג בין במזיד אוסר כדלקמן, משום הכי קאמר רבן גמליאל מהרו ועשו צרכיכם עד שלא יוציא הוא כליו לחצר, ויחזור ויזכה ברשותו שבטל, ויאסר עליכם. אבל אי כנכרי הוא, ואין הנכרי יכול לבטל עד שישכור, היכי הוי מצי למיסר עלייהו, מאחר דאגיר להו ושקיל דמי.

ורבי יהודה אומר.  לא כך אמר רבן גמליאל, דלעולם צדוקי הרי הוא כנכרי סבירא ליה לרבן גמליאל, ואותה מעשה אינה ראיה, דהכי קאמר להו רבן גמליאל: מהרו ועשו צרכיכם בערב שבת קודם שתחשך, ולא עד שלא יוציא כליו כדאמרת, אלא עד שלא יצא היום ויאסר עליכם.

ופסק ההלכה, שכל ישראל שמחלל שבת בפרהסיא הרי הוא כנכרי, ואין מערבין עמו ואינו מבטל רשות, אלא שוכרים ממנו כדרך ששוכרים מן הנכרים. והמשמר שבת בפרהסיא, אע"פ שפעמים מחלל אותו בצנעא, ואינו מודה בתורת עירוב, כגון הצדוקים בזמן הזה שמשמרים שבת ואינם מודים בתורת עירוב, הרי זה אין מערבין עמו, אבל יכול לבטל רשות, ואין צריך לשכור ממנו, והוא שלא יהיה עובד עבודה זרה.

משנה ג

אַנְשֵׁי חָצֵר שֶׁשָּׁכַח אֶחָד מֵהֶן וְלא עֵרֵב -

בֵּיתוֹ אָסוּר מִלְּהַכְנִיס וּמִלְּהוֹצִיא לוֹ וְלָהֶם,

וְשֶׁלָּהֶם מֻתָּרִין לוֹ וְלָהֶם.

נָתְנוּ לוֹ רְשׁוּתָן -

הוּא מֻתָּר וְהֵן אֲסוּרִין.

הָיוּ שְׁנַיִם - אוֹסְרִין זֶה עַל זֶה;

שֶׁאֶחָד נוֹתֵן רְשׁוּת וְנוֹטֵל רְשׁוּת,

שְׁנַיִם נוֹתְנִים רְשׁוּת וְאֵין נוֹטְלִין רְשׁוּת.

ברטנורא משנה ג 

ביתו אסור להכניס ולהוציא.  מביתו לחצר, בין הוא בין אנשי החצר. וכגון שביטל להם רשות חצירו, כלומר החלק שיש לו עמהם בחצר, ולא ביטל להם ביתו, דסבר האי תנא מה שביטל ביטל, ומה שלא ביטל לא ביטל. הלכך הוה ליה בית רשותא דידיה, וחצר רשותא דידהו.

ושלהם.  בתים שלהן, מותרין להוציא מהן לחצר בין הוא בין הם, דהא בתים שלהם וחצר רשות אחת היא. והוא אע"ג דלא עירב, הוי כאורח גבייהו, שאורח מטלטל ברשות אכסניא שלו.

נתנו לו.  הם רשות חצירן, הוא מותר להוציא מביתו לחצר שהכל כרשותו, והן אסורים אפילו לטלטל מביתו לחצר. ולא הוי אורחים גביה, דחד לגבי רבים הוי אורח, רבים לגבי יחיד לא הוו אורחים.

היו שנים.  שלא עירבו, ושאר בני חצר ביטלו להם רשותם, שניהם אוסרים זה על זה, מפני שהחצר היא של שניהם, והבתים מיוחדים כל בית לבעליו, ואין מוציא מרשות המיוחדת לו לרשות שלו ושל חברו. ואע"ג דהדר חד מנייהו ובטיל ליה לחבריה, אינו מועיל, הואיל ובשעה שביטלו בני החצר רשותם לאלו השנים שלא עירבו, היו אוסרים זה על זה, אשתכח דביטול קמאי לא מהני, וכי הדר מבטל, לא מצי לאקנויי רשותא דידהו דהא לא קנייה. הלכך, בני חצר שקצתן עירבו וקצתן לא עירבו, אותן שלא עירבו מבטלין רשותן לאותן שעירבו, ואין אותן שעירבו מבטלין רשותן לאותן שלא עירבו, דאסרי אהדדי כדאמרן. והמבטל רשותו לבני חצר, צריך שיפרש שמבטל לכל אחד ואחד.

משנה ד

מֵאֵימָתַי נוֹתְנִין רְשׁוּת?

