עירובין, פרק ח

משנה א

כֵּיצַד מִשְׁתַּתְּפִין בַּתְּחוּמִין?

מַנִּיחַ אֶת הֶחָבִית וְאוֹמֵר.

הֲרֵי זֶה לְכָל בְּנֵי עִירִי,

לְכָל מִי שֶׁיֵּלֵךְ לְבֵית הָאֵבֶל אוֹ לְבֵית הַמִּשְׁתֶּה.

וְכָל שֶׁקִּבֵּל עָלָיו מִבְּעוֹד יוֹם - מֻתָּר.

מִשֶּׁתֶּחְשַׁךְ - אָסוּר;

שֶׁאֵין מְעָרְבִין מִשֶּׁתֶּחְשַׁךְ.

ברטנורא משנה א 

כיצד.  לכל מי שילך לבית האבל וכו'.  דמילי דמצוה נינהו, וקיי"ל אין מערבין עירובי תחומין אלא לדבר מצוה.

וכל מי שקבל עליו לסמוך על עירוב זה מותר.

ומשחשיכה אסור.  והני מילי כשלא הודיעוהו מבעוד יום, אבל הודיעוהו מבעוד יום אפילו לא קיבל עליו לסמוך על עירוב זה בודאי אלא משחשיכה, מותר.

משנה ב

כַּמָּה הוּא שִׁעוּרוֹ?

מְזוֹן שְׁתֵּי סְעוּדוֹת לְכָל אֶחָד.

מְזוֹנוֹ לַחֹל וְלא לַשַּׁבָּת; דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: לַשַּׁבָּת וְלא לַחֹל.

וְזֶה וָזֶה מִתְכַּוְּנִין לְהָקֵל.

רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה אוֹמֵר.

מִכִּכָּר בַּפֻּנְדְּיוֹן מֵאַרְבַּע סְאִין בַּסֶּלַע.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: שְׁתֵּי יָדוֹת לַכִּכָּר מִשָּׁלשׁ לַקַּב.

חֶצְיָהּ לְבַיִת הַמְנֻגָּע.

וַחֲצִי חֶצְיָהּ לִפְסוֹל אֶת הַגְּוִיָּה.

ברטנורא משנה ב 

מזון שתי סעודות לכל אחד.  מתוך שקונה שביתתו שם, צריך להניח שם מזון שצריך לו לשבת.

אלו ואלו מתכוונים להקל. רבי מאיר סבר בשבת אכיל אינש טפי משום דבסים תבשיליה. ורבי יהודה סבר כיון דבשבת אכיל שלוש סעודות, אינו מרבה לאכול בכל סעודה, ושתי סעודות של חול הוי טפי משתי סעודות של שבת.

ככר בפונדיון.  ככר הלקוח בפונדיון, כשמוכרין ארבעה סאין חטין לסלע.

וארבעה סאין הן כ"ד קבין, והסלע כ"ד מעין, נמצא קב לכל מעה, והמעה שני פונדיונין, הרי כיכר הנמכר בשוק בפונדיון הוא חצי קב. והחנוני לוקח החצי לשכר האפיה והטחינה, נמצא כיכר הלקוח מן החנוני בפונדיון הוא רובע קב שהם ו' ביצים, שהקב כ"ד ביצים, והם שיעור שתי סעודות של עירוב לדברי רבי יוחנן בן ברוקא. והלכה כמותו.

רבי שמעון. ממעט בשיעור, ואומר שדי לערב בשתי ידות של כיכר של שלוש כיכרות לקב. וכיכר שלם של שמונה ביצים הוא שלישית הקב. ושתי ידותיה שהם חמש ביצים ויותר הוו שתי סעודות.

חציה לבית המנוגע.  סתם מתניתין היא, והכי קאמר, חצי ככר שלם ששיערו בו, בין למר ובין למר, הוא שיעור לשהיית בית המנוגע. שהנכנס לבית שיש בו נגע צרעת, אע"פ שהוא טמא מיד, אינו טעון כבוס בגדים עד שישהה כדי אכילה, וחצי ככר זו הוי כדי אכילה. ולרבי יוחנן בן ברוקה דאמר כיכר שלם הוי רובע קב, שהם ששה ביצים, נמצא חציה שלוש ביצים, והוא פרס דבכולי תלמודא. ולרבי שמעון דאמר כיכר שלם הוא של שלישית הקב, שהם שמונה ביצים, הוי חציה ארבע ביצים והוא פרס דבכולי תלמודא אליבא דרבי שמעון. ואע"ג דרבי שמעון סבר דבכיכר שלם יש שלוש סעודות, דהא שתי ידותיה קאמר רבי שמעון דהוי שתי סעודות, הני מילי בעירוב, דנתכוונו בו להקל ואין צריך שתי סעודות שלימות, אבל בכל שאר דוכתי סבירא ליה לרבי שמעון דאין סעודה פחותה מחצי ככר של שלישית הקב, ובעינן שישהה כדי אכילת חצי ככר זו, שהם ארבע ביצים.

