עירובין, פרק י

משנה א

הַמּוֹצֵא תְּפִלִּין - מַכְנִיסָן זוּג זוּג.

רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: שְׁנַיִם שְׁנַיִם.

בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים?

בִּישָׁנוֹת,

אֲבָל בַּחֲדָשׁוֹת - פָּטוּר.

מְצָאָן צְבָתִים אוֹ כְּרִיכוֹת -

מַחְשִׁיךְ עֲלֵיהֶן וּמְבִיאָן.

וּבַסַּכָּנָה -

מְכַסָּן וְהוֹלֵךְ לוֹ.

ברטנורא משנה א 

המוצא תפילין בשדה ממקום שאינן משתמרים דזוג זוג.  אחד בראש ואחד בזרוע כדרך שלובש בחול והיינו זוג, וחוזר תמיד ומכניס זוג זוג עד שיכניס את כולן. קסבר שבת זמן תפילין הוא, אלא שחכמים גזרו עליהן גזירה שמא תפסק רצועה ויביאם בידו, ואם ילבש יותר מזוג איכא "בל תוסיף", ואתי איסור בל תוסיף ומשוי להו עליה כמשאוי.

ורבן גמליאל סבר שבת לאו זמן תפילין הוא, והיינו טעמא דשרו ליה רבנן בהצלה משום דתכשיט הוא, הילכך מכניסן שני זוגות שני זוגות, דשני זוגות הוי תכשיט, לפי ששנינו מקום יש בראש להניח בו שני תפילין, וכל כמה דהוי תכשיט שרי. ומשום "בל תוסיף" ליכא הכא, דאין כאן מצות תפילין כלל אלא כשאר מלבוש דעלמא. ואין הלכה כרבן גמליאל.

בישנות.  שניכר הקשר, דודאי תפילין הן, ויש בהן קדושה, ואסור להניחן במקום בזיון. אבל בחדשות אין מחללין שבת עליהן להכניסן, דלמא קמיע בעלמא נינהו, ואין קדושה אלא בעשויין כהלכתן לשמן.

צבותים.  קשורים כל זוג זוג לעצמו.

כרוכים.  הרבה ביחד.

מחשיך עליהן. יושב ומשמרם שם עד שתחשך, ומשחשיכה מכניסן כולם ביחד. וכגון שהם מרובים, שאם יביאם זוג זוג לא תכלה הבאתן קודם הלילה, שאם הם בענין שתכלה הכנסתן לבית קודם הלילה, מכניסן זוג זוג כדאמרן.

ובסכנה.  שגזרו שמד שלא להניח תפילין. ומתניתין חסורי מחסרא והכי קתני:

במה דברים אמורים, בסכנה של שמד, אבל אם מתיירא לשהות שם מפני הלסטים, מוליכן פחות פחות מארבע אמות.

משנה ב

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: נוֹתְנָן לַחֲבֵרוֹ וַחֲבֵרוֹ לַחֲבֵרוֹ,

עַד שֶׁמַּגִּיעַ לֶחָצֵר הַחִיצוֹנָה.

וְכֵן בְּנוֹ,

נוֹתְנוֹ לַחֲבֵרוֹ וַחֲבֵרוֹ לַחֲבֵרוֹ, אֲפִלּוּ מֵאָה.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: נוֹתֵן אָדָם חָבִית לַחֲבֵרוֹ וַחֲבֵרוֹ לַחֲבֵרוֹ,

אֲפִלּוּ חוּץ לַתְּחוּם.

אָמְרוּ לוֹ.

לא תְּהַלֵּךְ זוֹ יוֹתֵר מֵרַגְלֵי בְעָלֶיהָ.

ברטנורא משנה ב 

רבי שמעון אומר נותנן לחבירו, ואינו מוליכן פחות [פחות] מארבע אמות כשמתיירא מפני לסטים, גזירה שמא יעבירם מתחלת ארבע לסוף ארבע. והלכה כרבי שמעון.

וכן בנו.  שילדתו אמו בשדה בשבת.

נותנו לחבירו.  והא עדיפא מלטלטלו פחות פחות מארבע אמות.

