פסחים, פרק ג

משנה א

אֵלּוּ עוֹבְרִין בַּפֶּסַח.

כֻּתָּח הַבַּבְלִי, וְשֵׁכָר הַמָּדִי, וְחֹמֶץ הָאֲדוֹמִי, וְזִיתוֹם הַמִּצְרִי,

וְזוֹמָן שֶׁל צַבָּעִים, וַעֲמִילָן שֶׁל טַבָּחִים, וְקוֹלָן שֶׁל סוֹפְרִים.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: אַף תַּכְשִׁיטֵי נָשִׁים.

זֶה הַכְּלָל.

כָּל שֶׁהוּא מִמִּין דָּגָן

הֲרֵי זֶה עוֹבֵר בַּפֶּסַח.

הֲרֵי אֵלּוּ בְּאַזְהָרָה, וְאֵין בָּהֶן מִשּׁוּם כָּרֵת.

ברטנורא משנה א   

אלו  עוברין.  אלו מתבערים מן העולם. דאע"ג דאין עוברים עליהם על בל יראה, מדרבנן מיהא צריכי ביעור, דהכי תנן לקמן שיאור ישרף ואע"ג דהאוכלו פטור.

כותח הבבלי.  עשוי מפת מעופש וחלב. ורגילים לטבל בו את המאכל.

שכר המדי.  שכר שהיו עושין במדי מחיטים או שעורים שרויים במים.

וחומץ האדומי.  חומץ שעשוי בארץ אדום, שנותנים שעורים [ביין] ומשהין אותם שם כדי שיחמיצו.

וזיתום המצרי.  תלתא שערי ותלתא קורטמי הוא כרכום מדברי, ונקרא בערבי קרטום. ותלתא מלחא, ועושין אותו לרפואה.

עד כאן חמץ הראוי לאכילה על ידי תערובת. מכאן ואילך חמץ נוקשה בעיניה.

וזומן של צבעים.  מים שנותנים בהם סובין, ומשתמשים בהם הצבעים למלאכתן.

ועמילן של טבחין. [פת] שעושין מקמח תבואה שלא הביאה שליש בישולה, ומכסים בה את הקדרה לשאוב את הזוהמא.

וקולן של סופרים.  עפר הרחיים מגבלין אותו במים, וסופרים מדבקים בו ניירותיהם.

רבי אליעזר מוסיף, דאילו תנא קמא לית ליה אלא חמץ דגן גמור על ידי תערובת או חמץ נוקשה בעיניה, ורבי אליעזר מוסיף אף תכשיטי נשים שהן חמץ נוקשה על ידי תערובת סממנים אחרים. ובגמרא פריך, תכשיטי נשים סלקא דעתך? אלא אימא אף טפולי נשים, סולת שנשים טופלות ומחברות על בשרן עם סממנין אחרים, להשיר את השער או להלבין ולעדן את הבשר. ואין הלכה כרבי אליעזר.

כל שהוא מין דגן.  מחמשת המינים, ומעורבין בהן מים. דאי אין בהם מים אלא מי פירות קיימא לן דמי פירות אין מחמיצין.

הרי אלו באזהרה.  אם אכלן עובר בלאו.

ואין בהם כרת.  דעל חמץ גמור ענוש כרת, ואינו ענוש כרת על התערובת, אבל לוקה על אכילתו אם אכל כזית חמץ בתוך התערובת בכדי אכילת פרס. אבל אם לא אכל כזית חמץ בתוך התערובת בכדי אכילת פרס, אינו לוקה מן התורה, מיהו איסורא מיהא איכא, דחמץ בפסח אוסר בתערובתו בכל שהוא.

משנה ב

בָּצֵק שֶׁבְּסִדְקֵי עֲרֵבָה,

אִם יֵשׁ כַּזַּיִת בְּמָקוֹם אֶחָד חַיָּב לְבָעֵר,

וְאִם לא בָּטֵל בְּמִעוּטוֹ.

וְכֵן לְעִנְיַן הַטֻּמְאָה;

אִם מַקְפִּיד עָלָיו חוֹצֵץ,

וְאִם רוֹצֶה בְּקִיּוּמוֹ

הֲרֵי הוּא כָּעֲרֵבָה.

בָּצֵק הַחֵרֵשׁ,

אִם יֵשׁ כַּיּוֹצֵא בוֹ שֶׁהֶחְמִיץ

הֲרֵי זֶה אָסוּר.

ברטנורא משנה ב   

בצק שבסידקי עריבה.  ועשוי לחזק שבריה וסדקיה. אם יש כזית במקום אחד, חייב לבער, פחות מכאן בטל במיעוט. ואם אינו עשוי לחזק אפילו פחות מכזית, חייב לבער, לפי שאינו מבטלו שם, ואפשר שימלך ויטלנו משם.