חצי חציה לפסול את הגויה. דהאוכל אוכלים טמאים כחצי פרס, נפסל גופו מדרבנן מלאכול בתרומה. וחצי פרס הוי ביצה ומחצה לרבי יוחנן בן ברוקה, ושתי ביצים לרבי שמעון.

משנה ג

אַנְשֵׁי חָצֵר וְאַנְשֵׁי מַרְפֶּסֶת שֶׁשָּׁכְחוּ וְלא עֵרְבוּ,

כָּל שֶׁגָּבוֹהַּ עֲשָֹרָה טְפָחִים - לַמַּרְפֶּסֶת,

פָּחוֹת מִכָּאן - לֶחָצֵר.

חֻלְיַת הַבּוֹר וְהַסֶּלַע, גְּבוֹהִים עֲשָֹרָה טְפָחִים -

לַמַּרְפֶּסֶת,

פָּחוֹת מִכָּאן - לֶחָצֵר.

בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים?

בִּסְמוּכָה. אֲבָל בְּמֻפְלֶגֶת,

אֲפִלּוּ גְּבוֹהָה עֲשָֹרָה טְפָחִים - לֶחָצֵר.

וְאֵיזוֹ הִיא סְמוּכָה?

כָּל שֶׁאֵינָהּ רְחוֹקָה אַרְבָּעָה טְפָחִים.

ברטנורא משנה ג 

מרפסת.  מקום גבוה בחצר הבית, והרבה פתחי עליות פתוחין לה, וכולם יוצאין בסולם אחד לחצר וממנו לרשות הרבים. ואעפ"כ אין אוסרין, הואיל ומרפסת גבוהה עשרה, ובלבד שיערבו בני מרפסת לעצמן במרפסת, דהויא רגל המותרת במקומה ואינה אוסרת.

ששכחו ולא עירבו אלו עם אלו. אבל עירבו אלו לעצמן ואלו לעצמן.

כל שגבוה עשרה.  אם יש בחצר תל או עמוד גבוה עשרה סמוך למרפסת, ואין מרפסת גבוה מן העמוד עשרה, דניחא תשמישתיה דעמוד לבני המרפסת, רשות מרפסת שולטת בו, ומשתמשין הן בו ולא בני החצר.

פחות מכאן לחצר.  אף לחצר קאמר, ששתי הרשויות שולטין בו, המרפסת והחצר, ואם לא עירבו זה עם זה שניהם אסורים בו.

חולית הבור.  שפת הבור של מעלה. אם גבוה עשרה מן החצר, רשות מרפסת שולטת בו. והוא שיהיה הבור מלא עד שפתו העליונה מדברים שאסור לטלטלם בשבת, דהשתא אי אפשר שתחסר מגובהה, דומיא דסלע שאינו חסר והרי הוא שוה לקרקעית המרפסת. אבל אם אין הבור מלא, או אפילו מלא מדברים שאפשר ליקח מהם בשבת ולחסרו, כיון דכי חסרא אסירא, כי לא חסרא נמי אסירא. ואם לא עירבו המרפסת והחצר זה עם זה, שניהם אסורים בו.

אפילו גבוהה עשרה טפחים לחצר.  אף לחצר כמו למרפסת, ושניהם אסורים בו אם לא עירבו זה עם זה.

משנה ד

הַנּוֹתֵן אֶת עֵרוּבוֹ בְּבֵית שַׁעַר, אַכְסַדְרָה וּמַרְפֶּסֶת -

אֵינוֹ עֵרוּב, וְהַדָּר שָׁם אֵינוֹ אוֹסֵר עָלָיו;

בְּבֵית הַתֶּבֶן וּבְבֵית הַבָּקָר,

וּבְבֵית הָעֵצִים וּבְבֵית הָאוֹצָרוֹת -

הֲרֵי זֶה עֵרוּב, וְהַדָּר שָׁם אוֹסֵר עָלָיו.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אִם יֶשׁ שָׁם תְּפִיסַת יָד שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת -

אֵינוֹ אוֹסֵר עָלָיו.

