מגילה, פרק ב
משנה א
הַקּוֹרֵא אֶת הַמְּגִלָּה לְמַפְרֵעַ - לא יָצָא.
קְרָאָהּ עַל פֶּה, קְרָאָהּ תַּרְגּוּם, בְּכָל לָשׁוֹן -
לא יָצָא.
אֲבָל קוֹרִין אוֹתָהּ לַלּוֹעֲזוֹת בְּלַעַז.
וְהַלּוֹעֵז שֶׁשָּׁמַע אַשּׁוּרִית - יָצָא.
ברטנורא משנה א
הקורא את המגלה למפרע לא יצא. דכתיב (אסתר ט, כח) "והימים האלה נזכרים ונעשים", מה עשיית הימים אי אפשר למפרע, דאי אפשר שיהא חמשה עשר קודם ארבעה עשר, אף זכירה שהיא קריאת המגילה, למפרע לא.
קראה על פה. לא יצא. כתיב הכא "נזכרים", וכתיב התם (שמות יז, יד) "כתוב זאת זכרון בספר".
קראה תרגום בכל לשון לא יצא. הכי קאמר, עברי שקראה תרגום ואינו מבין בלשון תרגום, או בכל שאר לשון שאינו מבין, לא יצא.
אבל קורין אותה ללועזות בלעז. באותו לשון שהם מבינים. ובלבד שתהא כתובה באותו לשון, שלא יהא קורא על פה.
והלועז ששמע אשורית יצא. ויונית הרי הוא כאשורית לדין זה. אלא שכבר אבד אותו לשון היוני ונשתכח, כדכתבינן לעיל (פ"א מ"ח).
משנה ב
קְרָאָהּ סֵרוּגִין וּמִתְנַמְנֵם - יָצָא.
הָיָה כּוֹתְבָהּ, דּוֹרְשָׁהּ וּמַגִּיהָהּ,
אִם כִּוֵּן לִבּוֹ - יָצָא;
וְאִם לָאו - לא יָצָא.
הָיְתָה כְּתוּבָה בְּסַם וּבְסִקְרָא וּבְקוֹמוֹס וּבְקַנְקַנְתּוֹם,
עַל הַנְּיָר וְעַל הַדִּפְתְּרָא - לא יָצָא,
עַד שֶׁתְּהֵא כְּתוּבָה אַשּׁוּרִית עַל הַסֵּפֶר וּבִדְיוֹ.
ברטנורא משנה ב
סירוגין. שקרא מעט ושהא, וחזר וקרא מעט ושהא, אפילו שהא יותר מכדי לגמור את כולה, יצא.
היה כותבה כו'. כגון דכתיבא כולה ומנחא קמיה, וקרי פסוקא פסוקא במגילתא דמנחא קמיה וכתב לה, דלא נפיק ידי חובתיה אלא כשקורא במגילה שהיא כתובה כולה.
אם כיון לבו. לצאת בקריאה זו.
בסַם. שרש עשב שקורין לו סמא.
בסקרא. אבן שצובעים בה אדום.
קומוס. מין שרף, ובלע"ז גומ"א.
קנקנתום. ודריאול"ו בלע"ז, ובערבי זא"ג.
נייר. עשוי מעשבים ע"י דבק וכותבים עליו.
דפתרא. עור שלא נשלם תקונו. דמליח וקמיח ולא עפיץ.
על הספר. על הקלף.
משנה ג
בֶּן עִיר שֶׁהָלַךְ לִכְרַךְ וּבֶן כְּרַךְ שֶׁהָלַךְ לָעִיר,
אִם עָתִיד לַחֲזוֹר לִמְקוֹמוֹ - קוֹרֵא כִּמְקוֹמוֹ;
וְאִם לָאו - קוֹרֵא עִמָּהֶן.
מֵהֵיכָן קוֹרֵא אָדָם אֶת הַמְּגִלָּה וְיוֹצֵא בָּהּ יְדֵי חוֹבָתוֹ?
רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: כֻּלָּהּ.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: מֵ "אִישׁ יְהוּדִי".
רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: מֵ" אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה".
ברטנורא משנה ג
בן עיר. שזמנו בארבעה עשר.
שהלך לכרך. שזמנו בחמשה עשר.
אם עתיד לחזור למקומו. אם הוא בן כרך שהלך לעיר ועתיד לצאת מן העיר בליל ארבעה עשר קודם עמוד השחר, אע"פ שהוא בלילה בעיר, הואיל וביום לא יהיה בעיר, אין זה אפילו פרוז ליומו, הלכך קורא כמקומו בחמשה עשר. אבל אם אינו עתיד לצאת משם הלילה, דהשתא הוי פרוז לאותו היום, אע"פ שעתיד לחזור למחר או ליום אחר, נקרא פרוז וקורא עמהם. והוא הדין לבן עיר שהלך לכרך, אם עתיד לחזור בליל חמשה עשר לא הוי מוקף ליומו, וקורא ביום ארבעה עשר, ואע"פ שהוא בכרך, אבל אם אין עתיד לחזור בליל חמשה עשר, אינו קורא בארבעה עשר אלא ממתין וקורא עמהן. והכי מפרשי לה למתניתין בגמרא.
רבי מאיר אומר כולה. והלכה כרבי מאיר.
משנה ד
הַכֹּל כְּשֵׁרִין לִקְרוֹת אֶת הַמְּגִלָּה,
חוּץ מֵחֵרֵשׁ, שׁוֹטֶה וְקָטָן.
