מגילה, פרק א
משנה א
מְגִלָּה נִקְרֵאת בְּאַחַד עָשָֹר, בִּשְׁנֵים עָשָֹר, בִּשְׁלשָׁה עָשָֹר,
בְּאַרְבָּעָה עָשָֹר, בַּחֲמִשָּׁה עָשָֹר,
לא פָּחוֹת וְלא יוֹתֵר.
כְּרַכִּין הַמֻּקָּפִין חוֹמָה מִימוֹת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן,
קוֹרִין בַּחֲמִשָּׁה עָשָֹר.
כְּפָרִים וַעֲיָרוֹת גְּדוֹלוֹת קוֹרִין בְּאַרְבָּעָה עָשָֹר,
אֶלָּא שֶׁהַכְּפָרִים מַקְדִּימִין לְיוֹם הַכְּנִיסָה.
ברטנורא משנה א
מגילה נקראת באחד עשר בשנים עשר. פעמים בזה ופעמים בזה, כדמפרש ואזיל.
מימות יהושע בן נון קורין בחמשה עשר. דכתיב (אסתר ט, יט) "על כן היהודים הפרזים עושים את יום ארבעה עשר". ומדפרזים בארבעה עשר, שמע מינה דמוקפין בחמשה עשר. ומימות יהושע, נפקא לן גזירה שווה מ"פרזי" – "פרזי". כתיב הכא "היהודים הפרזים" וכתיב התם (דברים ג, ה) "לבד מערי הפרזי", מה להלן מימות יהושע, אף כאן מימות יהושע. ותקנו שהכרכים המוקפים חומה מימות יהושע, אע"פ שאין להם חומה עכשיו, יקראו בחמשה עשר כמו שושן, כדי לחלוק כבוד לארץ ישראל שהיתה חרבה בימי מרדכי ואסתר, כדי שיהיו קורין כבני שושן ויֵחשבו כאילו הם כרכים המוקפים אע"פ שהם עתה חרבין, ויהיה זיכרון לארץ ישראל בנס זה. ולפי שיהושע התחיל להלחם בעמלק תחלה, וכתיב (שמות יז, יד) "כתוב זאת זיכרון בספר ושים באזני יהושע", לפיכך הזכירו מימות יהושע.
אלא שהכפרים מקדימין. כלומר מאחר שמוקפין קורין בחמשה עשר, ושאין מוקפין בארבעה עשר, הכל בכלל, והיכי משכחת תו י"א י"ב וי"ג? אלא שהכפרים נתנו להם רשות להקדים קריאתן ליום הכניסה, יום שני בשבת שלפני ארבעה עשר, או חמישי בשבת, שהן יום הכניסה, שהכפרים מתכנסים בעיירות למשפט, לפי שבית דין יושבים בשני וחמישי בתקנת עזרא. אי נמי, מתכנסין הכפרים לעיירות בשני וחמישי לשמוע קריאת התורה. והכפרים אינם בקיאים כל כך לקרות, וצריכים שיקראנה להם אחד מבני העיר, ולא הטריחום חכמים לחזור ולבא ביום ארבעה עשר, כדי שיהיו פנויים ביום פורים להספיק צרכי סעודת פורים לבני העיירות. ומצאו לדבר זה רמז מן המקרא, דכתיב (אסתר ט, לא) "לקיים את ימי הפורים האלה בזמניהם", ואי לא תיקון מרדכי ואסתר אלא ארבעה עשר וחמשה עשר הכתובים במקרא, לימא קרא "בזמנם", מאי "זמניהם"? שמע מינה עוד שני זמנים אחרים חוץ מאותן הכתובים במגילה. וי"ג לא צריך קרא לרבויי שיהא ראוי לקריאה, שעיקר הנס בו היה, שבו נקהלו להינקם מאויביהם בין בשושן בין בשאר מדינות, על כרחך לא רבי קרא אלא י"א וי"ב. ואין לומר דרבי ט"ז וי"ז שלאחר ארבעה עשר וחמשה עשר הכתובים במגילה, דאמר קרא (שם) "ולא יעבור".
משנה ב
כֵּיצַד?
חָל לִהְיוֹת יוֹם אַרְבָּעָה עָשָֹר בַּשֵּׁנִי -
כְּפָרִים וַעֲיָרוֹת גְּדוֹלוֹת קוֹרִין בּוֹ בַּיּוֹם,
וּמֻקָּפוֹת חוֹמָה לְמָחָר.