ברטנורא משנה ד 

הנותן עירובו.  עירובי חצרות.

בבית שער.  מקום סמוך לשער החצר, ורגילין להושיב שם שומר שלא יכנסו בני רשות הרבים לחצר.

והדר שם.  בבית שער שבחצר, אינו אוסר על בעל החצר, ואינו צריך ליתן את הפת, דלאו דירה היא.

והדר שם אוסר עליו.  אם השאיל בעל הבית בית התבן שלו לדור שם, אוסר עליו, הואיל ופתוח לחצר.

אם יש שם תפיסת יד של בעל הבית.  שיש לבעל הבית מקום בדירתו של זה, שנותן שם כליו להצניען, אינו אוסר עליו. ודוקא כשאין שם דיורין אחרים, אבל אם יש שם דיורין אחרים אוסר עליהן, דיקא נמי דקתני "אינו אוסר עליו", עליו אינו אוסר, אבל על דיורים אחרים אוסר, ואע"פ שבעל הבית עירב עמהן. ואם הכלים הללו שנותן שם בעל הבית הם דברים הניטלים בשבת, אין זו תפיסת יד ואוסר עליו, דאי בעי שקיל להו ושדי להו אבראי.

והלכה כרבי יהודה.

משנה ה

הַמַּנִּיחַ אֶת בֵּיתוֹ וְהָלַךְ לִשְׁבּוֹת בְּעִיר אַחֶרֶת,

אֶחָד נָכְרִי וְאֶחָד יִשְֹרָאֵל - הֲרֵי זֶה אוֹסֵר; דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אֵינוֹ אוֹסֵר.

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: נָכְרִי אוֹסֵר, יִשְֹרָאֵל אֵינוֹ אוֹסֵר,

שֶׁאֵין דֶּרֶךְ יִשְֹרָאֵל לָבוֹא בַּשַּׁבָּת.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אֲפִלּוּ הִנִּיחַ בֵּיתוֹ וְהָלַךְ לִשְׁבּוֹת אֵצֶל בִּתּוֹ בְּאוֹתָהּ הָעִיר -

אֵינוֹ אוֹסֵר, שֶׁכְּבָר הִסִּיעַ מִלִּבּוֹ.

ברטנורא משנה ה

הרי זה אוסר.  דדירה בלא בעלים שמה דירה.

אינו אוסר.  דלאו שמה דירה.

רבי יוסי.  נמי סבירא ליה דלאו שמה דירה, מיהו נכרי אוסר שמא יבוא בשבת. והלכה כרבי יוסי.

אצל בתו.  דוקא בתו, דעביד אינש דדייר עם חתנו, אבל בנו אין אדם מסיח דעתו מביתו לדור אצל בנו, שמא תתקוטט כלתו עמו ויצא. והלכה כרבי שמעון.

משנה ו

בּוֹר שֶׁבֵּין שְׁתֵּי חֲצֵרוֹת -

אֵין מְמַלְאִין מִמֶּנּוּ בַּשַּׁבָּת;

אֶלָּא אִם כֵּן עָשׁוּ לוֹ מְחִצָּה גְּבוֹהָה עֲשָֹרָה טְפָחִים,

בֵּין מִלְמַעְלָה בֵּין מִלְּמַטָּה בֵּין מִתּוֹךְ אָגְנוֹ.

רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר.

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: מִלְּמַטָּה,

וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: מִלְמַעְלָה.

אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: לא תְּהֵא מְחִצָּה גְּדוֹלָה מִן הַכֹּתֶל שֶׁבֵּינֵיהֶם.

ברטנורא משנה ו 

בור שבין שתי חצרות. חציו בזה וחציו בזה, אין ממלאין ממנו, שזה ממלא מרשות חברו, ואסור אם לא עירבו החצרות זו עם זו.

בין מלמעלה.  שהיו תשעה טפחים של מחיצה למעלה מן המים וטפח אחד משוקע במים.

בין מלמטה.  שהיה תשעה טפחים משוקעים בתוך המים, וטפח אחד נראה למעלה.

בין מתוך אגנו.  אע"פ שאין המחיצה נוגעת במים כלל, דקולא היא שהקלו חכמים במים דאמרינן גוד אחית מחיצתה, ובלבד שתהא בתוך אוגן הבור שתיראה כהפסקה.

מן הכותל שביניהם.  שמפסקת בין החצרות ומפסקת על פני הבור, ואף על פי שאינה נכנסת תוך אגנו. ואין הלכה כרבי יהודה.

