פסחים, פרק ב
משנה א
כָּל שָׁעָה שֶׁמֻּתָּר לֶאֱכוֹל
מַאֲכִיל לַבְּהֵמָה, לַחַיָּה וְלָעוֹפוֹת,
וּמוֹכְרוֹ לַנָּכְרִי, וּמֻתָּר בַּהֲנָאָתוֹ.
עָבַר זְמַנּוֹ - אָסוּר בַּהֲנָאָתוֹ,
וְלא יַסִּיק בּוֹ תַּנּוּר וְכִירַיִם.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אֵין בִּעוּר חָמֵץ אֶלָּא שְֹרֵפָה;
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אַף מְפָרֵר וְזוֹרֶה לָרוּחַ אוֹ מַטִּיל לַיָּם.
ברטנורא משנה א
כל שעה שמותר לאכול. מדלא קאמר כל שעה שאוכל מאכיל, ונקט לה בתרי לישני, משמע דאתרי גברי קאי. והכי קאמר: כל שעה שמותר לכהן לאכול בתרומה, מאכיל ישראל חולין לבהמתו. ומתניתין רבן גמליאל היא, שרבן גמליאל אומר חולין נאכלין כל ארבע ותרומה כל חמש. ולית הלכתא כותיה, אלא בין בתרומה בין בחולין אוכלין כל ארבע ותולין כל חמש ושורפין בתחלת שש.
מאכיל לבהמה ולחיה ולעופות. צריכי. דאי תנא בהמה, הוי אמינא בהמה דאי משיירא חזי לה ומבער ליה אין, אבל חיה כגון נמיה וחתול וחולדה, דאורחה להצניע, אימא לא. ואי תנא חיה, הוי אמינא חיה דאי משיירא מצנעה ליה ולא עבר עליה על בל יראה אימא אין, אבל בהמה זימנין דמשיירא ולאו אדעתיה לבערו ועבר עליה על בל יראה, אימא לא, קמ"ל. ועופות, איידי דתנא בהמה וחיה, תנא נמי עופות.
ומוכרו לנכרי. לאפוקי מבית שמאי דאמרי לא ימכור אדם חמצו לנכרי אלא אם כן יודע בו שיכלה קודם הפסח. דקסברי מצווה אני לבערו מן העולם ולא שיהיה קיים.
ומותר בהנאתו. בהנאת אפרו. כגון אם חרכו באור קודם זמן איסורו, מותר ליהנות באפרו אפילו לאחר זמן איסורו.
עבר זמנו. משהגיע שעה ששית, אף על פי שאין איסורו אלא מדברי סופרים, אסור בהנאתו כאילו היה מאיסורי הנאה של תורה. שאם קידש בו אשה אין חוששין לקדושיו, ואפילו בחמץ נוקשה, כגון דגן שנפל עליו דלף וכיוצא בו, שבפסח עצמו אין איסורו אלא מדברי סופרים, אם קידש בו אשה ביום י"ד משהגיע שעה ששית, אין חוששין לקדושיו.
ולא יסיק בו תנור וכירים. לרבי יהודה איצטריך, דאמר אין ביעור חמץ אלא שריפה, מהו דתימא בהדי דקא שריף ליה לתהני מיניה, קמ"ל דלא, דאפילו כדרך ביעורו אסור ליהנות ממנו מכי מטא זמן איסוריה.
רבי יהודה אומר אין ביעור חמץ אלא שריפה. דיליף מנותר, דאסור בהנאה וענוש כרת כחמץ, ומצותו בשריפה ולא בדבר אחר. ורבנן לא ילפי מנותר, דחלב של שור הנסקל יוכיח, שאסור באכילה ובהנאה וענוש כרת ואינו טעון שריפה.
משנה ב
חָמֵץ שֶׁל נָכְרִי, שֶׁעָבַר עָלָיו הַפֶּסַח
מֻתָּר בַּהֲנָאָה;
וְשֶׁל יִשְֹרָאֵל
אָסוּר בַּהֲנָאָה, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יג, ז) "וְלא-יֵרָאֶה לְךָ שְֹאֹר".