אפילו חוץ לתחום.  בחבית של הפקר מיירי, דאי יש לה בעלים הא קי"ל הבהמה והכלים כרגלי הבעלים. וסבר רבי יהודה נכסי הפקר לא קנו שביתה.

אמרו לו.  רבי יוחנן בן נורי הוא דאמר לה, דשמעינן ליה דאמר נכסי הפקר קונין שביתה במקומן.

לא תהלך זו יותר מרגלי בעליה.  כלומר אם היו לה בעלים ולא עירבו לא היתה מהלכת אלא אלפים אמה, השתא נמי לא תלך אלא אלפים אמה ממקום שביתתה. והלכה כרבי יהודה.

משנה ג

הָיָה קוֹרֵא בַּסֵּפֶר עַל הָאִסְקֻפָּה, נִתְגַּלְגַּל הַסֵּפֶר מִיָּדוֹ -

גּוֹלְלוֹ אֶצְלוֹ.

הָיָה קוֹרֵא בְּרֹאשׁ הַגַּג וְנִתְגַּלְגַּל הַסֵּפֶר מִיָּדוֹ,

עַד שֶׁלֹּא הִגִּיעַ לַעֲשָֹרָה טְפָחִים - גּוֹלְלוֹ אֶצְלוֹ;

מִשֶּׁהִגִּיעַ לַעֲשָֹרָה טְפָחִים - הוֹפְכוֹ עַל הַכְּתָב.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אֲפִלּוּ אֵין מְסֻלָּק מִן הָאָרֶץ אֶלָּא כִּמְלא מַחַט -

גּוֹלְלוֹ אֶצְלוֹ.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אֲפִלּוּ בָּאָרֶץ עַצְמוֹ - גּוֹלְלוֹ אֶצְלוֹ,

שֶׁאֵין לָךְ דָּבָר מִשּׁוּם שְׁבוּת עוֹמֵד בִּפְנֵי כִּתְבֵי הַקֹּדֶשׁ.

ברטנורא משנה ג 

הקורא בספר.  כל ספרים שלהם היו נגללים כספר תורה שלנו.

האסקופה.  כעין אצטבא שלפני פתח הבית, וכרמלית היא.

גוללו אצלו. הואיל וראשו אחד בידו.

לעשרה טפחים התחתונים הסמוכים לקרקע של רשות הרבים, דאם אין אגדו בידו הוי איסור דאורייתא, וגזרינן אגדו בידו אטו שאין אגדו בידו. ובגמרא פריך והא לא נח, כלומר אע"פ שהגיע לעשרה טפחים התחתונים, אין כאן איסורא דאורייתא, אפילו לא היה אגדו בידו, שהרי לא נח ברשות הרבים. ומשני כגון שהיה שם כותל משופע, ונח הספר על בליטת הכותל של עשרה טפחים התחתונים, דהוי כאילו נח ברשות הרבים, ואם לא היה אגדו בידו, הוי חיובא דאורייתא אם היה מביאו אצלו. ומתניתין חסורי מחסרא והכי קתני:

הגיע לעשרה טפחים מן הארץ, הופכו על הכתב. במה דברים אמורים בכותל משופע, דנח. אבל בכותל שאינו משופע, גוללו אצלו. דברי רבי יהודה, שרבי יהודה אומר אפילו אינו מסולק מן הארץ אלא מלא החוט, גוללו אצלו דבעינן הנחה על גבי משהו.

הופכו על הכתב.  האותיות כלפי הכותל, שלא יהא מוטל כל כך בבזיון, ומניחו שם עד שתחשך.

דבר משום שבות.  כגון זה שאגדו בידו. וליכא כי אם שבות דרבנן אם בא לגוללו אצלו, שאין חייב מן התורה אלא א"כ יצא הספר כולו מידו ונח ברשות הרבים, ובא לעקרו מרשות הרבים ולהניחו ברשות היחיד. ואין הלכה כרבי שמעון.

משנה ד

זִיז שֶׁלִּפְנֵי חַלּוֹן -

נוֹתְנִין עָלָיו וְנוֹטְלִין מִמֶּנּוּ בַּשַּׁבָּת.