חָל לִהְיוֹת בַּשְּׁלִישִׁי אוֹ בָּרְבִיעִי -
כְּפָרִים מַקְדִּימִין לְיוֹם הַכְּנִיסָה,
וַעֲיָרוֹת גְּדוֹלוֹת קוֹרִין בּוֹ בַּיּוֹם,
וּמֻקָּפוֹת חוֹמָה לְמָחָר.
חָל לִהְיוֹת בַּחֲמִישִׁי -
כְּפָרִים וַעֲיָרוֹת גְּדוֹלוֹת קוֹרִין בּוֹ בַּיּוֹם,
וּמֻקָּפוֹת חוֹמָה לְמָחָר.
חָל לִהְיוֹת עֶרֶב שַׁבָּת -
כְּפָרִים מַקְדִּימִין לְיוֹם הַכְּנִיסָה,
וַעֲיָרוֹת גְּדוֹלוֹת וּמֻקָּפוֹת חוֹמָה קוֹרִין בּוֹ בַּיּוֹם.
חָל לִהְיוֹת בַּשַּׁבָּת -
כְּפָרִים וַעֲיָרוֹת גְּדוֹלוֹת מַקְדִּימִין וְקוֹרִין לְיוֹם הַכְּנִיסָה,
וּמֻקָּפוֹת חוֹמָה לְמָחָר.
חָל לִהְיוֹת אַחַר הַשַּׁבָּת -
כְּפָרִים מַקְדִּימִין לְיוֹם הַכְּנִיסָה,
וַעֲיָרוֹת גְּדוֹלוֹת קוֹרִין בּוֹ בַּיּוֹם,
וּמֻקָּפוֹת חוֹמָה לְמָחָר.
ברטנורא משנה ב
חל להיות ארבעה עשר בערב שבת, עיירות ומוקפין קורין בו ביום. שאין קריאת מגילה בשבת, גזירה שמא יטלנה בידו ויעבירנה ארבע אמות ברשות הרבים. ואם יאחרנה עד אחד בשבת, הוה ליה ששה עשר, ואמר קרא "ולא יעבור". ואע"פ שבני הכרכים קורין המגילה בארבעה עשר כשחל חמשה עשר להיות בשבת, מכל מקום אין קורין "ויבא עמלק" אלא בשבת שהוא יום חמשה עשר, ומפטירים "פקדתי", ושואלין ודורשין בהלכות פורים כל אותה שבת. וסעודת פורים, אית דאמרי דעבדי לה ביום ארבעה עשר שבו קורין את המגילה, ואית דאמרי דמאחרין אותה לאחר השבת. והכי משמע בירושלמי, דסעודת פורים שחל להיות בשבת מאחרין ולא מקדימין. ולכולי עלמא אין עושים אותה בשבת.
חל להיות. ארבעה עשר באחד בשבת, כפרים מקדימין ליום הכניסה. דהוי ליה אחד עשר.
והני מילי שהקילו חכמים לבני הכפרים להקדים ליום הכניסה, בזמן שישראל שרויין על אדמתן ושלוחי בית דין יוצאים להודיע מתי קידשו בית דין החודש ומתי הפסח נקבע. אבל בזמן הזה, שהעם מסתכלין בקריאת המגילה ומונים ממנה שלשים יום לפסח, אם יקדימו הכפרים קריאתן הרי יעשו הפסח לסוף שלושים יום של קריאה, ונמצאו אוכלין חמץ בימים אחרונים של פסח, לפיכך אין קורין אותה אלא בזמנה.
משנה ג
אֵיזוֹ הִיא עִיר גְּדוֹלָה?
כָּל שֶׁיֶּשׁ בָּהּ עֲשָֹרָה בַּטְלָנִים.
פָּחוֹת מִכָּאן - הֲרֵי זֶה כְּפָר.
בְּאֵלּוּ אָמְרוּ: מַקְדִּימִין וְלא מְאַחֲרִין.
אֲבָל זְמַן עֲצֵי כֹהֲנִים, וְתִשְׁעָה בְּאָב, וַחֲגִיגָה,
וְהַקְהֵל - מְאַחֲרִין וְלא מַקְדִּימִין.