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: מִבְּעוֹד יוֹם;

וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: מִשֶּׁחָשֵׁכָה.

מִי שֶׁנָּתַן רְשׁוּתוֹ וְהוֹצִיא,

בֵּין בְּשׁוֹגֵג בֵּין בְּמֵזִיד - הֲרֵי זֶה אוֹסֵר; דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: בְּמֵזִיד - אוֹסֵר, בְּשׁוֹגֵג - אֵינוֹ אוֹסֵר.

ברטנורא משנה ד 

בית שמאי אומרים מבעוד יום. דסברי ביטול רשות מקנה רשותא הוא, ומקנה רשות בשבת אסור.

ובית הלל אומרים אף משתחשך.  סברי ביטול לאו אקנויי רשותא הוא אלא אסתלוקי מרשותא, ואסתלוקי מרשותא בשבת שפיר דמי. ובברייתא פירשו, דבכל דוכתא אמרינן כיון שנאסר למקצת שבת נאסר לכולה, חוץ ממבטל רשות.

מי שנתן רשותו והוציא.  שחזר ונשתמש ברשות שביטל.

אחד שוגג ואחד מזיד.  דקניס שוגג אטו מזיד. ואין הלכה כרבי מאיר.

משנה ה

בַּעַל הַבַּיִת שֶׁהָיָה שֻׁתָּף לַשְּׁכֵנִים,

לָזֶה בְּיַיִן וְלָזֶה בְּיַיִן -

אֵינָם צְרִיכִים לְעָרֵב;

לָזֶה בְּיַיִן וְלָזֶה בְּשֶׁמֶן -

צְרִיכִים לְעָרֵב.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אֶחָד זֶה וְאֶחָד זֶה - אֵינָם צְרִיכִים לְעָרֵב.

ברטנורא משנה ה 

שהוא שותף עם שכניו שבמבוי, לשם שותפות בעלמא ולא לשם עירוב.

אין צריך לערב.  והוא שיהיו כולן שותפין בכלי אחד. ודוקא שתופי מבואות הוו ביין, כדתנן בכל מערבין ומשתתפין, אבל עירובי חצירות אין מערבין אלא בפת, דעירוב משום דירה הוא, ודירה של אדם אין לבו נמשך אלא בפת. ואם שיתף שיתופי מבואות בפת, כל שכן דחשיב טפי, וסומכין על אותו שיתוף של פת במקום עירוב, ואין צריך לערב עירובי חצירות. אבל אם נשתתפו ביין או בשאר דברים, צריכים לערב עירובי חצירות, ואין סומכין על השתוף, כדי שלא תשתכח תורת עירוב מן התינוקות.

רבי שמעון אומר כו'.  ואין הלכה כרבי שמעון.

משנה ו

חָמֵשׁ חֲבוּרוֹת שֶׁשָּׁבְתוּ בִּטְרַקְלִין אֶחָד -

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: עֵרוּב לְכָל חֲבוּרָה וַחֲבוּרָה;

וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: עֵרוּב אֶחָד לְכֻלָּן.

וּמוֹדִים, בִּזְמַן שֶׁמִּקְצָתָן שְׁרוּיִן בַּחֲדָרִים אוֹ בָּעֲלִיּוֹת,

שֶׁהֵן צְרִיכִין עֵרוּב לְכָל חֲבוּרָה וַחֲבוּרָה.

ברטנורא משנה ו

בטרקלין.  בית גדול ורחב, מושב מלכים. וחלקוהו לחמשה, וכולן יש להן פתח מן הטרקלין לחצר, וצריכים לערב עם שאר בני החצר.

בית שמאי אומרים.  רשותיהן חלוקים, וצריך שכל חבורה וחבורה תיתן פת לעירוב החצר.

ובית הלל אומרים.  אין מחיצה זו חילוק רשות. ובזמן שחילקו הטרקלין למחיצות גדולות המגיעות לתקרה, כולי עלמא לא פליגי דהוי חילוק רשות, משום דהוי כשרוים בחדרים ובעליות. כי פליגי דחילקו במחיצות נמוכות שאינן מגיעות לתקרה, בית שמאי סברי מחיצה כזו הויא חלוק רשות, ובית הלל סברי לא הויא חלוק רשות.

משנה ז

הָאַחִין הַשֻּׁתָּפִים

שֶׁהָיוּ אוֹכְלִין עַל שֻׁלְחַן אֲבִיהֶם וִישֵׁנִים בְּבָתֵיהֶם -

צְרִיכִין עֵרוּב לְכָל אֶחָד וְאֶחָד.