רַבִּי יְהוּדָה - מַכְשִׁיר בַּקָּטָן.
אֵין קוֹרִין אֶת הַמְּגִלָּה,
וְלא מָלִין, וְלא טוֹבְלִין וְלא מַזִּין;
וְכֵן שׁוֹמֶרֶת יוֹם כְּנֶגֶד יוֹם לא תִּטְבֹּל -
עַד שֶׁתָּנֵץ הַחַמָּה.
וְכֻלָּן שֶׁעָשׁוּ מִשֶּׁעָלָה עַמּוּד הַשַּׁחַר - כָּשֵׁר.
ברטנורא משנה ד
הכל כשרים לקרות את המגילה. הכל לאתויי נשים.
חוץ מחרש. מתניתין ר' יוסי היא, דאמר (ברכות פ"ב מ"ג) "הקורא ולא השמיע לאזניו לא יצא".
רבי יהודה מכשיר בקטן. ואין הלכה כר' יהודה.
אין קורין את המגילה. שחייב אדם לקרות את המגילה בלילה ולחזור ולקראה ביום. וקריאה של יום לא תהא אלא לאחר הנץ החמה, דכתיב (אסתר ט, כח) "והימים האלה נזכרים ונעשים".
ולא מלין. דכתיב (ויקרא יב, ג) "וביום השמיני ימול".
ולא טובלין ולא מזין. דכתיב בהזאה (במדבר יט, יט) "והזה הטהור על הטמא ביום השלישי וביום השביעי", והוקשה טבילה להזאה. ודוקא כשטובל בשביעי אמרינן דאין טובלין אלא ביום, ולא אמרינן משחשיכה בתחילת שביעי ראוי לטבול, אע"ג דלילה תחלת היום הוא. אבל משעבר יום שביעי מותר לטבול בלילה.
שומרת יום כנגד יום. באחד עשר ימים שבין נדה לנדה. אם ראתה יום אלד שומרת יום מחרתו וטובלת באותו יום עצמו משתנץ החמה.
משעלה עמוד השחר כשר. דמשעלה עמוד השחר אקרי יום, דכתיב בספר עזרא (נחמיה ד, טו) "ואנחנו עושים במלאכה [וגו'] מעלות השחר ועד צאת הכוכבים", וכתיב בתריה (שם שם טז) "והיה לנו הלילה משמר והיום למלאכה". ולא אמרו עד הנץ החמה, אלא כדי לצאת מספק לילה, לפי שאין הכל בקיאין כשיעלה עמוד השחר.
משנה ה
כָּל הַיּוֹם כָּשֵׁר לִקְרִיאַת הַמְּגִלָּה, וְלִקְרִיאַת הַהַלֵּל,
וְלִתְקִיעַת שׁוֹפָר, וְלִנְטִילַת לוּלָב,
וְלִתְפִלַּת הַמּוּסָפִין וְלַמּוּסָפִין,
וּלְוִדּוּי הַפָּרִים, וּלְוִדּוּי הַמַּעֲשֵֹר, וּלְוִדּוּי יוֹם הַכִּפּוּרִים,
לִסְמִיכָה, לִשְׁחִיטָה, לִתְנוּפָה, לְהַגָּשָׁה, לִקְמִיצָה וּלְהַקְטָרָה,
לִמְלִיקָה, וּלְקַבָּלָה, וּלְהַזָּיָה,
וּלְהַשְׁקָיַת סוֹטָה, וְלַעֲרִיפַת הָעֶגְלָה, וּלְטַהֲרַת הַמְצֹרָע.
ברטנורא משנה ה
ולוידוי הפרים. פר כהן משיח, ופר העלם דבר של צבור, שמתודים עליהם חטאם שהביאום עליו.
ולוידוי מעשר. ביערתי הקדש מן הבית.
לסמיכה. וסמך את ידו על ראש העולה.
להגשה. מגיש את המנחה תחלה בקרן מערבית דרומית של מזבח, ואח"כ קומץ.
ולקמיצה ולהקטרה. בהקטרת קומץ קאמר, שהוא במנחה כנגד זריקת דם בזבחים, ואינה כשרה אלא ביום. אבל הקטר חלבים ואיברים כשר כל הלילה, כדתנן במתניתין (מ"ו).
לקבלה. קבלת הדם במזרק.
להזייה. הזיית פרים הנשרפים וכל חטאות הפנימיות. וזריקת דם על המזבח נמי קרי הזייה.
משנה ו
כָּל הַלַּיְלָה כָּשֵׁר
לִקְצִירַת הָעֹמֶר וּלְהֶקְטֵר חֲלָבִים וְאֵבָרִים.
זֶה הַכְּלָל.
דָּבָר שֶׁמִּצְוָתוֹ בַּיּוֹם - כָּשֵׁר כָּל הַיּוֹם;
דָּבָר שֶׁמִּצְוָתוֹ בַּלַּיְלָה - כָּשֵׁר כָּל הַלַּיְלָה.
ברטנורא משנה ו
ולהקטר חלבים ואברים. מותרי תמיד של בין הערבים, דכתיב בהו (ויקרא ו, ב) "היא העולה על מוקדה על המזבח כל הלילה".
זה הכלל דבר שמצותו ביום כשר כל היום. לאתויי סדור שתי בזיכי לבונה שנותנים על לחם הפנים.
ודבר שמצותו בלילה כשר כל הלילה. לאתויי אכילת פסחים שכשר כל הלילה. ולא אמרו חכמים עד חצות, אלא כדי להרחיק את האדם מן העבירה.