אַף עַל פִּי שֶׁאָמְרוּ מַקְדִּימִין וְלא מְאַחֲרִין,
מֻתָּרִין בְּהֶסְפֵּד וּבְתַעֲנִיּוֹת וּמַתָּנוֹת לָאֶבְיוֹנִים.
אָמַר רַבִּי יְהוּדָה.
אֵימָתַי?
מְקוֹם שֶׁנִּכְנָסִין בַּשֵּׁנִי וּבַחֲמִישִׁי;
אֲבָל מְקוֹם שֶׁאֵין נִכְנָסִין לא בַּשֵּׁנִי וְלא בַּחֲמִישִׁי,
אֵין קוֹרִין אוֹתָהּ אֶלָּא בִּזְמַנָּהּ.
ברטנורא משנה ג
עשרה בטלנין. של בית הכנסת, שבטלים ממלאכתן ונזונים משל צבור, כדי להיות מצויין תמיד בשעת התפילה בבית הכנסת.
באלו אמרו. בזמנים של מגילה אמרו מקדימין אם חל זמן קריאתה בשבת.
אבל זמן עצי הכהנים והעם. שהיו משפחות לישראל שקבועים להם ימים בכל שנה להביא עצים למקדש לצורך המערכה, ומביאין קרבן עצים עמהם עולות נדבה, אם חל להיות בשבת מאחרים ליום מחר.
ותשעה באב. והוא הדין שאר תעניות, אם חל אחד מהן להיות בשבת.
וחגיגה. אם חל יום טוב בשבת דוחין שלמי חגיגה למחר, שהרי יש לה תשלומין כל שבעה. וכן הקהל את העם, שהיה המלך קורא בספר משנה תורה, וכל העם חייבין לבוא ולהביא את טפם, כדכתיב (דברים לא, יב) "האנשים והנשים והטף", ובשבת אי אפשר ודוחין אותו למחר.
ולא מקדימין. דאכתי לא מטי זמן חיובייהו. ותשעה באב, דאקדומי פורענותא לא מקדמינן.
משנה ד
קָרְאוּ אֶת הַמְּגִלָּה בַּאֲדָר הָרִאשׁוֹן וְנִתְעַבְּרָה הַשָּׁנָה -
קוֹרִין אוֹתָהּ בַּאֲדָר הַשֵּׁנִי.
אֵין בֵּין אֲדָר הָרִאשׁוֹן לַאֲדָר הַשֵּׁנִי,
אֶלָּא קְרִיאַת הַמְּגִלָּה וּמַתָּנוֹת לָאֶבְיוֹנִים.
ברטנורא משנה ד
אין בין אדר ראשון לאדר שני וכו'. הכי קאמר: אין בין ארבעה עשר וחמשה עשר של אדר ראשון לארבעה עשר וחמשה עשר של אדר שני, אלא מקרא מגילה ומתנות לאביונים, הא לענין הספד ותענית זה וזה שוין.
משנה ה
אֵין בֵּין יוֹם טוֹב לַשַּׁבָּת אֶלָּא אֹכֶל נֶפֶשׁ בִּלְבַד.
אֵין בֵּין שַׁבָּת לְיוֹם הַכִּפּוּרִים,
אֶלָּא שֶׁזֶּה זְדוֹנוֹ בִּידֵי אָדָם וְזֶה זְדוֹנוֹ בְּכָרֵת.
ברטנורא משנה ה
אין בין יו"ט לשבת אלא אוכל נפש בלבד. מתניתין בית שמאי היא, דאמרי (ביצה יב ע"א) "אין מוציאין את הקטן ולא את הלולב ולא את הס"ת לרשות הרבים, כיון שאין בהם צורך אוכל נפש". ואין כן הלכה, אלא כדברי בית הלל, דאמרי מתוך שהותרה הוצאה לצורך אכילה, הותרה נמי שלא לצורך אכילה. ואיכא נמי מילי אחרינא שאסורים בשבת ומותרים ביו"ט, אע"פ שאינם צורך אוכל נפש, כגון משילין פירות דרך ארובה ביו"ט, אבל לא בשבת.
שזה זדונו בידי אדם. שבת יש בה מיתת בית דין.
משנה ו
אֵין בֵּין הַמֻּדָּר הֲנָאָה מֵחֲבֵרוֹ לַמֻּדָּר מִמֶּנּוּ מַאֲכָל,
אֶלָּא דְּרִיסַת הָרֶגֶל וְכֵלִים שֶׁאֵין עוֹשִֹין בָּהֶן אֹכֶל נֶפֶשׁ.
