מועד קטן, פרק ג
משנה א
וְאֵלּוּ מְגַלְּחִין בַּמּוֹעֵד.
הַבָּא מִמְּדִינַת הַיָּם, וּמִבֵּית הַשִּׁבְיָה,
וְהַיּוֹצֵא מִבֵּית הָאֲסוּרִין, וְהַמְנֻדֶּה שֶׁהִתִּירוּ לוֹ חֲכָמִים;
וְכֵן מִי שֶׁנִּשְׁאַל לֶחָכָם וְהֻתַּר,
וְהַנָּזִיר, וְהַמְצֹרָע הָעוֹלֶה מִטֻּמְאָתוֹ לְטָהֳרָתוֹ.
ברטנורא משנה א
ואלו מגלחין.
הבא ממדינת הים במועד. שלא היה לו פנאי לגלח קודם המועד. והוא שפירש לסחורה או לדבר הצריך. אבל אם לא פירש אלא לטיול בעלמא אסור.
והיוצא מבית האסורין. ואפילו חבוש ביד ישראל שהיה מניחו לגלח, לפי שהיה בצער.
ומנודה שהתירו לו נידויו במועד. וקודם המועד לא היה יכול לגלח, דמנודה אסור בתספורת.
ומי שנדר שלא לגלח, ולא מצא חכם שיתיר לו נדרו קודם המועד.
אי נמי לא מצא פתח לחרטה אלא במועד.
והנזיר שהשלים נזירותו במועד.
הכי גרסינן: והמצורע העולה מטומאתו לטהרתו. אם חל שביעי שלו במועד, מותר בתספורת, דכתיב (ויקרא יד) "ביום השביעי יגלח את כל שערו". וגילוח דנתק לא חשיב, שאינו אלא דבר מועט שמגלח סביב הנתק. וטעמא דאסור לכל אדם לגלח במועד, חוץ מאלו השנויים במשנה, כדי שלא יכוונו לגלח בתוך המועד שהם בטלים בו ממלאכה, ויבוא י"ט ראשון של רגל כשהם מנוולים. והיינו טעמא נמי דאסרו הכיבוס במועד.
משנה ב
וְאֵלּוּ מְכַבְּסִין בַּמּוֹעֵד.
הַבָּא מִמְּדִינַת הַיָּם, וּמִבֵּית הַשִּׁבְיָה,
וְהַיּוֹצֵא מִבֵּית הָאֲסוּרִים, וְהַמְנֻדֶּה שֶׁהִתִּירוּ לוֹ חֲכָמִים;
וְכֵן מִי שֶׁנִּשְׁאַל לֶחָכָם וְהֻתַּר;
מִטְפְּחוֹת הַיָּדַיִם וּמִטְפְּחוֹת הַסַּפָּרִים וּמִטְפְּחוֹת הַסְּפָג;
הַזָּבִין וְהַזָּבוֹת וְהַנִּדּוֹת וְהַיּוֹלְדוֹת,
וְכָל הָעוֹלִין מִטֻּמְאָה לְטַהֲרָה -
הֲרֵי אֵלּוּ מֻתָּרִין;
וּשְׁאָר כָּל אָדָם אֲסוּרִין.
ברטנורא משנה ב
ומי שנשאל לחכם. שנדר שלא לכבס בגדיו, ונשאל לחכם במועד והתיר לו נדרו.
ומטפחות ידים. שמנגבים בהם ידים בשעת אכילה.
ומטפחות סַפרים. כסות שנותנים הסַפרים למסתפר בין כתפיו מפני השער. וכשבא לגלח לאלו השנויים במשנה שהן מותרין לגלח במועד, צריך לכבסה תמיד.
מטפחות הספגין. שמנגבין בהן כשיוצאין מן המרחץ.
וכל העולים מטומאה לטהרה במועד, מותרים לכבס בגדיהם. וכלי פשתן אפילו של כל אדם מותר לכבסן במועד, מפני שהן צריכין כיבוס תדיר, ואפילו המכובסים ערב הרגל מיטנפי מיד, וצריכים כיבוס בתוך הרגל, הלכך לא גזרו בהו. ומי שאין לו אלא חלוק אחד, אפילו שאינו של פשתן, מותר לכבס במועד, והוא שעומד ערום בשעת כביסתו עם אזור במתניו בלבד, לכסות בשר ערוה, שזה מוכיח שאין לו אלא החלוק הזה שהוא מכבס בלבד.
