מועד קטן, פרק ב
משנה א
מִי שֶׁהָפַךְ אֶת זֵיתָיו, וְאֵרְעוֹ אֵבֶל אוֹ אֹנֶס אוֹ שֶׁהִטְעוּהוּ פּוֹעֲלִים -
טוֹעֵן קוֹרָה רִאשׁוֹנָה וּמַנִּיחָהּ לְאַחַר הַמּוֹעֵד; דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה.
רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: זוֹלֵף וְגוֹמֵר וְגָף כְּדַרְכּוֹ.
ברטנורא משנה א
מי שהפך. דרך בני אדם שמהפכין הזיתים בתוך המעטן שהם צבורים בו, כשרוצים להכניסן לבית הבד. ואי לא מסיק להו לבד לטחון לאחר שהפכן - פסדי.
וארעו אבל. שאסור במלאכה.
או שהטעהו פועלים. שלא באו למלאכתו. והגיע המועד.
טוען. על הזיתים קורה של בית הבד פעם ראשונה ומכביד, כדי שיזובו קצת ולא יפסידו אבל לא בפעם שניה משום דתו לא פסדי. ומהכא שמעינן דדברים המותרים במועד אסור לאבל לעשותם בידו בימי אבלו, מדקתני "וארעו אבל", ומחמת האבל עיכב עד המועד, טוען קורה ראשונה במועד. אבל בימי אבלו היה אסור לטעון בידו אפילו קורה ראשונה. אבל אחרים טוענים לו.
זולף. שופך הזיתים על גבי בית הבד. וכל מידי דשפיך קרוי "זילוף".
וגומר סחיטתם ועיצורם בבית הבד.
וגף. סותם פי החביות. והלכה כרבי יוסי.
משנה ב
וְכֵן מִי שֶׁהָיָה יֵינוֹ בְּתוֹךְ הַבּוֹר,
וְאֵרְעוֹ אֵבֶל אוֹ אֹנֶס אוֹ שֶׁהִטְעוּהוּ פּוֹעֲלִים -
זוֹלֵף וְגוֹמֵר וְגָף כְּדַרְכּוֹ; דִּבְרֵי רַבִּי יוֹסֵי.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: עוֹשֶֹה לוֹ לִמּוּדִים, בִּשְׁבִיל שֶׁלֹּא יַחְמִיץ.
ברטנורא משנה ב
בתוך הבור. חפירה שתחת הגת מסוידת בסיד לקבל היין.
לימודים. נסרים של עץ. כלומר מכסה אותו שם בנסרים שלא יחמיץ, ולא ישלהו מן הבור. והלכה כר' יוסי.
משנה ג
מַכְנִיס אָדָם פֵּרוֹתָיו מִפְּנֵי הַגַּנָּבִים,
וְשׁוֹלֶה פִּשְׁתָּנוֹ מִן הַמִּשְׁרָה, בִּשְׁבִיל שֶׁלֹּא תֹּאבַד,
וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְכַוֵּן אֶת מְלַאכְתּוֹ בַּמּוֹעֵד.
וְכֻלָּן אִם כִּוְּנוּ מְלַאכְתָּן בַּמּוֹעֵד - יֹאבֵדוּ.
ברטנורא משנה ג
ושולה פשתנו. כל מה שמעלה מן המים קרוי "שולה".
אם כוונו מלאכתן במועד יאבדו. בית דין מאבדים אותו ממון, ועושים אותו הפקר.
משנה ד
אֵין לוֹקְחִין בָּתִּים, עֲבָדִים וּבְהֵמָה,
אֶלָּא לְצֹרֶךְ הַמּוֹעֵד,
אוֹ לְצֹרֶךְ הַמּוֹכֵר, שֶׁאֵין לוֹ מַה יֹּאכַל.
אֵין מְפַנִּין מִבַּיִת לְבַיִת, אֲבָל מְפַנֶּה הוּא לַחֲצֵרוֹ.
אֵין מְבִיאִין כֵּלִים מִבֵּית הָאֻמָּן;
אִם חוֹשֵׁשׁ לָהֶם - מְפַנָּן לְחָצֵר אַחֶרֶת.
ברטנורא משנה ד
אלא לצורך המועד. שהקונה צריך להם במועד, בתים לישב בהם, עבדים לשמשו, בהמה לשחיטה.
או לצורך המוכר. שצריך למעות להוציאן לצורך יום טוב.
אין מפנים. כלים או תבואה.
מבית זה לבית אחר רחוק ממנו, מפני הטורח.
אבל מפנה לחצרו. לבית אחר שבאותו חצר, דצנעה הוי. אבל מבית לבית דרך רשות הרבים לא.
ואין מביאין כלים מבית האומן. והני מילי כלים שאינן לצורך המועד, אבל כלים שהן לצורך המועד כגון כרים וכסתות וכוסות וקיתוניות שרי.
ואם חושש להם. שמא יגנבו מבית האומן, או אם צריך האומן לשכרו ואין בעל הכלי מאמינו כי ירא שמא ישאל ממנו שכר פעולתו פעם שניה.
משנה ה
מְחַפִּין אֶת הַקְּצִיעוֹת בַּקַּשׁ.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אַף מְעַבִּין.
מוֹכְרֵי פֵרוֹת, כְּסוּת וְכֵלִים,
מוֹכְרִים בְּצִנְעָה לְצֹרֶךְ הַמּוֹעֵד.
הַצַּיָּדִין וְהַדָּשׁוֹשׁוֹת וְהַגָּרוֹסוֹת,
עוֹשִֹין בְּצִנְעָה לְצֹרֶךְ הַמּוֹעֵד.
רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: הֵם הֶחְמִירוּ עַל עַצְמָן.
ברטנורא משנה ה
מחפין את הקציעות. תאנים שטוחין בשדה ליבשן, מחפין ומכסין אותן בקש מפני הגשמים.
אף מעבין. שנותנין אותן זו על גבי זו, ועושין אותן כמין כרי, שיהיו העליונות מגינות על התחתונות.
הדשושות. שדשים וכותשים חטים לדייסא.
הגרוסות. שעושים גריסין של פול.
הם. האומנין.
החמירו על עצמן. ואין עושין אפילו בצנעה. ואין הלכה כרבי יוסי.