עוֹמֵד אָדָם בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד וּמְטַלְטֵל בִּרְשׁוּת הָרַבִּים,

בִּרְשׁוּת הָרַבִּים וּמְטַלְטֵל בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד,

וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יוֹצִיא חוּץ מֵאַרְבַּע אַמּוֹת.

ברטנורא משנה ד 

זיז.  אבן או עץ הבולט מן הכותל על אויר רשות הרבים, גבוה עשרה טפחים מהקרקע של רשות הרבים.

נותנין עליו.  בני עליה, ונוטלים ממנו, שאויר רשות הרבים אינה הולכת אלא עד עשרה. ודוקא כלים הנשברים כגון כוסות וצלוחיות הוא דנותנים עליו. אבל כלים שאינם נשברים לא, דלמא נפלו ברשות הרבים ואתי לאתויינהו.

עומד אדם ברשות היחיד.  בבית או על הגג, ונוטל חפץ כאן ומניח כאן ברשות הרבים, ואעפ"י שאין ראשו ורובו עומד ברשות הרבים במקום החפץ, ולא גזרינן שמא יביאנו אצלו.

ובלבד שלא יוציאנו.  מארבע אמותיו שהיה מונח בו.

משנה ה

לא יַעֲמֹד אָדָם בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד וְיַשְׁתִּין בִּרְשׁוּת הָרַבִּים,

בִּרְשׁוּת הָרַבִּים וְיַשְׁתִּין בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד.

וְכֵן לא יָרֹק.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אַף מִשֶּׁנִּתְלַשׁ רֻקּוֹ בְּפִיו -

לא יְהַלֵּךְ אַרְבַּע אַמּוֹת עַד שֶׁיָּרֹק.

ברטנורא משנה ה 

וישתין ברשות הרבים.  דמפיק ברשות היחיד לרשות הרבים. ואם השתין חייב חטאת. ואע"ג דבעינן עקירה מעל גבי מקום שיש בו ארבע על ארבע, השתן וכן הרוק הוו כמונחים במקום שיש בו ארבע על ארבע.

משנתלש רוקו.  והוא שנתעגל ונתהפך בפיו. ואין הלכה כרבי יהודה.

משנה ו

לא יַעֲמֹד אָדָם בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד וְיִשְׁתֶּה בִּרְשׁוּת הָרַבִּים,

בִּרְשׁוּת הָרַבִּים וְיִשְׁתֶּה בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד,

אֶלָּא אִם כֵּן הִכְנִיס רֹאשׁוֹ וְרֻבּוֹ לִמְקוֹם שֶׁהוּא שׁוֹתֶה.

וְכֵן בַּגַּת.

קוֹלֵט אָדָם מִן הַמַּזְחֵילָה לְמַטָּה מֵעֲשָֹרָה טְפָחִים;

וּמִן הַצִּנּוֹר, מִכָּל מָקוֹם שׁוֹתֶה.

ברטנורא משנה ו 

וישתה ברשות הרבים.  והני מילי בכלים שהם צריכין לו, דגזרינן דלמא אתי לאתויינהו, אבל בכלים שאין צריכין לו מותר, ואפילו לא הכניס ראשו ורובו ברשות הרבים.

וכן בגת. לענין מעשר, שאם הכניס ראשו ורובו בגת, שותה בלא מעשר דהוי שתיית עראי, וחוץ לגת אינו רשאי לשתות בלא מעשר, דהוי שתיית קבע.

קולט.  תופס, כלומר מקבל מן המים הנזחלים ושותה.

המזחלה.  כמין בנין מדרון עשוי סמוך לכותל שזוחלין בו המים. ולהכי נקראת "מזחלה", שכל דבר המהלך ורוחש על גבי הכותל או על גבי קרקע נקרא זוחל כד"א (דברים לב ) "זוחלי עפר".

למטה מעשרה טפחים גרסינן. והכי קאמר, עומד אדם ברשות הרבים וקולט בכלי למטה מעשרה טפחים מן המים היורדין מן המזחלה. וקולט דוקא, כדמפרש בגמרא, אבל לא יצרף ויחבר פיו או הכלי למזחלה שהיא בפחות משלושה סמוך לגג, ואע"פ שהיא למטה מעשרה, מכל מקום הואיל ומוטלת לאורך הכותל, ובתוך שלושה לגג הוי כגג, והוי כמוציא מן הגג שהוא רשות היחיד לרשות הרבים.