משנה ג
וְאֵלּוּ כּוֹתְבִין בַּמּוֹעֵד.
קִדּוּשֵׁי נָשִׁים, גִּטִּין וְשׁוֹבָרִין,
דְּיַתִּיקִי, מַתָּנָה וּפְרוֹזְבּוּלִין,
אִגְּרוֹת שׁוּם וְאִגְּרוֹת מָזוֹן,
שְׁטָרֵי חֲלִיצָה וּמֵאוּנִים וּשְׁטָרֵי בֵרוּרִין,
וּגְזֵרוֹת בֵּית דִּין וְאִגְּרוֹת שֶׁל רָשׁוּת.
ברטנורא משנה ג
קדושי אשה. כותב על הנייר או על החרס "הרי את מקודשת לי", ומקדש בו האשה אע"פ שאין בו שוה פרוטה. ולפיכך מותר לכתוב במועד, שמתירא שמא יקדמנו אחר, והוה ליה דבר האבד.
גיטין. שרוצה לצאת בשיירא, ואם אינו כותב עכשיו תישאר זאת עגונה.
ושוברים. שאם יאמר הלוה "לא אפרע חובך אם אין לי שובר ממך", שומעין לו, וילך לדרכו. ונמצא זה מפסיד את מעותיו.
דייתיקי. מתנת שכיב מרע. ופירוש דייתיקי, דא תהא למיקם ולהיות, שדברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמו.
מתנה - מתנת בריא. ואי לא כתיב להו מפסיד המקבל, דשמא יחזור בו הנותן.
ופרוזבולין. שלא תשמט שביעית ויפסיד את מעותיו. "פרוזבול" - פרוז בולי, ופרוז בוטי. כלומר: תקנה לעשירים שלא יעברו על מה שכתוב בתורה (דברים ט"ו) "השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל". ותקנה לעניים, שימצאו ללוות. "בולי" - עשירים. "בוטי" - עניים. והלל תקן פרוזבול, שטר שכותבין בו "מוסר אני לכם פלוני ופלוני הדיינין שכל שטר שיש לי על פלוני אגבנו כל זמן שארצה". ושוב אין שביעית משמטת הלואתו, דהוי כאילו גבו בית דין את חובו, ושוב לא קרינן ביה "לא יגוש את רעהו".
אגרות שום. ששמו בית דין נכסי לוה ונתנו למלוה.
אגרות מזון. שמכרו בית דין את הקרקע למזון האשה והבנות, וכותבין מעשה בית דין על זה.
אי נמי: מי שקיבל עליו לזון את בת אשתו.
מיאונים. קטנה שהשיאוה אמה ואחיה, יכולה למאן בבעלה ולומר אי אפשי בפלוני בעלי, ויוצאה בלא גט. ושטר שכותבין לעדות דבר זה, נקרא שטר מיאונים.
שטרי ברורין. שבררו להם דיינין, זה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד, וכותבין שטר שלא יחזרו בהן הבעלי דינים.
וגזירות בית דין. פסק דין שפסקו הדיינים.
אגרות של רשות. צווי השלטון. כמו "ואל תתודע לרשות", "הוו זהירים ברשות".
ויש מפרשין אגרות של שאלת שלום שכותבים בין אדם לחבירו.
משנה ד
אֵין כּוֹתְבִין שְׁטָרֵי חוֹב בַּמּוֹעֵד,
וְאִם אֵינוֹ מַאֲמִינוֹ אוֹ שֶׁאֵין לוֹ מַה יֹּאכַל -
הֲרֵי זֶה יִכְתֹּב.
אֵין כּוֹתְבִין סְפָרִים, תְּפִלִּין וּמְזוּזוֹת בַּמּוֹעֵד,
וְאֵין מַגִּיהִין אוֹת אַחַת, אֲפִלּוּ בְּסֵפֶר הָעֲזָרָה.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: כּוֹתֵב אָדָם תְּפִלִּין וּמְזוּזוֹת לְעַצְמוֹ,
וְטוֹוֶה עַל יְרֵכוֹ תְּכֵלֶת לְצִיצִיתוֹ.
