פסחים, פרק א

 משנה א

אוֹר לְאַרְבָּעָה עָשָֹר בּוֹדְקִים אֶת הֶחָמֵץ לְאוֹר הַנֵּר.

כָּל מָקוֹם שֶׁאֵין מַכְנִיסִין בּוֹ חָמֵץ

אֵין צָרִיךְ בְּדִיקָה.

וְלָמָּה אָמְרוּ שְׁתֵּי שׁוּרוֹת בַּמַּרְתֵּף?

מְקוֹם שֶׁמַּכְנִיסִין בּוֹ חָמֵץ.

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: שְׁתֵּי שׁוּרוֹת עַל פְּנֵי כָּל הַמַּרְתֵּף;

וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: שְׁתֵּי שׁוּרוֹת הַחִיצוֹנוֹת שֶׁהֵן הָעֶלְיוֹנוֹת.

ברטנורא ברטנורא משנה א   

אור לארבעה עשר.  ליל שלמחרתו יהיה ארבעה עשר. וקורא התנא ללילה "אור", כדרך שקורין לעיור "סגי נהור", ולישנא מעליא נקט.

בודקין את החמץ.  אית דמפרשי טעמא דבדיקה, כדי שלא יעבור על "בל יראה" ו"בל ימצא" אם יהיה חמץ בביתו בפסח. ואע"ג דבביטול בעלמא סגי, חיישינן שמא ימצא גלוסקא יפיפיה, וימלך על ביטולו ויחשוב עליה לאכלה, ויעבור עליו על "בל יראה" ו"בל ימצא". הלכך בודקים את החמץ כדי לבערו מן העולם.

ואית דאמרי טעמא דבדיקה, גזירה שמא ימצא חמץ בביתו בפסח ויאכלנו, כיון שאין רגיל להיות בדל ממנו כל שאר ימות השנה.

לאור הנר.  בגמרא יליף דבדיקת חמץ צריכה שתהא לאור הנר, מדכתיב הכא (שמות יב) "שאור לא ימצא", וכתיב התם (בראשית מד) "וימצא הגביע", מה מציאה האמורה שם על ידי חיפוש, שנאמר "ויחפש וכו' וימצא", אף מציאה האמורה כאן על ידי חיפוש. וחפוש הוי בנר, דכתיב (משלי כ') "נר ה' נשמת אדם חופש כל חדרי בטן". ותקנו הבדיקה בלילה, מפני שבלילה כל העם מצויין בבתיהם, ואור הנר יפה לבדיקה בלילה יותר מביום, דשרגא בטיהרא למאי מהניא. ומיהו אם לא בדק ליל י"ד ובודק בי"ד שחרית צריך שיבדוק נמי לאור הנר.

ולמה אמרו.  לקמן במתניתין.

שתי שורות.  של חביות הסדורות זו על גבי זו במרתף של יין, צריך לבדוק ביניהן, אחר שאמרנו כל מקום שאין מכניסין בו חמץ אין צריך לבדוק, למה הצריכו לבדקן? ומשני, לא אמרו אלא במרתף שמכניסין בו חמץ, כמו מרתף שמסתפק ממנו יין לשולחנו ופעמים שהשמש עומד למזוג ופתו בידו וכשהיין כלה נכנס במרתף להביא יין.

שתי שורות על פני [כל] המרתף.  דרך אוצרי יין לסדר חביותיהן שורות שורות עד שממלאין כל קרקעית המרתף, וחוזרין ומניחין חבית על חבית, כשורות התחתונות כך שורות העליונות עד שמי הקורה. ושתי שורות שאמרו בית שמאי הם שורה חיצונה מן הארץ עד שמי קורה, וחוזר ובודק החביות העליונות על פני ארכו ורחבו של מרתף, נמצאו שתי שורות כמין גא"ם יונית, שורה אחת בזקיפה ושורה אחת בשכיבה.

שתי שורות החיצונות.  השורה העליונה הסמוכה לשמי קורה הרואה פני הפתח, ושלמטה הימנה. ואותן שלפנים אינו בודק כלל. ומן החיצונות אינו בודק אלא שתי העליונות בלבד.

משנה ב

אֵין חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא גֵּרְרָה חֻלְדָּה מִבַּיִת לְבַיִת

וּמִמָּקוֹם לְמָקוֹם,

דְּאִם כֵּן,

מֵחָצֵר לְחָצֵר וּמֵעִיר לְעִיר, אֵין לַדָּבָר סוֹף.