ומן הצינור מכל מקום.  כלומר בין קולט בין מצרף, משום דצינור לעולם בולט הוא ויוצא לרשות הרבים. ובגמרא מוקי לה כשאין בצינור ארבע על ארבע, שאינו חולק רשות לעצמו.

משנה ז

בּוֹר בִּרְשׁוּת הָרַבִּים וְחֻלְיָתוֹ גְּבוֹהָה עֲשָֹרָה טְפָחִים,

חַלּוֹן שֶׁעַל גַּבָּיו - מְמַלְאִין הֵימֶנּוּ בַּשַּׁבָּת.

אַשְׁפָּה בִּרְשׁוּת הָרַבִּים גְּבוֹהָה עֲשָֹרָה טְפָחִים,

חַלּוֹן שֶׁעַל גַּבָּהּ - שׁוֹפְכִין לְתוֹכָהּ מַיִם בַּשַּׁבָּת.

ברטנורא משנה ז 

וחולייתו עשרה חלון שעל גביו ממלאין ממנה.  כיון דחולייתו, שהיא השפה אשר סביבותיה, גבוהה עשרה טפחים, וקיי"ל דאין רשות הרבים למעלה מעשרה טפחים, אלא מקום פטור, לפיכך ממלאין מחלון שעל גבה בשבת, דהוו מוציאין מרשות היחיד לרשות היחיד דרך מקום פטור. ואפילו הבור מופלגת מן הכותל של חלון ארבע טפחים, ממלאין ממנה, שאין כאן רשות הרבים מפסקת מן הבור לחלון בשעה שממלאין מים, אלא מקום פטור בלבד.

וכן אשפה ברשות הרבים גבוהה עשרה טפחים.  רשות היחיד היא, ולא חיישינן שמא תנטל אשפה ותעמוד על פחות מעשרה ואתי למשרי כדמעיקרא. ודוקא באשפה של רבים שאינה עשויה להפנות, אבל אשפה של יחיד העשויה להפנות, אין זורקין לה בשבת, דחיישינן דלמא מפנה לה והויא לה רשות הרבים.

משנה ח

אִילָן שֶׁהוּא מֵסֵךְ עַל הָאָרֶץ,

אִם אֵין נוֹפוֹ גָּבוֹהַּ מִן הָאָרֶץ שְׁלשָׁה טְפָחִים -

מְטַלְטְלִין תַּחְתָּיו.

שָׁרָשָׁיו גְּבוֹהִין מִן הָאָרֶץ שְׁלשָׁה טְפָחִים -

לא יֵשֵׁב עֲלֵיהֶן.

הַדֶּלֶת שֶׁבַּמֻּקְצֶה וַחֲדָקִים שֶׁבַּפִּרְצָה וּמַחֲצָלוֹת -

אֵין נוֹעֲלִין בָּהֶן,

אֶלָּא אִם כֵּן גְּבוֹהִים מִן הָאָרֶץ.

ברטנורא משנה ח 

המיסך.  שנופו נוטה למטה מכל צדדיו סביב.

מטלטלין תחתיו.  דכיון דאין נופו גבוה מן הארץ שלושה טפחים, הוי להו כלבודים לארץ, ונמצאו כמחיצות, לפיכך מותר לטלטל תחתיו. ומכל מקום צריך למלאות אותו אויר שבין הנוף לארץ בתבן וקש וכיוצא בו, ולקשור הנופות שלא יזיזם הרוח, דכל מחיצה שאינה יכולה לעמוד ברוח מצויה אינה מחיצה. ואין מטלטלין בו אלא בבית סאתים, שהם שבעים אמה ושירים, שכל מחיצה שתשמישה לאויר כלומר לשמור אויר השדות והכרמים ולא לדור בה אין מטלטלין בה אלא בבית סאתים.