ברטנורא משנה ד
אין כותבין שטרי חוב במועד, הואיל ויכול לכתבו לאחר המועד.
ואם אינו מאמינו. ואינו רוצה להלוותו בלא שטר, ולוה צריך למעות, כותבין.
או שאין לו לסופר מה יאכל, הרי זה יכתוב ויטול שכרו, דשכר פעולה למי שאין לו מה יאכל שרי.
ואפילו בספר העזרה. ספר תורה שכהן גדול קורא בו ביום הכיפורים, ואע"ג דצריך לרבים.
לעצמו. לקיים המצוה. אבל לא למכור או להשכיר.
וטווה על ירכו תכלת. שנותן החוט על ירכו ומשפשף בידו והוא נטוה מאליו. אבל לא בידו בין אצבעותיו, ולא בפלך כדרך שהוא עושה בחול. והלכה: טווה אדם תכלת לבגדו בין בפלך בין באבן.
משנה ה
הַקּוֹבֵר אֶת מֵתוֹ שְׁלֹשָׁה יָמִים קֹדֶם לָרֶגֶל -
בָּטְלָה הֵימֶנּוּ גְּזֵרַת שִׁבְעָה;
שְׁמוֹנָה -
בָּטְלָה הֵימֶנּוּ גְּזֵרַת שְׁלשִׁים;
מִפְּנֵי שֶׁאָמְרוּ.
שַׁבָּת עוֹלָה וְאֵינָהּ מַפְסֶקֶת;
רְגָלִים מַפְסִיקִין וְאֵינָן עוֹלִין.
ברטנורא משנה ה
הקובר את מתו. שמת לו מת קודם הרגל, ונהג אבילות קודם הרגל שלשה ימים.
בטלה ממנו גזירת שבעה. אבל לא בטלה הימנו גזירת שלושים, דהיינו איסור תספורת. ומונה אחר הרגל שלושים יום עם השלושה שעברו כבר מן השלושים. ופסק הלכה שהקובר את מתו אפילו שעה אחת קודם הרגלף בטלה ממנו גזרת שבעה.
שמונה. ימים קודם הרגל, הואיל ונכנס אחד מימי הגלוח קודם לרגל, אתי רגל ומבטל את השאר לגמרי.
שבת עולה. שבת שבימי אבלו, עולה למנין שבעה.
ואינה מפסקת. שאינה מבטלת את השאר, אלא יושב ומתאבל אחר שבת.
הרגלים מפסיקין ואינם עולים. אם נהג אבילות קודם הרגל, הרגל מפסיק ומבטל גזירת שלושים. ואם לא נהג אבילות קודם הרגל, אלא התחיל אבלותו ברגל, אין ימי הרגל עולים למנין שבעה, אבל עולין למנין שלושים. וטעמא דשבת עולה לחשבון שבעת ימי אבלות, משום דדברים שבצנעה נוהג בה, כגון תשמיש המטה ופריעת הראש שאסור בגלוי הראש, ורחיצה בחמין, שהאבל אסור בהן בשבת. אבל הרגל - אין שום דין מדיני אבלות נוהג בו, לפיכך מפסיק לגמרי. ואם לא חל אבילות כלל קודם הרגל, כגון שנקבר המת בתוך הרגל, אינו עולה למנין שבעה, ומתחיל למנות שבעה אחר הרגל.
משנה ו
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: מִשֶּׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ - עֲצֶרֶת כַּשַּׁבָּת.
רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: רֹאשׁ הַשָּׁנָה וְיוֹם הַכִּפּוּרִים כָּרְגָלִים.
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: לא כְּדִבְרֵי זֶה וְלא כְּדִבְרֵי זֶה,
אֶלָּא עֲצֶרֶת כָּרְגָלִים,
רֹאשׁ הַשָּׁנָה וְיוֹם הַכִּפּוּרִים כַּשַּׁבָּת.