ברטנורא משנה ב   

אין חוששין.  כשבדק הבית בזוית זו ובא לבדוק זוית זו, אין חוששין שמא בתוך שבאתי לזו גררה חולדה למקום הבדוק, וצריך אני לחזור ולבדוק, שאם באת לחוש לכך, הרי גם מחצר לחצר יש לומר כן: "אני בדקתי קודם לחברי, ולאחר בדיקתי הביאה חולדה חמץ מחצר חברי לחצרי", ואין לדבר סוף.

משנה ג

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר.

בּוֹדְקִין אוֹר אַרְבָּעָה עָשָֹר,

וּבְאַרְבָּעָה עָשָֹר שַׁחֲרִית וּבְשָׁעַת הַבִּעוּר;

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: לא בָּדַק אוֹר אַרְבָּעָה עָשָֹר, יִבְדֹּק בְּאַרְבָּעָה עָשָֹר,

לא בָּדַק בְּאַרְבָּעָה עָשָֹר, יִבְדֹּק בְּתוֹךְ הַמּוֹעֵד,

לא בָּדַק בְּתוֹךְ הַמּוֹעֵד, יִבְדֹּק לְאַחַר הַמּוֹעֵד.

וּמַה שֶּׁמְּשַׁיֵּר יַנִּיחֶנּוּ בְּצִינְעָא,

כְּדֵי שֶׁלֹּא יְהֵא צָרִיךְ בְּדִיקָה אַחֲרָיו.

ברטנורא ברטנורא משנה ג   

בודקים אור ארבעה עשר ובארבעה עשר שחרית.  הכי קאמר, באחד משלושה פרקים הללו בלבד בודקים, ולאחר שלושה פרקים הללו אם לא בדק שוב אינו בודק.

בתוך המועד.  בשעה ששית שהוא מועד הביעור.

לאחר המועד.  עד שתחשך. ואית דמפרשי "בתוך המועד", בתוך הפסח. "לאחר המועד", לאחר הפסח. כדי שלא יתערב לו חמץ שעבר עליו הפסח שהוא אסור בהנאה, בחמץ של היתר שנעשה לאחר הפסח. ורבי יהודה סבר לאחר הביעור, דהיינו לאחר זמן איסורו של חמץ, לא יבדוק כלל, דלמא אתי למיכל מיניה. ורבנן אמרי יבדוק לאחר זמן איסורו, ולא חיישינן דלמא אתי למיכל מיניה, כיון שכל עצמו מחזר עליו לשורפו. ואין הלכה כרבי יהודה.

משנה ד

רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: אוֹכְלִין כָּל חָמֵשׁ, וְשׁוֹרְפִין בִּתְחִלַּת שֵׁשׁ;

וְרַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אוֹכְלִין כָּל אַרְבַּע, וְתוֹלִין כָּל חָמֵשׁ, וְשׁוֹרְפִין בִּתְחִלַּת שֵׁשׁ.

ברטנורא ברטנורא משנה ד   

ושורפין בתחלת שש.  ואע"ג דכל שעה שישית מדאורייתא שריא, גזרו רבנן עליה דלמא, טעו וסבר על השביעית שהיא שישית. אבל החמישית לא טעו למימר על השביעית שהיא חמישית, ומותר.

תולין כל חמש.  ואינו אוכל, גזרה משום יום המעונן, דטעי וסבר על השביעית שהיא חמישית. ומיהו לשרוף אינו צריך, ומאכיל לבהמתו. אבל שישית אף בהנאה אסור מדרבנן, גזירה משום שביעית. והלכה כרבי יהודה.

משנה ה

וְעוֹד אָמַר רַבִּי יְהוּדָה.

שְׁתֵּי חַלּוֹת שֶׁל תּוֹדָה פְּסוּלוֹת מֻנָּחוֹת עַל גַּג הָאִצְטְבָא,

כָּל זְמַן שֶׁמֻּנָּחוֹת כָּל הָעָם אוֹכְלִים;

נִטְּלָה אַחַת תּוֹלִין,

לא אוֹכְלִין וְלא שׁוֹרְפִין;

נִטְּלוּ שְׁתֵּיהֶן

הִתְחִילוּ כָּל הָעָם שׁוֹרְפִין.

רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: חֻלִּין נֶאֱכָלִים כָּל אַרְבַּע, וּתְרוּמָה כָּל חָמֵשׁ,

וְשׁוֹרְפִין בִּתְחִלַּת שֵׁשׁ.

ברטנורא משנה ה   

שתי חלות של חמץ.