אֵין בֵּין נְדָרִים לִנְדָבוֹת,
אֶלָּא שֶׁהַנְּדָרִים חַיָּב בְּאַחֲרָיוּתָן,
וּנְדָבוֹת אֵינוֹ חַיָּב בְּאַחֲרָיוּתָן.
ברטנורא משנה ו
אין בין המודר הנאה. אין מודר הנאה חמור ממודר מאכל אלא דריסת הרגל, שמודר הנאה אסור לו ליכנס בתוך שלו ומודר מאכל מותר.
וכלים שאין עושין בהן אוכל נפש. מותר להשאילן למודר מאכל. ודוקא במקום שאין משכירין כיוצא בהם, אבל במקום שמשכירין כיוצא בהם, אסור, דכל הנאה המביאה לידי מאכל, שאם לא ההנהו זה מחוסר בה שוה פרוטה, הנאת מאכל הוא, שהרי ראויה אותה פרוטה לקנות בה מאכל.
נדר. האומר "הרי עלי עולה", ולאחר זמן הפרישה ונאבדה, חייב באחריותה.
נדבה. האומר "הרי זו עולה", ונאבדה, אינו חייב באחריותה, שהרי לא קבלה עליו. אבל לענין "בל תאחר", זה וזה שוין דכתיב (דברים כ"ג, כד) "כאשר נדרת לה' אלהיך נדבה אשר דברת בפיך", הרי נדר ונדבה אמורים בענין.
משנה ז
אֵין בֵּין זָב הָרוֹאֶה שְׁתֵּי רְאִיּוֹת לְרוֹאֶה שָׁלֹשׁ אֶלָּא קָרְבָּן.
אֵין בֵּין מְצֹרָע מֻסְגָּר לִמְצֹרָע מֻחֲלָט,
אֶלָּא פְּרִיעָה וּפְרִימָה.
אֵין בֵּין טָהוֹר מִתּוֹךְ הֶסְגֵּר לְטָהוֹר מִתּוֹךְ הֶחְלֵט,
אֶלָּא תִּגְלַחַת וְצִפֳּרִים.
ברטנורא משנה ז
שתי ראיות. בין ביום אחד, בין בשני ימים רצופים. וכן שלוש ראיות, בין ביום אחד, בין בשלושה ימים רצופים, או שנים ביום אחד ואחד למחר.
אלא קרבן. שזב הרואה שתי ראיות אינו טעון קרבן. אבל לענין לעשות משכב ומושב אב הטומאה ואפילו לא נגע בהן, וספירת שבעה משיפסוק מזובו, שצריך למנות שבעה נקיים קודם שיטבול, זה וזה שוים.
אין בין מצורע מוסגר. שטעון הסגר, כדכתיב (ויקרא יג, ה) "והסגירו הכהן שבעת ימים".
למצורע מוחלט. שטמאו הכהן לגמרי.
אלא פריעה ופרימה. הא לענין שלוח וטומאה, זה וזה שוין.
אין בין טהור מתוך הסגר לטהור מתוך החלט אלא תגלחת וצפרים. דגבי תגלחת וצפרים כתיב (שם יד, ג) "והנה נרפא נגע הצרעת מן הצרוע", יצא מוסגר שצרעתו תלויה בימים, שאפילו נרפא צריך להיות מוסגר שבעה ימים. אבל לענין טהרה במקוה, זה וזה שוין, דבטהור מתוך הסגר נמי כתיב (שם יג, ו) "וכבס בגדיו וטהר". ואע"ג דאיכא נמי קרבנות אשם ולוג שמן, מיהו הכא ביום טהרתו ורפואתו הוא דקתני, ולא איירי בקרבנות שהן בשמיני.
משנה ח
אֵין בֵּין סְפָרִים לִתְפִלִּין וּמְזוּזוֹת,
אֶלָּא שֶׁהַסְּפָרִים נִכְתָּבִין בְּכָל לָשׁוֹן,
וּתְפִלִּין וּמְזוּזוֹת אֵינָן נִכְתָּבוֹת אֶלָּא אַשּׁוּרִית.
רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר.
אַף בַּסְּפָרִים לא הִתִּירוּ שֶׁיִּכָּתְבוּ אֶלָּא יְוָנִית.
ברטנורא משנה ח
נכתבין בכל לשון. בכתב של כל אומה ובלשון של כל אומה.