ברטנורא משנה ב
מותר בהנאה. לאו למימרא דבאכילה אסור, אלא איידי דבעי למתנא סיפא "ושל ישראל אסור בהנאה", תנא גבי נכרי מותר בהנאה.
אי נמי, משום דאיכא דנהגי איסורא בפת של נכרי, משום הכי לא תני בהדיא חמץ של נכרי מותר באכילה.
משום שנאמר "לא יראה לך". כלומר קנסא קנסינן ליה, הואיל ועבר על "לא יראה לך".
אי נמי, ארישא קאי חמץ של נכרי מותר, משום שנאמר "לא יראה לך", ודרשינן שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים.
משנה ג
נָכְרִי שֶׁהִלְוָה אֶת יִשְֹרָאֵל עַל חֲמֵצוֹ
אַחַר הַפֶּסַח מֻתָּר בַּהֲנָאָה;
וְיִשְֹרָאֵל שֶׁהִלְוָה אֶת הַנָּכְרִי עַל חֲמֵצוֹ
אַחַר הַפֶּסַח אָסוּר בַּהֲנָאָה.
חָמֵץ שֶׁנָּפְלָה עָלָיו מַפֹּלֶת
הֲרֵי הוּא כִּמְבֹעָר;
רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר.
כָּל שֶׁאֵין הַכֶּלֶב יָכוֹל לְחַפֵּשׁ אַחֲרָיו.
ברטנורא משנה ג
נכרי שהלוה לישראל מעות על חמצו קודם הפסח, ואמר לו הישראל: אם לא הבאתי לך מעות עד יום פלוני קנה מעכשיו. וכגון שהרהינו אצלו בביתו, ושהה אצל הנכרי כל ימי הפסח. לאחר הפסח מותר בהנאתו. דכיון דמטא זמניה ולא פרעיה, לא הוי מחוסר גוביינא, דברשותו של נכרי היה, אגלאי מילתא למפרע דמשעה שהרהינו אצלו הוה דידיה.
וישראל שהלוה לנכרי כו'. אגלאי מלתא למפרע דשל ישראל הוה.
הרי הוא כמבוער. ואף על פי כן צריך לבטלו, שמא יפקח הגל במועד ונמצא עובר עליו.
כל שאין הכלב יכול לחפש אחריו. וכמה היא חפישת הכלב, שלושה טפחים.
משנה ד
הָאוֹכֵל תְּרוּמַת חָמֵץ בַּפֶּסַח,
בְּשׁוֹגֵג - מְשַׁלֵּם קֶרֶן וָחֹמֶשׁ;
בְּמֵזִיד - פָּטוּר מִתַּשְׁלוּמִים וּמִדְּמֵי עֵצִים.
ברטנורא משנה ד
בשוגג. ששגג בתרומה, אפילו הזיד בחמץ.
משלם קרן וחומש. ואע"ג דחמץ בפסח אסור בהנאה ולא שוה מידי, משום דבאוכל תרומה בשוגג כתיב (ויקרא כ"ב) "ונתן לכהן את הקודש", דבר הראוי להיות קודש, שאין משלם לו מעות אלא פירות, והתשלומים נעשים תרומה, הלכך לאו בתר דמים אזלינן.
במזיד. שהזיד בתרומה, אפילו שגג בחמץ פטור מן התשלומין.
ומדמי עצים. אם תרומה טמאה היא, אין משלם דמי עצים, שהיתה ראויה להסיק תחת תבשילו, משום דמזיד בתרומה אינו אלא כשאר גזלן דעלמא, ומעות משלם לפי דמים ולא לפי מידה, וחמץ בפסח לאו בר דמים הוא, שהרי אסור בהנאה, ואף להיסק לא חזי, ולא מידי אפסדיה.
משנה ה
אֵלּוּ דְּבָרִים שֶׁאָדָם יוֹצֵא בָּהֶן יְדֵי חוֹבָתוֹ בַּפֶּסַח.