לא ישב עליהן.  שאסור להשתמש באילן גזירה שמא יתלוש. ואי לא גביהי שלושה, הרי הן כקרקע ומותר לישב עליהן.

הדלת שבמוקצה.  רחבה שאחורי הבתים, והדלת שלה אינה קבועה בציר כשאר דלתות, אלא זקופה כנגד הפתח, וכשהוא פותח מטיל הדלת על הארץ.

וחדקים.  קוצים שהתקינן כדי לסתום בהם פרצה.  וכן מחצלות  של קנים, כל אלו אינם קשורין ואינן קבועין במקומן, אלא כשבאין לפתוח מטילין אותן על הארץ. לפיכך אין נועלין בהם, דמיחזי כבנין, אלא אם כן גבוהים מן הארץ, דאז לא מיחזי כבנין ונועלין בהן.

משנה ט

לא יַעֲמֹד אָדָם בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד, וְיִפְתַּח בִּרְשׁוּת הָרַבִּים;

בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, וְיִפְתַּח בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד;

אֶלָּא אִם כֵּן עָשָֹה מְחִצָּה גְּבוֹהָה עֲשָֹרָה טְפָחִים;

דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.

אָמְרוּ לוֹ: מַעֲשֶֹה בְּשׁוּק שֶׁל פַּטָּמִין שֶׁהָיָה בִּירוּשָׁלַיִם,

שֶׁהָיוּ נוֹעֲלִין וּמַנִּיחִין אֶת הַמַּפְתֵּחַ בְּחַלּוֹן שֶׁעַל גַּבֵּי הַפֶּתַח.

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: שׁוּק שֶׁל צַמָּרִים הָיָה.

ברטנורא משנה ט

לא יעמוד אדם ברשות היחיד ויטול מפתח המונח ברשות הרבים, ויפתח בו פתח החנות המונח ברשות הרבים. ואף על פי שאין ממקום המפתח עד הפתח ארבע אמות, גזירה שמא יכניס המפתח אצלו.

אלא אם כן עשו לו מחיצה.  ויעמוד בתוכה ויפתח וינעול.

אמרו לו והלא מעשה בשוק של פטמים.  שמעוהו רבנן לרבי מאיר דכי היכי דאמר לא יעמוד ברשות היחיד ויפתח ברשות הרבים וכו', ה"נ קאמר לא יעמוד אדם בכרמלית ויפתח ברשות היחיד, ברשות היחיד ויפתח בכרמלית, ומשום הכי קא מותבי ליה משוק של פטמים שהיה בירושלים, דכרמלית היא כיון שדלתותיה נעולות בלילה, לא מקריא רשות הרבים, והחלון שמניחין בו המפתח היה רשות היחיד, והיו עומדין בכרמלית ופותחין ברשות היחיד.

פטמין.  טבחים שמפטמים בהמות לשחוט. ואין הלכה כרבי מאיר לא ברשות הרבים ולא בכרמלית.

של צמרים. מוכרי צמר.

משנה י

נֶגֶר שֶׁיֵּשׁ בְּרֹאשׁוֹ גְּלֻסְטְרָא -

רַבִּי אֶלְעָזָר - אוֹסֵר,

וְרַבִּי יוֹסֵי - מַתִּיר.

אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר.

מַעֲשֶֹה בִּכְנֶסֶת שֶׁבִּטְבֶרְיָא שֶׁהָיוּ נוֹהֲגִין בּוֹ הֶתֵּר,

עַד שֶׁבָּא רַבָּן גַּמְלִיאֵל וְהַזְּקֵנִים וְאָסְרוּ לָהֶן.

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: אִסּוּר נָהֲגוּ בָּהּ,

בָּא רַבָּן גַּמְלִיאֵל וְהַזְּקֵנִים וְהִתִּירוּ לָהֶן.

ברטנורא משנה י

נגר.  כעין בריח שתוחבים בכותלים או באסקופה לנעול בו הדלת.

גלוסטרא שראשו עבה ועגול כמין רמון, ועשוי כבוכנא שראוי לדוך בו פלפלין. ואע"ג דתורת כלי עליו, אוסר רבי אליעזר, אלא אם כן קשור ותלוי בדלת. ורבי יוסי מתיר והלכה כרבי יוסי.