וכן לענין הטומאה.  אם נגע שרץ בהאי בצק בפסח שאיסורו חושבו, אם יש בו כזית, חוצץ בפני הטומאה. ולא הוי כעריבה, ולא נחתא לה טומאה לעריבה. ובפחות מכזית, אם אינו מקפיד עליו בטל לגבי עריבה, והוי כאילו נגע השרץ בעריבה עצמה והיא טמאה.

אם מקפיד עליו חוצץ.  הכי קאמר, ובשאר ימות השנה שאין איסורו חושבו, אין הדבר תלוי בשיעור אם יש בו כזית אם לאו, אלא בקפידא תליא מלתא, אם הקפיד עליו ועתיד ליטלו משם, חוצץ בפני הטומאה בין יש בו כזית בין אין בו כזית, ולא נחתא טומאה לעריבה. ואם לא הקפיד עליו, ורוצה בקיומו, אפילו יש בו כמה זיתים הרי הוא כעריבה, וכשנוגע השרץ בבצק הוי כאילו נגע בעריבה ממש.

בצק החרש.  שמכין עליו ביד ואינו משמיע קול, ודומה לחרש שקוראין לו ואינו משיב.

פירוש אחר, בצק החרס, שהוא קשה כחרס ואינו ניכר אם החמיץ.

אם יש כיוצא בו שהחמיץ.  אם יש עיסה אחרת שנילושה בשעה שזו נילושה, וכבר החמיצה, אסור. ואם אין שם כיוצא בו, הוי שיעורה כדי שיהלך אדם מיל בהליכה בינונית. ושיעור זה כזמן שני חומשי שעה.

משנה ג

כֵּיצַד מַפְרִישִׁין חַלָּה בְּטֻמְאָה בְּיוֹם טוֹב?

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: לא תִּקְרָא לָהּ שֵׁם עַד שֶׁתֵּאָפֶה;

רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתֵירָא אוֹמֵר: תַּטִּיל בְּצוֹנֵן.

אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: לא זֶה הוּא חָמֵץ שֶׁמֻּזְהָרִים עָלָיו

בְּבַּל יֵרָאֶה וּבְבַּל יִמָּצֵא,

אֶלָּא מַפְרְשַׁתָּה וּמַנְּחַתָּה עַד הָעֶרֶב;

וְאִם הֶחְמִיצָה, הֶחְמִיצָה.

ברטנורא משנה ג   

חלה בטומאה.  שנטמאת העיסה, ושוב אין החלה הניטלת ממנה ראויה לאכילת כהן, כיצד מפרישין אותה ביום טוב של פסח, הרי אין יכול לאפותה בפסח מאחר שאינה ראויה לאכילה, ולשהותה ולשורפה בערב אי אפשר, שמא תחמיץ, ולהאכילה לכלבים אי אפשר, שאין מבערין קדשים ביום טוב.

רבי אליעזר אומר לא יקרא לה שם חלה עד שתאפה.  דאכתי כל חדא וחדא חזיא ליה, דמכל חדא וחדא מפריש פורתא, ולאחר אפייתה אם רצה יפריש חלה שלימה על הכל, דקסבר רבי אליעזר הרודה מן התנור ונותן לסל, הסל מצרפן לחלה.

לא זהו חמץ שמוזהרים עליו.  דלאו דידיה הוא לאחר שקרא עליה שם, וקרא כתיב (שמות יג) "לא יראה לך" - שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה, וזה אינו שלך ולא של חברך דאכתי לא מטא ליד כהן.

ורבי אליעזר סבר הואיל אי בעי מתשיל עלה, הויא הקדש בטעות ואינו הקדש, וחזיא ליה לאכילה, נמצא דשלו היא וחמץ של ישראל הוא.

ורבי יהושע סבר לא אמרינן הואיל. והלכה כרבי אליעזר.

משנה ד

רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר.

שָׁלשׁ נָשִׁים לָשׁוֹת כְּאַחַת וְאוֹפוֹת בְּתַנּוּר אֶחָד זוֹ אַחַר זוֹ;

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: שָׁלשׁ נָשִׁים עוֹסְקוֹת בַּבָּצֵק,

אַחַת לָשָׁה וְאַחַת עוֹרֶכֶת וְאַחַת אוֹפָה.

רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: לא כָּל הַנָּשִׁים וְלא כָּל הָעֵצִים וְלא כָּל הַתַּנּוּרִים שָׁוִין.

זֶה הַכְּלָל.

תָּפַח תִּלְטֹש בְּצוֹנֵן.

ברטנורא משנה ד   

שלוש נשים לשות כאחת.  כל אחת תנור מלא, ואין כאן חימוץ, אף על פי [שהאחת] ממתנת עד שיאפו השתים.

וחכמים אומרים.  אין להקל כל כך שיהו לשות כאחת, אלא שלוש נשים עוסקות כל אחת בבצק שלה.