בַּחִטִּים, בַּשְֹּׂעוֹרִים, בַּכֻּסְּמִין וּבַשִּׁיפוֹן וּבְשִׁבֹּלֶת שׁוּעָל.
וְיוֹצְאִין בַּדְּמַאי,
וּבְמַעֲשֵֹר רִאשׁוֹן שֶׁנִּטְּלָה תְּרוּמָתוֹ,
וּבְמַעֲשֵֹר שֵׁנִי וְהֶקְדֵּשׁ שֶׁנִּפְדּוּ,
וְהַכֹּהֲנִים בַּחַלָּה וּבַתְּרוּמָה;
אֲבָל לא בַּטֶּבֶל,
וְלא בְּמַעֲשֵֹר רִאשׁוֹן שֶׁלֹּא נִטְּלָה תְּרוּמָתוֹ,
וְלא בְּמַעֲשֵֹר שֵׁנִי וְהֶקְדֵּשׁ שֶׁלֹּא נִפְדּוּ.
חַלּוֹת תּוֹדָה וּרְקִיקֵי נָזִיר,
עֲשָֹאָן לְעַצְמוֹ
אֵין יוֹצְאִין בָּהֶן;
עֲשָֹאָן לִמְכּוֹר בַּשּׁוּק
יוֹצְאִין בָּהֶן.
משנה ה
ידי חובתו. משום חובת מצה בלילה הראשון, שהוא מחויב לאכול מצה דכתיב (שמות יב) "בערב תאכלו מצות".
בחטים ובשעורים וכו'. אבל אורז ודוחן ושאר מינים לא, דכתיב (דברים טז) "לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות", דברים הבאים לידי חמוץ אדם יוצא בהן ידי חובת מצה, יצאו אורז ודוחן ושאר מינים שאין באין לידי חמוץ אלא לידי סרחון.
ובדמאי ובמעשר ראשון שנטלה תרומתו. כל הני למאי אצטריכו, מפורשים במסכת שבת פרק מפנין.
והכהנים בחלה ובתרומה. דמהו דתימא מצה השוה וראוייה לכל אדם בעינן, וחלה ותרומה אינן ראויין לזרים, קמ"ל.
חלות תודה ורקיקי נזיר אין יוצאין בהן. אף על פי שהן מצה גמורה, דכתיב (שמות יב) "ושמרתם את המצות", מצה המשתמרת לשם מצה, יצאו אלו שאינן משתמרות לשם מצה אלא לשם זבח.
למכור בשוק יוצאין בהם. דכל למכור בשוק אמר אי מזדבנא מזדבנא, ואי לא, אכילנא לה אנא למצה של מצוה.
משנה ו
וְאֵלּוּ יְרָקוֹת שֶׁאָדָם יוֹצֵא בָּהֶן יְדֵי חוֹבָתוֹ בַּפֶּסַח.
בַּחַזֶּרֶת וּבָעֻלְשִׁין וּבַתַּמְכָא וּבַחַרְחֲבִינָא וּבַמָּרוֹר.
יוֹצְאִין בָּהֶן בֵּין לַחִין בֵּין יְבֵשִׁין,
אֲבָל לא כְּבוּשִׁין וְלא שְׁלוּקִין וְלא מְבֻשָּׁלִין.
וּמִצְטָרְפִין לְכַזַּיִת.
וְיוֹצְאִין בְּקֶלַח שֶׁלָּהֶן,
וּבַדְּמַאי, וּבְמַעֲשֵֹר רִאשׁוֹן שֶׁנִּטְּלָה תְּרוּמָתוֹ,
וּבְמַעֲשֵֹר שֵׁנִי וְהֶקְדֵּשׁ שֶׁנִּפְדּוּ.
ברטנורא משנה ו
בחזרת. בערבי חס"א לטוג"א בלע"ז.
ובעולשים. בערבי הנדב"י. ובלע"ז אנדיבי"א. והערוך פירש, שהוא ירק שקורין לו בלע"ז קרשפי"ל.