לְפִיכָךְ,

אִם שָׁכַח אֶחָד מֵהֶם וְלא עֵרֵב - מְבַטֵּל אֶת רְשׁוּתוֹ.

אֵימָתַי?

בִּזְמַן שֶׁמּוֹלִיכִין עֵרוּבָן בְּמָקוֹם אַחֵר;

אֲבָל אִם הָיָה עֵרוּב בָּא אֶצְלָן, אוֹ שֶׁאֵין עִמָּהֶן דִּיּוּרִין

בֶּחָצֵר -

אֵינָן צְרִיכִין לְעָרֵב.

ברטנורא משנה ז 

האחין השותפין.  הכי קאמר: האחין שאוכלין על שולחן אביהם, והשותפים האוכלים על שולחן אחד. ואוכלין על שולחן אביהם לאו דוקא, אלא נוטלין מזונותיהן מבית אביהן ואוכלין אותם כל אחד בביתו. וכן השותפין עושים מלאכה אצל בעל הבית אחד בשותפות, ונוטלין מזונותיהם מבעל הבית ומוליכין לאכול בבתיהם.

וישנים בבתיהם.  והם ואביהם [ואחרים] דרים בחצר אחד.

צריכין עירוב לכל אחד ואחד.  אם רוצים לערב עם אנשי חצרן.

מבטל את רשותו.  צריך לבטל את רשותו.

אימתי? בזמן שמוליכין את עירובן.  לתתו לאחד מבתי שאר בני החצר, דהואיל והוזקקו לעירוב ושאר דיורין אסרי, אינהו נמי אסרי, וצריכין כולן ליתן פת בעירוב, הואיל וחלוקין דיוריהן בלינה, וגם אין אוכלין על שולחן אביהן ממש, אלא כל אחד נוטל פרנסתו ואוכל בביתו.

אבל אם היה עירוב.  כל החצר בא לבית אביהן, שלא הוזקקו לעירוב, שבית שמניחין בו העירוב אין צריך ליתן פת.

או שאין עמהן דיורין אחרים, שאין דיורין מזקיקים אותם לעירוב, אין צריך לערב, דכיחידים דמו.

משנה ח

חָמֵשׁ חֲצֵרוֹת פְּתוּחוֹת זוֹ לָזוֹ וּפְתוּחוֹת לַמָּבוֹי,

עֵרְבוּ בַּחֲצֵרוֹת וְלא נִשְׁתַּתְּפוּ בַּמָּבוֹי -

מֻתָּרִין בַּחֲצֵרוֹת וַאֲסוּרִין בַּמָּבוֹי;

וְאִם נִשְׁתַּתְּפוּ בַּמָּבוֹי - מֻתָּרִין כָּאן וְכָאן.

עֵרְבוּ בַּחֲצֵרוֹת וְנִשְׁתַּתְּפוּ בַּמָּבוֹי,

וְשָׁכַח אֶחָד מִבְּנֵי חָצֵר וְלא עֵרֵב -

מֻתָּרִין כָּאן וְכָאן;

מִבְּנֵי מָבוֹי וְלא נִשְׁתַּתַּף -

מֻתָּרִין בַּחֲצֵרוֹת וַאֲסוּרִין בַּמָּבוֹי;

שֶׁהַמָּבוֹי לַחֲצֵרוֹת כֶּחָצֵר לַבָּתִּים.

ברטנורא משנה ח

פתוחות זו לזו ופתוחות למבוי.  בגמרא מוכח דלא תנינן במתניתין פתוחות זו לזו, משום דקיי"ל שאין מבוי ניתר בלחי או קורה, עד שיהיו בתים וחצרות פתוחים לתוכו. כלומר, שני בתים פתוחים לכל חצר, ושתי חצרות פתוחות למבוי. והנך כיון דכולן פתוחות זו לזו ומעורבות יחד דרך פתחיהן, חדא חשיב להו, ולא תנינן אלא חמש חצרות פתוחות למבוי.

עירבו החצרות כל אחת לעצמה.

מותרים בחצרות.  מותרין כל בני חצר לעצמן.

ואסורין במבוי.  דאין סומכין על עירוב במקום שתוף.

ואם נשתתפו.  נמי במבוי לאחר שעירבו בחצרות, מותרין כאן וכאן.

ושכח אחד מבני חצר ולא עירב בחצרו להתיר חצרו, אבל בשיתוף היה לו חלק.