אין נכתבין אלא יונית. וטעמא דשרו ספרים ביונית יותר משאר לשונות, דאמר קרא (בראשית ט, כז) "יפת אלהים ליפת וישכון באהלי שם", יפיפותו של יפת, כלומר הלשון היפה שבכל בני יפת, ישכון באהלי שם, ואין לך לשון יפה בכל בני יפת כלשון יוני. והלכה כרבי שמעון בן גמליאל.
מיהו בזמן הזה, כבר אבד אותו לשון יוני ונשתבש, לפיכך אין כותבין ספרים בזמן הזה אלא בכתב הקודש ובלשון הקודש.
משנה ט
אֵין בֵּין כֹּהֵן מָשׁוּחַ בְּשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה לִמְרֻבֶּה בְּגָדִים,
אֶלָּא פַּר הַבָּא עַל כָּל הַמִּצְוֹת.
אֵין בֵּין כֹּהֵן מְשַׁמֵּשׁ לְכֹהֵן שֶׁעָבַר,
אֶלָּא פַּר יוֹם הַכִּפּוּרִים וַעֲשִֹירִית הָאֵיפָה.
ברטנורא משנה ט
מרובה בבגדים. כהנים ששמשו בבית שני, ואף בבית ראשון מן יאשיהו ואילך, שנגנזה צלוחית של שמן המשחה בימיו, ולא היו כהנים גדולים אלא בלבישת הבגדים בלבד.
פר הבא על כל המצות. כהן משוח שהורה היתר בדבר שזדונו כרת, ועשה כהוראתו, מביא פר, כדכתיב (ויקרא ד, ג) "ואם הכהן המשיח".
כהן המשמש. כהן גדול שאירע בו פסול ומינו אחר תחתיו, ועבר פסולו וחזר לעבודתו, והעבירו הבא תחתיו. הראשון קרוי משמש, והשני עבר.
אלא פר יוה"כ. שאי אפשר להביא שתים. וכן עשירית האיפה, חביתי כהן גדול שבכל יום, שאי אפשר להביא שתים. הא לכל שאר דברים, זה וזה שוין, אם בא להקטיר או לעבוד שום עבודה משמש בשמונה בגדים, ושניהם מצווין על הבתולה, ומוזהרים על האלמנה. ומקריבין אוננין.
משנה י
אֵין בֵּין בָּמָה גְּדוֹלָה לְבָמָה קְטַנָּה אֶלָּא פְּסָחִים.
זֶה הַכְּלָל.
כָּל שֶׁהוּא נִדָּר וְנִדָּב - קָרֵב בַּבָּמָה,
וְכָל שֶׁאֵינוֹ לא נִדָּר וְלא נִדָּב - אֵינוֹ קָרֵב בַּבָּמָה.
ברטנורא משנה י
אין בין במה גדולה. בשעת היתר הבמות מיירי. במה גדולה היא במת צבור, שהיתה בנוב וגבעון.
לבמה קטנה. של כל יחיד ויחיד, שכל אחד היה עושה במה לעצמו.
אלא פסחים. וכל שהוא כעין פסחים, דהיינו החובות שקבוע להן זמן כפסח, כגון תמידים ומוספים. אבל חובות שאין קבוע להם זמן, כגון פר העלם דבר של צבור ושעירי עבודה זרה, אף בבמה גדולה לא היו קרבין.
משנה יא
אֵין בֵּין שִׁילֹה לִירוּשָׁלַיִם,
אֶלָּא שֶׁבְּשִׁילֹה אוֹכְלִים קָדָשִׁים קַלִּים וּמַעֲשֵֹר שֵׁנִי
בְּכָל הָרוֹאֶה,
וּבִירוּשָׁלַיִם לִפְנִים מִן הַחוֹמָה.
וְכָאן וְכָאן -
קָדְשֵׁי קָדָשִׁים נֶאֱכָלִים לִפְנִים מִן הַקְּלָעִים.
קְדֻשַּׁת שִׁילֹה יֵשׁ אַחֲרֶיהָ הֶתֵּר,
וּקְדֻשַּׁת יְרוּשָׁלַיִם אֵין אַחֲרֶיהָ הֶתֵּר.
ברטנורא משנה יא
בכל הרואה. בכל מקום שיכול לראות משם את שילה.
יש אחריה היתר. כשחרבה שילה הותרו הבמות.