משנה יא

נֶגֶר הַנִּגְרָר -

נוֹעֲלִים בּוֹ בַּמִּקְדָּשׁ, אֲבָל לא בַּמְּדִינָה;

וְהַמֻּנָּח - כָּאן וְכָאן אָסוּר.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: הַמֻּנָּח - מֻתָּר בַּמִּקְדָּשׁ, וְהַנִּגְרָר - בַּמְּדִינָה.

ברטנורא משנה יא

נגר הנגרר.  בריח הקשור בדלת, אבל אינו תלוי בו. שהחבל הקשור בו ארוך והבריח נגרר על גבי קרקע. ובנגר שאין בראשו גלוסטרא עסקינן. דביש בראשו גלוסטרא, הא שרי ליה רבי יוסי לעיל, אע"פ שאינו קשור והלכה כמותו.

נועלים בו במקדש.  דשבות בעלמא הוא, ואינו בונה ממש, הואיל וקשור הוא. אלא מפני שנגרר מיחזי כבונה ואין שבות במקדש.

והמונח.  שאינו קשור כלל הוי בנין ממש. ורבי יהודה סבר לא הוי בנין ממש אלא מיחזי כבנין, ובמקדש לא גזרו משום שבות. והנגרר אף במדינה מותר, הואיל וקשור, אע"פ שאינו תלוי. והלכה כרבי יהודה.

משנה יב

מַחֲזִירִין צִיר הַתַּחְתּוֹן בַּמִּקְדָּשׁ, אֲבָל לא בַּמְּדִינָה;

וְהָעֶלְיוֹן - כָּאן וְכָאן אָסוּר.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: הָעֶלְיוֹן - בַּמִּקְדָּשׁ, וְהַתַּחְתּוֹן - בַּמְּדִינָה.

ברטנורא משנה יב 

מחזירין ציר התחתון.  של דלת, שכל זמן שלא יצא העליון נוח להחזירו ואין כאן בנין.

אבל לא במדינה.  גזירה שמא יתקע, דהוי מלאכה.

והעליון כאן וכאן אסור.  דכיון דיצא עליון כולו נופל והוה ליה כבונה.

רבי יהודה אומר כו'.  דסבירא ליה אין בנין בכלים, וליכא אלא שבות, ובמקדש לא גזרט על השבות. ואין הלכה כרבי יהודה.

משנה יג

מַחֲזִירִין רְטִיָּה בַּמִּקְדָּשׁ, אֲבָל לא בַּמְּדִינָה;

אִם בַּתְּחִלָּה - כָּאן וְכָאן אָסוּר.

קוֹשְׁרִין נִימָא בַּמִּקְדָּשׁ, אֲבָל לא בַּמְּדִינָה;

אִם בַּתְּחִלָּה - כָּאן וְכָאן אָסוּר.

חוֹתְכִין יַבֶּלֶת בַּמִּקְדָּשׁ, אֲבָל לא בַּמְּדִינָה;

וְאִם בַּכְּלִי - כָּאן וְכָאן אָסוּר.

ברטנורא משנה יג 

מחזירין רטיה.  כהן שהוצרך לעבוד עבודה בשבת, ונטל רטיה שהיתה על גבי מכה שעל ידו כדי שלא תהא חוצצת בין בשרו לעבודה, מחזירה על גבי מכתו לאחר העבודה. דאי לא שריית ליה להחזירה, ממנע ולא עביד עבודה.

אבל לא במדינה.  גזירה שמא ימרח הרטייה, וחייב משום ממחק.

ואם בתחלה.  שלא היתה קשורה מבעוד יום, וכהן זה לא סלקה לצורך עבודה.

כאן וכאן אסור.  ולא אמרינן הכא אין שבות במקדש, דלאו צורך גבוה הוא אלא צורך עצמו. והא דאסרי רבנן החזרת הרטיה, אינו אלא כשפירשה על גבי קרקע, אבל אם לקחה בידו, כל זמן שהיא בידו, או אפילו נתנה על גבי כלי ולא פירשה על גבי קרקע, מותר להחזירה בכל מקום.