מותרין כאן וכאן.  דטעמא מאי אין סומכין על שתוף במקום עירוב, כדי שלא תשתכח תורת עירוב מן התינוקות, והכא דרוב בני חצר עירבו, אלא ששכח אחד מהם ולא עירב, לא תשתכח תורת עירוב.

שהמבוי לחצרות כחצר לבתים.  כשם שאסור להוציא מבתים לחצר בלא עירוב, כך אסור להוציא מן החצר למבוי בלא שתוף. ולא תימא לא דמו, דבית וחצר, זו רשות היחיד וזו רשות הרבים, אבל חצר ומבוי שניהן רשויות של רבים הן.

משנה ט

שְׁתֵּי חֲצֵרוֹת זוֹ לִפְנִים מִזּוֹ,

עֵרְבָה הַפְּנִימִית וְלא עֵרְבָה הַחִיצוֹנָה -

הַפְּנִימִית מֻתֶּרֶת וְהַחִיצוֹנָה אֲסוּרָה;

הַחִיצוֹנָה וְלא הַפְּנִימִית -

שְׁתֵּיהֶן אֲסוּרוֹת.

עֵרְבָה זוֹ לְעַצְמָהּ וְזוֹ לְעַצְמָהּ -

זוֹ מֻתֶּרֶת בִּפְנֵי עַצְמָהּ וְזוֹ מֻתֶּרֶת בִּפְנֵי עַצְמָהּ.

רַבִּי עֲקִיבָא אוֹסֵר הַחִיצוֹנָה,

שֶׁדְּרִיסַת הָרֶגֶל אוֹסַרְתָּהּ;

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵין דְּרִיסַת הָרֶגֶל אוֹסַרְתָּהּ.

ברטנורא משנה ט 

זו לפנים מזו.  פנימית פתוחה לחיצונה, וחיצונה לרשות הרבים, ודריסת רגליה של פנימית על חיצונה לצאת לרשות הרבים.

עירבה פנימית.  בעצמה לטלטל בחצרה.

שתיהן אסורות. דהויא פנימית בעצמה רגל האסורה במקומה שהרי לא עירבה לעצמה, ואוסרת בדריסת רגליה על החיצונה.

זו מותרת לעצמה וכו'.  דרגל המותרת במקומה אינה אוסרת.

רבי עקיבא אוסר.  דקא סבר אף רגל המותרת אוסרת כשלא עירבה שם.

וחכמים אומרים כו'.  דקסברי אפילו רגל האסורה במקומה, כגון כשלא עירבה הפנימית לעצמה, אינה אוסרת על החיצונה.

והלכה כתנא קמא.

משנה י

שָׁכַח אֶחָד מִן הַחִיצוֹנָה וְלא עֵרֵב -

הַפְּנִימִית מֻתֶּרֶת וְהַחִיצוֹנָה אֲסוּרָה;

מִן הַפְּנִימִית וְלא עֵרֵב -

שְׁתֵּיהֶן אֲסוּרוֹת.

נָתְנוּ עֵרוּבָן בְּמָקוֹם אֶחָד,

וְשָׁכַח אֶחָד,

בֵּין מִן הַפְּנִימִית בֵּין מִן הַחִיצוֹנָה, וְלא עֵרֵב -

שְׁתֵּיהֶן אֲסוּרוֹת;

וְאִם הָיוּ שֶׁל יְחִידִים -

אֵינָן צְרִיכִין לְעָרֵב.

ברטנורא משנה י

שכח אחד מן הפנימית כו'.  דהויא פנימית רגל האסורה ואוסרת.

נתנו עירובן במקום אחד.  שעירבו שתיהן זו עם זו, ונתנו העירוב בחיצונה. וקרי לה "מקום אחד", לפי ששתי החצירות משתמשות בה כאחד. ושכח אפילו אחד מן החיצונה ולא עירב, שתיהן אסורות, דפנימית נמי אסורה לטלטל בחצרה, שהרי אינה יכולה להסתלק מן החיצונה ולהשתמש באנפי נפשה דהא ליתא לעירובה גבה, דאותו עירוב המתירה בחצר הוליכוהו לחיצונה. אבל נתנו העירוב בפנימית, חיצונה מתסרא בשכחה דפנימית, ופנימית לא מתסרא בשכחה דחיצונה, דהא אחדא לדשא ומשתמשא.

ואם היו של יחידים.  שאין בפנימית אלא אחד ובחיצונה אחד, אין צריכין לערב זה עם זה משום דריסת הרגל, דכיון דיחיד הוא בפנימית, הויא רגל המותרת ואינה אוסרת. וסתם מתניתין כתנא קמא, דלעיל דסבר רגל המותרת אינה אוסרת.