של תודה פסולות.  שנפסלו בלינה. שמתוך שהן מרובות לחמי תודה בי"ג בניסן, שכל מי שיש לו תודה להביא מביאה בי"ג, נפסלות בלינה לבוקר של י"ד. לחמי תודה ארבעים חלות, עשרה מהן חמץ. ותודה נאכלת ליום ולילה, ואם היו מביאים אותם בי"ד, אין נאכלות של חמץ אלא עד שש שעות, ואסור להביא קרבן ביום שיתמעט זמן אכילתו, שאין מביאין קדשים לבית הפסול, הלכך כל מי שהיה עליו קרבן תודה מביאה בי"ג, דבי"ד לא יוכל להביאה, וכל שכן בפסח, ונפסלו בלינה ליום י"ד, לפי שלא היו להם אוכלים כל כך, ומשום הכי דפסולות היו נתונות שם, שאם היו כשרות לא היו נותנים אותם שם לפסלם בידים.

שמונחות. שם עד זמן הביעור ונשרפות.

על גג האצטבא.  שהיה בהר הבית. כדי שיראו אותם שם לסימן.

ניטלה אחת מהן.  בתחלת שעה חמישית בא שליח בית דין ונוטל האחת, וכל העם מכירים שהגיע שעה חמישית ותולין.

ותרומה כל חמש.  דאסור להפסיד קדשים בידים כל זמן שיכול לאכלם.

ושורפין בתחלת שש.  דהשתא ודאי רובא טעו בין שש לשבע. ואין הלכה כרבן גמליאל.

משנה ו

רַבִּי חֲנִינָא סְגַן הַכֹּהֲנִים אוֹמֵר.

מִימֵיהֶם שֶׁל כֹּהֲנִים,

לא נִמְנְעוּ מִלִּשְֹרוֹף אֶת הַבָּשָֹר שֶׁנִּטְמָא בִּוְלַד הַטֻּמְאָה,

עִם הַבָּשָֹר שֶׁנִּטְמָא בְּאַב הַטֻּמְאָה,

אַף עַל פִּי שֶׁמּוֹסִיפִין טֻמְאָה עַל טֻמְאָתוֹ.

הוֹסִיף רַבִּי עֲקִיבָא וְאָמַר.

מִימֵיהֶם שֶׁל כֹּהֲנִים,

לא נִמְנְעוּ מִלְּהַדְלִיק אֶת הַשֶּׁמֶן שֶׁנִּפְסַל בִּטְבוּל יוֹם,

בְּנֵר שֶׁנִּטְמָא בִּטְמֵא מֵת,

אַף עַל פִּי שֶׁמּוֹסִיפִין טֻמְאָה עַל טֻמְאָתוֹ.

ברטנורא משנה ו   

מימיהם של כהנים לא נמנעו. משום דבעי למתני סיפא "מדבריהם למדנו ששורפין תרומה טהורה עם הטמאה" [נקט] לה הכא.

מלשרוף את הבשר שנטמא בולד הטומאה.  בולד של ולד קאמר. כלומר הבשר שהוא שלישי שנטמא בשני לטומאה, שהוא ולד של ולד, לא נמנעו מלשרפו עם הבשר שנטמא באב הטומאה שהוא ראשון לטומאה. וכשנוגע זה הבשר שהיה מתחלתו שלישי, בבשר שנטמא באב הטומאה, חוזר להיות שני, שהרי נגע בראשון ונעשה שני, ונמצא שהוסיפו לו טומאה על טומאתו, דמעיקרא שלישי והשתא שני. ואעפ"כ לא נמנעו מלשורפו עם חמור ממנו, דהואיל ואף זה הקל לשריפה עומד, לא חשו אם מטמאין אותו יותר ממה שהיה. ואע"פ שאין אוכל מטמא אוכל מן התורה, שנאמר בטומאת אוכלין (דברים י"ד) "טמא הוא", הוא טמא, ואינו מטמא אוכל כיוצא בו, מכל מקום רבנן גזרו שיהיה אוכל מטמא אוכל.

השמן  של תרומה  שנפסל בטבול יום.  הוא שלישי לטומאה, דטבול יום פוסל את התרומה מן התורה ועושה אותה שלישי לעולם, לא שנא אוכלין ולא שנא משקין.