קושרין נימא.  נימת כנור של שיר הלוים שנפסקה בשבת, דקסבר מכשירי מצוה שלא יכול לעשותם מאתמול, דהא היום נפסקה, דוחין את השבת. ודוקא כשנפסקה באמצע, שאינו קושרה אלא לפי שעה, אבל סמוך ליתדות דהוי קשר של קיימא - אסור.

ואם בתחלה.  שלא היתה שם מעולם, דיכול לעשותה מאתמול, אסור.

יבלת.  היא מום בקדשים שנאמר (ויקרא כב) "או יבלת", וחותכים אותה במקדש ביד, דאין בזה אלא משום שבות, דכלאחר יד הוא. אבל לא בכלי, דמלאכה גמורה היא, שכך עושים בחול. וכשחותך מבעל חי הוי תולדה דגוזז את הצמר.

משנה יד

כֹּהֵן שֶׁלָּקָה בְּאֶצְבָּעוֹ -

כּוֹרֵךְ עָלֶיהָ גֶּמִי בַּמִּקְדָּשׁ, אֲבָל לא בַּמְּדִינָה;

אִם לְהוֹצִיא דָּם - כָּאן וְכָאן אָסוּר.

בּוֹזְקִין מֶלַח עַל גַּבֵּי הַכֶּבֶשׁ בִּשְׁבִיל שֶׁלֹּא יַחֲלִיקוּ,

וּמְמַלְאִים מִבּוֹר הַגּוֹלָה וּמִבּוֹר הַגָּדוֹל בַּגַּלְגַּל בַּשַּׁבָּת,

וּמִבְּאֵר הַקַּר בְּיוֹם טוֹב.

ברטנורא משנה יד 

כורך עליה גמי.  ואעפ"י שהגמי מרפא את המכה, הואיל והשתא מיהא צורך עבודה הוא. דלאו אורח ארעא שתהא מכתו נראית עם העבודה, ומכסה אותה בגמי.

אבל לא במדינה.  דרפואה בשבת שבות היא ואסור.

ואם להוציא דם.  שמהדקה בגמי כדי להוציא דמה.

כאן וכאן אסור.  דהוה ליה חובל ואב מלאכה לא אשתרי במקדש.

בוזקים מלח.  כותתים ומפזרים מלח על גבי הכבש שעולים בו למזבח, מפני שחלק הוא ופעמים נופלים ממנו שמחליקים רגליהם בו. בוזקים, לשון כתיתה.

אבל לא במדינה.  מפני שהוא מתקן.

ממלאים מים מבור הגולה ומבור הגדול.  כך שמן, ושניהם היו בלשכות העזרה.

בגלגל.  העשוי להעלות בו הדלי על ידי חבלים. ומשני בורות הללו בלבד התירו למלאות מים בגלגל בשבת, אבל בשאר בורות אסור, גזירה שמא ימלא לגינתו ולחורבתו, מתוך שממלאין בלא טורח אתי להשקות בו גינתו וחורבתו בשבת. ובמקום דליכא למיגזר שמא ישקה מים לגינתו ולחורבתו, מותר למלאות בגלגל, ולא חיישינן מפני שמשמיע קול, שלא אסרו אלא קול של שיר בלבד. והכי נמי שרי למיטרף אבבא ומיקש על תרעא בשבת ואין בכך כלום.

ומבור הקר.  על שם שהיה באר מים חיים קורא ליה "בור הקר", לשון מקור. ובור זה היה צריך לבני הגולה ברגל, והתירו להם נביאים שביניהם חגי זכריה ומלאכי למלאות ממנו בגלגל ברגל, ונשאר בהתירו שממלאים ממנו ביום טוב בגלגל אף במדינה, מה שאין כן בשאר בארות הנובעים.

משנה טו

שֶׁרֶץ שֶׁנִּמְצָא בַּמִּקְדָּשׁ,

כֹּהֵן מוֹצִיאוֹ בְּהֶמְיָנוֹ, שֶׁלֹּא לְשַׁהוֹת אֶת הַטֻּמְאָה; דִּבְרֵי רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: בִּצְבַת שֶׁל עֵץ, שֶׁלֹּא לְרַבּוֹת אֶת הַטֻּמְאָה.