ובתמכה. סיב הגדל סביבות הדקל.
ובחרחבינא. אלקרצעינ"א בערבי.
ובמרור. מין כוסברתא הוא מר ביותר.
בין לחים בין יבשים. דוקא בקלח שלהן, כדאמרינן בסיפא ויוצאים בקלח שלהן. אבל עלין, לחים אין, יבשים לא.
שלוקים. מבושלין יותר מדאי עד שנמוחים.
כבושים. בחומץ.
מבושלין. כדרך בישול.
ומצטרפין לכזית. לצאת ידי חובת מרור. והוא הדין בחמשת מיני דגן שמצטרפין בכזית לצאת ידי חובת מצה. ואתרווייהו קאי.
משנה ז
אֵין שׁוֹרִין אֶת הַמֻּרְסָן לַתַּרְנְגוֹלִים,
אֲבָל חוֹלְטִין.
הָאִשָּׁה לא תִּשְׁרֶה אֶת הַמֻּרְסָן שֶׁתּוֹלִיךְ בְּיָדָהּ לַמֶּרְחָץ,
אֲבָל שָׁפָה הִיא בִּבְשָֹרָהּ יָבֵשׁ.
לא יִלְעֹס אָדָם חִטִּין וְיַנִּיחַ עַל מַכָּתוֹ בַּפֶּסַח,
מִפְּנֵי שֶׁהֵן מַחְמִיצוֹת.
ברטנורא משנה ז
אין שורין את המורסן. במים קרים, וכל שכן פושרין, כדי לתת לפני התרנגולים.
אבל חולטין ברותחין. שכל זמן שהמים רותחים אינו יכול להחמיץ.
והאידנא נהוג עלמא איסורא אפילו בחליטה ברותחים.
לא תשרה את המורסן. לשוף בו בשרה, מפני שמחמיץ בשרייתו.
אבל שפה היא. מורסן על בשרה יבש אף על גב שמים טופחים על בשרה.
לא ילעוס. לא יכוס בשיניו.
משנה ח
אֵין נוֹתְנִין קֶמַח לְתוֹךְ הַחֲרֹסֶת אוֹ לְתוֹךְ הַחַרְדָּל,
וְאִם נָתַן יֹאכַל מִיָּד;
וְרַבִּי מֵאִיר - אוֹסֵר.
אֵין מְבַשְּׁלִין אֶת הַפֶּסַח
לא בְּמַשְׁקִין וְלא בְּמֵי פֵרוֹת;
אֲבָל סָכִין וּמַטְבִּילִין אוֹתוֹ בָּהֶן.
מֵי תַשְׁמִישׁוֹ שֶׁל נַחְתּוֹם יִשָּׁפְכוּ,
מִפְּנֵי שֶׁהֵן מַחְמִיצִין.
ברטנורא משנה ח
בחרוסת. דבר שיש בו חומץ ומים ועשוי לטבל בו בשר.
ואם נתן. לתוך החרדל יאכל מיד. שהחרדל חד ואינו ממהר להחמיץ כמו החרוסת. אבל בחרוסת מודה תנא קמא לרבי מאיר דאסור.
ורבי מאיר אוסר. אף אם נתן לתוך החרדל, דסבר חרדל לאלתר מחמיץ כמו החרוסת. ואין הלכה כרבי מאיר.
לא במשקין ולא במי פירות. דכתיב (שמות יב) "ובשל מבושל", מכל מקום.
אבל סכין ומטבילין. לאחר צלייתו, ולא אמרינן דמבטל טעמו.
אי נמי: אפילו קודם צלייתו שרי לסוך הפסח במי פירות, דהכי תנן בכיצד צולין, סכו בשמן תרומה אם חבורת כהנים יאכלו.
מי תשמישו של נחתום. שמצנן בהן ידיו בשעה שמקטף את המצה.
ישפכו. במקום מדרון, שלא ישארו מכונסים במקום אחד ויחמיצו.