בנר שנטמא בטמא מת.  האי נר של מתכת הוא. וכל כלים חוץ מכלי חרס שנגעו בטומאת מת נעשו כמותה, אם אב אב, אם ראשון ראשון, דכתיב (במדבר י"ט) "בחלל חרב", ודרשינן חרב הרי הוא כחלל, שהחרב שנגע במת נעשה אבי אבות כמת עצמו, וכשנגע בטמא מת שהוא אב נעשה גם כן החרב אב, והוא הדין לכל שאר כלים חוץ מכלי חרס. נמצא הנר של מתכת שנגע בטמא מת, נעשה אב הטומאה. והשתא הוסיף רבי עקיבא על דברי רבי חנניה סגן הכהנים, שרבי חנניה לא התיר אלא להחזיר השלישי שני, ורבי עקיבא התיר להחזיר השלישי ראשון, שהשמן שנפסל בטבול יום שהוא שלישי, כשמדליקין אותו בנר שנטמא בטמא מת, שהנר עצמו נעשה אב כמו שאמרנו, נמצא שחוזר השלישי להיות ראשון ואעפ"כ לא נמנעו, דהואיל ויש שם טומאה עליו לא חיישינן ליה ומותר להוסיף בידים.

משנה ז

אָמַר רַבִּי מֵאִיר: מִדִּבְרֵיהֶם לָמַדְנוּ,

שֶׁשֹּׂוֹרְפִין תְּרוּמָה טְהוֹרָה עִם הַטְּמֵאָה בַּפֶּסַח.

אָמַר לוֹ רַבִּי יוֹסֵי: אֵינָהּ הִיא הַמִּדָּה.

וּמוֹדִים רַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ,

שֶׁשֹּׂוֹרְפִין זוֹ לְעַצְמָהּ וְזוֹ לְעַצְמָהּ;

עַל מַה נֶּחֱלָקוּ?

עַל הַתְּלוּיָה וְעַל הַטְּמֵאָה,

שֶׁרַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: תִּשָֹּׂרֵף זוֹ לְעַצְמָהּ וְזוֹ לְעַצְמָהּ;

וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: שְׁתֵּיהֶן כְּאַחַת.

ברטנורא משנה ז   

מדבריהם למדנו.  בין רבי מאיר בין רבי יוסי, תרווייהו סבירא להו דבשר שנטמא בולד הטומאה דאמר רבי חנניה, מיירי בבשר שנטמא במשקים שנטמאו בכלי שנטמא בשרץ, ורבי מאיר סבר טומאת משקים לטמא אחרים לאו דאורייתא, שאין משקין מטמאין אחרים, ואפילו אוכלין, אלא מדרבנן, ומשום הכי קאמר מדברי רבי חנניה דאמר ששורפין בשר שנטמא במשקין, דהוי ליה טמא מדרבנן, דמדאורייתא טהור מעליא הוא, עם בשר שנטמא באב הטומאה שהוא טמא דאורייתא.

למדנו ששורפין תרומה טהורה עם הטמאה.  משהגיע שעה ששית שהיא אסורה מדרבנן. כמו ששורפין בשר שנטמא במשקין, שהוא טהור גמור מן התורה, עם בשר שנטמא באב הטומאה, שהוא טמא דאורייתא.

אמר לו רבי יוסי אינה היא המידה.  רבי יוסי לטעמיה דסבירא ליה טומאת משקין לטמא אחרים דאורייתא, ובשר שנטמא במשקין טמא מדאורייתא, הלכך אמר ליה אינה היא המידה, כלומר אי אתה יכול ללמוד זאת מדבריהם, אם התרת לשרוף טמא טומאה קלה עם טמא טומאה חמורה, תתיר לשרוף טהורה עם טמאה.

והלכה כרבי יוסי, שאין שורפים תרומה טהורה עם הטמאה בפסח. וטומאת משקין לטמא אחרים אינה מדאורייתא אלא מדרבנן כרבי מאיר.

ומודים רבי אליעזר ורבי יהושע.  רבי יוסי קאמר לה, דאף על גב דרבי אליעזר ורבי יהושע אפליגו בשריפת תרומה, בהא מודים ששורפים זו לעצמה וזו לעצמה.

על התלויה ועל הטמאה.  רבי אליעזר סבר דמוזהר על שמירתה של תלויה, דכתיב (במדבר יח) "את משמרת תרומותי", בשתי תרומות הכתוב מדבר: אחת תרומה תלויה ואחת תרומה טהורה.

ורבי יהושע אומר שתיהן כאחת.  כיון דתלויה היא אי אתה מוזהר על שמירתה. ועל התלויה והטהורה לא נחלקו ששורפין, דהואיל ולא הוחזקה טומאה אין נראית כמטמא בידים.