מֵהֵיכָן מוֹצִיאִין אוֹתוֹ?

מִן הַהֵיכָל וּמִן הָאוּלָם וּמִבֵּין הָאוּלָם וְלַמִּזְבֵּחַ; דִּבְרֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן נַנָּס.

רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: מְקוֹם שֶׁחַיָּבִין עַל זְדוֹנוֹ כָּרֵת וְעַל שִׁגְגָתוֹ חַטָּאת -

מִשָּׁם מוֹצִיאִין אוֹתוֹ,

וּשְׁאָר כָּל הַמְּקוֹמוֹת - כּוֹפִין עָלָיו פְּסַכְתֵּר.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: מְקוֹם שֶׁהִתִּירוּ לָךְ חֲכָמִים, מִשֶּׁלָּךְ נָתְנוּ לָךְ,

שֶׁלֹּא הִתִּירוּ לָךְ אֶלָּא מִשּׁוּם שְׁבוּת.

ברטנורא משנה טו

כהן מוציאו בהמיינו בשבת. ולא חיישינן לטלטול, דאין שבות במקדש.

בהמיינו - באבנטו. ואף על גב דמטמא ליה לאבנט שהוא קדוש, הכי עדיף, שלא להשהות את הטומאה בעזרה לחזר אחר הצבת של עץ. ובידיו לא נגע ביה, דלא נטמי כהן גופיה, הלכך בהמיינו אוחזו, דלא נגע. ושרץ אינו מטמא במשא, והאבנט שנטמא בשרץ אינו מטמא את הכהן כשאוחזו, דהוה ליה אבנט ראשון לטומאה, ואין אדם וכלים מקבלין טומאה אלא מאב הטומאה.

צבת של עץ.  שהיא פשוטי כלי עץ, ואין מקבלים טומאה.

שלא לרבות את הטומאה.  לטמא אבנט הטהור, ונוח לו להשהותה שם ולחזר אחר הצבת מלרבות את הטומאה. והלכה כרבי יהודה.

מהיכן מוציאין אותו בשבת.

מן ההיכל ומן האולם.  אבל בעזרה, אם נמצא שם מכסה אותו בפסכתר ומניחו עד שתחשך.

כל מקום שחייבין על זדונו כרת אם יכנס לו בטומאה, דהיינו כל העזרה, משם מוציאין אותו.

ושאר כל המקומות כופין עליו פסכתר.  סיר של נחשת. תרגום של "סירותיו" – "פסכתרוותיה". לכסותו עד שתחשך. והלכה כרבי עקיבא.

רבי שמעון אומר מקום שהתירו לך חכמים וכו'.  רבי שמעון פליג אתנא קמא דלעיל, דאמר קושרים נימא במקדש, וסבר דאין קושרים נימת כנור שנפסקה אלא בעניבה, שהיא אסורה משום שבות בלבד, ואי אפשר שיבא בה לידי חיובא דאורייתא. אבל לא קושרין בקשר שאפשר לבוא בו לידי חיובא דאורייתא. ואמר ליה רבי שמעון לתנא קמא, אל תתמה עלי שאני מחמיר כאן, וגבי תחומין אני מיקל טפי, ואומר שאפילו יצא חוץ לתחום חמש עשרה אמה יכנס. דגבי תחומין משלך נתנו לך, משום דידעינן שאותם חמש עשרה אמה אינם חוץ לתחום, שמודדי התחומין הקובעין סימנין בסוף התחום קים לן בגווייהו שאין קובעין התחום בסוף אלפים ממש, אלא כונסין לתוך התחום מפני הטועין שאין מכירין הסימן, ופעמים יוצאים להלן ממנו מעט וחוזרין. ומשום הכי אני מיקל בתחומים. אבל לקשור נימא, במקדש שלא התירו במקדש אלא איסור שבות לא חיובא דאורייתא, אני מחמיר ואומר דדוקא עניבה שיש בה איסור שבות התירו, אבל לקשור קשר ממש, שפעמים יש בו חיובא דאורייתא - לא. ואין הלכה כרבי שמעון.

סליק מסכת עירובין