משנה ז

אַמַּת הַמַּיִם שֶׁהִיא עוֹבֶרֶת בֶּחָצֵר -

אֵין מְמַלְאִין הֵימֶנָּה בַּשַּׁבָּת,

אֶלָּא אִם כֵּן עָשׁוּ לָהּ מְחִצָּה גְּבוֹהָה עֲשָֹרָה טְפָחִים,

בַּכְּנִיסָה וּבַיְצִיאָה.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: כֹּתֶל שֶׁעַל גַּבָּהּ תִּדּוֹן מִשּׁוּם מְחִצָּה.

אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: מַעֲשֶֹה בְּאַמָּה שֶׁל אָבֵל,

שֶׁהָיוּ מְמַלְאִין מִמֶּנָּה עַל פִּי זְקֵנִים בַּשַּׁבָּת.

אָמְרוּ לוֹ: מִפְּנֵי שֶׁלֹּא הָיָה בָּהּ כַּשִּׁעוּר.

ברטנורא משנה ז

אמת המים.  אפילו ברשות היחיד כרמלית היא.

עשו לה מחיצה.  בתוך אוגנה על פני רחבה, שהוא ניכר שבשביל המים נעשית.

באמה של אבל.  שם העיר, והיתה עוברת בתוך החצרות וממלאין ממנה בחצרות, דמהניא לה מחיצות כותל החצר התלויות עליה. ורבי יהודה לטעמיה דפליג נמי אבור, ואין הלכה כמותו.

שלא היה בה שיעור.  כרמלית, שלא היה עמוק עשרה או לא היה רחב ארבעה, שאין המים נעשין רשות לעצמן להחשב כרמלית, אלא אם כן עמוק עשרה ורחב ארבעה. עשו לה בכניסה ולא ביציאה לא מהני מידי, דהא מחוברת למים שחוץ לחצר ביציאתו, ונעשית הכל כרמלית [עשו לה ביציאה ולא בכניסה נמי לא מהני, דהא מחוברת למים שלמעלה חוץ לחצר זו. אבל עשו לה בכניסה וביציאה מהני, שנראה] כאילו מתחילין בחצר זו.

משנה ח

גְּזֻזְטְרָא שֶׁהִיא לְמַעְלָה מִן הַמַּיִם -

אֵין מְמַלְאִין הֵימֶנָּה בַּשַּׁבָּת,

אֶלָּא אִם כֵּן עָשׁוּ לָהּ מְחִצָּה גְּבוֹהָה עֲשָֹרָה טְפָחִים,

בֵּין מִלְמַעְלָה בֵּין מִלְּמַטָּה.

וְכֵן שְׁתֵּי גְזֻזְטְרָאוֹת זוֹ לְמַעְלָה מִזּוֹ.

עָשׁוּ לָעֶלְיוֹנָה וְלא עָשׁוּ לַתַּחְתּוֹנָה -

שְׁתֵּיהֶן אֲסוּרוֹת עַד שֶׁיְּעָרְבוּ.

ברטנורא משנה ח 

גזוזטרא.  כעין דף או מקום מקורה, היוצא מרשות היחיד ובולט על גבי המים.

אלא אם כן עשו מחיצה.  כל סביבות הגזוזטרא או סביב נקב ארבעה על ארבעה החקוק באמצעיתה, דאמרינן גוד אחית מחיצתא.

בין מלמעלה.  למעלה מן נקב הגזוזטרא.

בין מלמטה.  מחוברת לגזוזטרא מתחתיה. ורמב"ם פירש מלמטה על המים כנגד נקב הגזוזטרא, דאמרינן גוד אסיק, כאילו הגיע המחיצה לנקב שבגזוזטרא שממלאין ממנו.

זו למעלה מזו.  ונקב שממלאין ממנו בעליונה מכוון כנגד נקב התחתונה.

עשו לעליונה.  שנשתתפו בני התחתונה עם בני העליונה לעשות מחיצה בעליונה ולא עשו בתחתונה.

שתיהן אסורות עד שיערבו.  שכיון שבני התחתונה שותפין במחיצה זו של עליונה אוסרין עליהם. ואם עשו לתחתונה ולא עשו לעליונה, אע"פ שאין לעליונה שותפות במחיצה של תחתונה, שתיהן אסורות. העליונה אסורה שהרי אין לה מחיצה, והתחתונה הואיל ויש דרך לעליונה עליה, שגם היא ממלאת מים משם, אוסרת עליה עד שיערבו עמה. והני מילי כששתי הגזוזטראות מופלגות זו מזו, שיש גבוה עשרה טפחים או יותר בין זו לזו, אבל אם שתיהן בתוך עשרה, אפילו עשו שתיהן מחיצה, לעולם אוסרות זו על זו עד שיערבו.