ברטנורא משנה ו
משחרב בית המקדש. דאין לעצרת תשלומין כל שבעה לקרבן, בטלה ליה תורת הרגל, והוי כשבת שאינה מפסקת. אבל בזמן המקדש, שמי שלא חג ביום ראשון של עצרת היה חוגג והולך כל שבעה, כחג המצות, היה עצרת כחג המצות אף לענין אבילות.
ומסקנא דמלתא לענין פסק ההלכה, דעצרת בזמן הזה כרגלים, וראש השנה ויום הכיפורים כרגלים. ומי שמת לו מת קודם אחד מאלו אפילו שעה אחת, בטלה ממנו גזירת שבעה. ואם מת שבעה ימים קודם אחד מימים טובים אלו, בטלה ממנו גזירת שלושים. ומי שמת לו מת שעה אחת קודם חג הסוכות, בטלה ממנו גזירת שבעה כדאמרן, ושבעה ימי הרגל עולין למנין שלושים.
ואע"ג דתנן רגלים מפסיקין ואינן עולין, אין עולין למנין שבעה, אבל עולין למנין שלושים, הרי י"ד יום, ושמיני עצרת הוא רגל בפני עצמו, ונחשב כאילו הוא שבעה ימים, הרי כ"א יום, מונה עוד ט' ימים עד שלושים ודיו.
וגזירת שבעה דאמרן, הוא שאבל כל שבעת הימים אסור ברחיצה בחמין, אפילו מקצת גופו, ובצונן כל גופו. ואסור בכיבוס בגדיו, ובסיכה, ובנעילת הסנדל, ובתשמיש המטה, ובעשיית מלאכה, ובשאלת שלום. וחייב בעטיפת הראש, ובכפיית המטה שתהיינה כל המטות שבביתו כפויות על גבי קרקע, ויישן בהם ולא על מטה זקופה. ואסור ליטול צפרניו בכלי, ולא שער שפמו, ואפילו מעכב עליו את האכילה, ואסור לקרות בתורה בין בתורה שבכתב בין בתורה שבעל פה, ולא ישלול הקרע שעליו.
וגזירת שלשים היא, שמשבעה ועד תשלום שלושים אסור ללבוש בגד חדש, או בגד לבן מגוהץ, ואסור בתספורת, ובסעודת הרשות, וללכת בסחורה עם חבריו, ולישא אשה אחרת אם יש לו אשה ובנים, ולא יאחה הקרע שעליו.
משנה ז
אֵין קוֹרְעִין, וְלא חוֹלְצִין, וְאֵין מַבְרִין,
אֶלָּא קְרוֹבָיו שֶׁל מֵת;
וְאֵין מַבְרִין אֶלָּא עַל מִטָּה זְקוּפָה.
אֵין מוֹלִיכִין לְבֵית הָאֵבֶל,
לא בַּטַּבְלָא וְלא בָּאִסְקוּטְלָא וְלא בַּקָּנוֹן, אֶלָּא בַּסַּלִּים.
וְאֵין אוֹמְרִים בִּרְכַּת אֲבֵלִים בַּמּוֹעֵד,
אֲבָל עוֹמְדִין בַּשּׁוּרָה וּמְנַחֲמִין וּפוֹטְרִין אֶת הָרַבִּים.
ברטנורא משנה ז
אין קורעין. במועד, אלא קרוביו של מת. לאמו ולאביו ולבנו ולבתו ולאחיו ולאחותו ולאשתו, אלו שבעה מתים שחייב להתאבל עליהם. ועל שאר קרובים שאינו חייב להתאבל עליהם, אין קורעין עליהם במועד.
ולא אמרן אלא שאינו חכם, או אדם כשר ובעל מעשים. אבל חכם שמת, הכל קרוביו, והכל קורעין עליו אפילו במועד. וכן על אדם המוחזק בכשרות וחסידות. וכל העומד בשעת יציאת נשמה על כל אדם מישראל, חייב לקרוע ואפילו במועד.
וקריעה על אביו ועל אמו היא בכל בגדיו, עד שמגלה את לבו, וקורע בידו ומבדיל שפת הבגד העליונה, וקורע מבחוץ, שאינו מכניס ידו תחת בגדיו כשהוא קורע, ושולל לאחר שלושים יום, ואינו מאחה לעולם. וכן על רבו שלמדו תורה. אבל על כל שאר קרוביו קורע טפח מן הבגד העליון לבד, וקורע בכלי אם ירצה, ואין צריך להבדיל השפה, ויש לו להכניס ידו תחת בגדיו כשהוא קורע, ושולל לאחר שבעה, ומאחה לאחר שלשים. ואין קריעה אלא מעומד.
ולא חולצים במועד. חליצת כתף שזרועותיהן וכתפיהן מגולות.
ולא מברין. סעודה ראשונה, שאבל אסור לאכול משלו, ורגילים להברותו ברחובה של עיר, ובמועד אין מברין אלא קרוביו בתוך ביתו.
ואין מברין אלא על מטות זקופות. ואפילו בתוך ביתו אין מברין אותו על מטות כפויות, שרגילין בשאר ימות השנה כל קרוביו ומי שלבו גס בו לאכול עמו על מטה כפוייה לארץ, ובמועד אין מברין אלא על מטות זקופות.
ואין מוליכין. הסעודה לבית האבל.
לא בטבלא. דרך כבוד.
ולא באסקוטלא. כמין שלחן קטן של כסף או של זהב או של זכוכית. ואני שמעתי קערה של כסף, שכן בלע"ז קורין לקערה שקודיל"א.
אלא בסלין. של ערבה קלופה. שלא לבייש העניים שבאין להברות שאין להם טבלא ואסקוטלא.
ופוטרין את הרבים. נותנים להם רשות לילך מיד.
משנה ח
אֵין מַנִּיחִין אֶת הַמִּטָּה בָּרְחוֹב,
שֶׁלֹּא לְהַרְגִּיל אֶת הַהֶסְפֵּד;
וְלא שֶׁל נָשִׁים, מִפְּנֵי הַכָּבוֹד.
נָשִׁים בַּמּוֹעֵד מְעַנּוֹת, אֲבָל לא מְטַפְּחוֹת.
רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: הַסְּמוּכוֹת לַמִּטָּה מְטַפְּחוֹת.
ברטנורא משנה ח
אין מניחין את המטה. של מת ברחוב. במועד.
לעולם. אפילו בחול דכתיב (במדבר כ) "ותמת שם מרים ותקבר שם" - סמוך למיתה קבורה.
מטפחות. מספקות כף אל כף.
ר' ישמעאל אומר כו'. ואין הלכה כרבי ישמעאל.
משנה ט
בְּרָאשֵׁי חֳדָשִׁים, בַּחֲנֻכָּה וּבַפּוּרִים -
מְעַנּוֹת וּמְטַפְּחוֹת;
בָּזֶה וּבָזֶה - לא מְקוֹנְנוֹת.
נִקְבַּר הַמֵּת - לא מְעַנּוֹת וְלא מְטַפְּחוֹת.
אֵיזֶהוּ עִנּוּי?
שֶׁכֻּלָּן עוֹנוֹת כְּאַחַת;
קִינָה?
שֶׁאַחַת מְדַבֶּרֶת וְכֻלָּן עוֹנוֹת אַחֲרֶיהָ,
שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה ט, יט) "וְלַמֵּדְנָה בְנֹתֵיכֶם נֶהִי, וְאִשָּׁה רְעוּתָהּ קִינָה".
אֲבָל לֶעָתִיד לָבֹא הוּא אוֹמֵר (ישעיה כה, ח) "בִּלַּע הַמָּוֶת לָנֶצַח,
וּמָחָה ה' אֱ-להִים דִּמְעָה מֵעַל כָּל-פָּנִים" וְגוֹ'.
ברטנורא משנה ט
ואשה רעותה קינה. ומדכתיב "ולמדנה", אלמא קינה אחת אומרת וחברתה עונה.
אבל לעתיד לבא אומר "בלע המות לנצח". שיבלע הקב"ה את המות, וכולן עונות שירה, שאין מיתה ואין דמעה. ונקטינן להאי קרא הכא, משום "אל תעמוד בדבר רע".
סליק מסכת מועד קטן