משנה ט

חָצֵר שֶׁהִיא פְּחוּתָה מֵאַרְבַּע אַמּוֹת -

אֵין שׁוֹפְכִין בְּתוֹכָהּ מַיִם בַּשַּׁבָּת,

אֶלָּא אִם כֵּן עָשׁוּ לָהּ עוּקָה מַחֲזֶקֶת סָאתַיִם מִן הַנֶּקֶב וּלְמַטָּה,

בֵּין מִבַּחוּץ בֵּין מִבִּפְנִים;

אֶלָּא שֶׁמִּבַּחוּץ צָרִיךְ לִקְמוֹר, מִבִּפְנִים אֵין צָרִיךְ לִקְמוֹר.

ברטנורא משנה ט 

אין שופכין לתוכה מים בשבת.  דבארבע אמות המים שאדם עשוי להשתמש בהן בכל יום נבלעים שם במקומם, ואין יוצאין לרשות הרבים. פחות מארבע אמות, אין נבלעים במקומם ויוצאין לרשות הרבים.

עוקה.  גומא.

מחזקת סאתים.  מפני שהאדם עשוי להסתפק סאתים מים בכל יום.

מן הנקב ולמטה.  שיהיה החלל של העוקה מחזיק סאתים קודם שיגיעו המים אל הנקב שעל שפתה שבו מקלחין לרשות הרבים.

בין מבפנים בין מבחוץ.  בין שעשה העוקה בחצר בין שעשאה ברשות הרבים.

צריך לקמור.  לעשות עליה כמין כפה מכוסה מלמעלה, כדי שתהא חלוקה מרשות הרבים.

משנה י

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר.

בִּיב שֶׁהוּא קָמוּר אַרְבַּע אַמּוֹת בִּרְשׁוּת הָרַבִּים -

שׁוֹפְכִין לְתוֹכוֹ מַיִם בַּשַּׁבָּת.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֲפִלּוּ גַּג אוֹ חָצֵר מֵאָה אַמָּה -

לא יִשְׁפֹּךְ עַל פִּי הַבִּיב,

אֲבָל שׁוֹפֵךְ מִגַּג לְגַג, וְהַמַּיִם יוֹרְדִין לַבִּיב.

הֶחָצֵר וְהָאַכְסַדְרָה מִצְטָרְפִין לְאַרְבַּע אַמּוֹת.

ברטנורא משנה י

ביב.  חריץ העשוי כדי שיקלחו המים [ששופכין] בחצר לרשות הרבים. והוא קמור במשך ארבע אמות לרשות הרבים, דבארבע אמות יש שיעור לבלוע בהן סאתים מים שאדם מסתפק בכל יום.

שופכין לתוכו.  דתיימי מיא ואין יוצאין לרשות הרבים.

לא ישפוך על פי הביב.  דכיון דבגויה שפיך, מקלחי להדיא ונפקי לרשות הרבים, והרואה אומר ששפכן סמוך ליציאתו לרשות הרבים. והלכה כחכמים.

מצטרפין לארבע אמות. אם יש בחצר עם האכסדרה ארבע אמות על ארבע אמות מצטרפין, ומותר לשפוך לתוכה מים ואין צריך עוקה.

משנה יא

וְכֵן שְׁתֵּי דְיוּטָאוֹת זוֹ כְּנֶגֶד זוֹ,

מִקְצָתָן עָשׁוּ עוּקָה וּמִקְצָתָן לא עָשׁוּ עוּקָה -

אֶת שֶׁעָשׁוּ עוּקָה מֻתָּרִין,

וְאֶת שֶׁלֹּא עָשׁוּ עוּקָה אֲסוּרִין.

ברטנורא משנה יא 

דיוטות.  עליות זו כנגד זו, וחצר פחותה מארבע אמות לפניהן ששופכין בה מימיהן.

מקצתן.  בני הדיוטא האחת עשו עוקה בחצר, ובני האחרת לא עשו.

ואת שלא עשו עוקה אסורין.  כל זמן שלא עירבו. דאי שריית להו להני על ידי עוקה דהנך, אתו לאפוקי מאני עם השופכים מן הבתים, ולהורידן לחצר בהדיא עד שפת העוקה ברגליהם. וקא מטלטל בחצר דלא עירבו בה.