אחת לשה.  האחרונה לשה כשחברתה האמצעית מקטפת, והשלישית שלשה תחלה אופה, נמצאו שלושתן עוסקות בבת אחת, כל אחת בבצק שלה, אחת לשה שלה, ואחת מקטפת שלה, ואחת אופה שלה.

לא כל הנשים.  רבי עקיבא אמלתיה דרבן גמליאל קא מהדר, ואמר שאין ראוי לעשות כדבריו. לפי שיש נשים עצלניות ומחמיצות אם שוהות כל כך, ויש תנור שאינו חם מהר, ויש עצים שאין נבערים מהר. אלא כדברי חכמים ראוי לעשות, לעסוק תמיד בבצק, שכל זמן שעוסקין בבצק אינו בא לידי חמוץ. וכן הלכה.

זה הכלל תפח.  הבצק שבידה שרואה שרוצה לתפוח.

תלטוש.  ידה במים צוננין ותקטפנה ותצטנן.

משנה ה

שִֹאוּר יִשָֹּׂרֵף, וְהָאוֹכְלוֹ פָּטוּר;

סִדּוּק יִשָֹּׂרֵף, וְהָאוֹכְלוֹ חַיָּב כָּרֵת.

אֵיזֶהוּ שִֹאוּר?

כְּקַרְנֵי חֲגָבִים.

סִדּוּק?

שֶׁנִּתְעָרְבוּ סְדָקָיו זֶה בָּזֶה; דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: זֶה וָזֶה, הָאוֹכְלוֹ חַיָּב כָּרֵת;

וְאֵיזֶהוּ שִֹאוּר?

כָּל שֶׁהִכְסִיפוּ פָּנָיו, כְּאָדָם שֶׁעָמְדוּ שַֹעֲרוֹתָיו.

ברטנורא משנה ה   

שיאור שלא החמיץ כל צרכו.

[סידוק] דרך הבצק כשמחמיץ נעשה סדקים סדקים:  כקרני חגבים.  סדק לכאן וסדק לכאן.

זה וזה האוכלו חייב כרת.  דקרני חגבים נמי הוא סדוק. ואיזהו שיאור שפטור, זה שאין בו שום סדוק. אבל הכסיפו פניו כאדם שעמדו שערותיו מתוך פחד [שפניו מכסיפין]. והלכה כחכמים.

משנה ו

אַרְבָּעָה עָשָֹר שֶׁחָל לִהְיוֹת בַּשַּׁבָּת

מְבַעֲרִים אֶת הַכֹּל מִלִּפְנֵי הַשַּׁבָּת; דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: בִּזְמַנָּן.

רַבִּי אֶלְעָזָר בַּר צָדוֹק אוֹמֵר: תְּרוּמָה מִלִּפְנֵי הַשַּׁבָּת וְחֻלִּין בִּזְמַנָּן.

ברטנורא משנה ו   

מבערים את הכל.  בין חולין בין תרומה. חוץ מכדי אכילתו לשבת.

תרומה מלפני השבת.  שאין יכול להאכילה לא לזרים ולא לבהמה, ולהשהותה אי אפשר. אבל חולין אין צריך לבער אלא בזמנו, שיכול למצוא להם אוכלים הרבה. והלכה כר"א ברבי צדוק.

משנה ז

הַהוֹלֵךְ לִשְׁחוֹט אֶת פִּסְחוֹ, וְלָמוּל אֶת בְּנוֹ,

וְלֶאֱכוֹל סְעוּדַת אֵרוּסִין בְּבֵית חָמִיו,

וְנִזְכַּר שֶׁיֶּשׁ לוֹ חָמֵץ בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ;

אִם יָכוֹל לַחֲזוֹר וּלְבָעֵר וְלַחֲזוֹר לְמִצְוָתוֹ

יַחֲזוֹר וִיבַעֵר;

וְאִם לָאו מְבַטְּלוֹ בְּלִבּוֹ.

לְהַצִּיל מִן הַגַּיִס, וּמִן הַנָּהָר, וּמִן הַלִּסְטִים,

וּמִן הַדְּלֵקָה, וּמִן הַמַּפֹּלֶת

יְבַטֵּל בְּלִבּוֹ;

וְלִשְׁבּוֹת שְׁבִיתַת הָרְשׁוּת - יַחֲזוֹר מִיָּד.

ברטנורא משנה ז   

ההולך. בי"ד קאי.

אם יכול.  שיש שהות ביום.

להציל מן הגייס את ישראל הנרדפים.

יבטל בלבו ולא יחזור ואפילו יש שהות, דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי.

לשבות שביתת הרשות.  שהיה הולך להחשיך על התחום ולקנות שביתה להלך משם והלאה אלפים אמה לדבר הרשות, יחזור מיד. אבל לקנות שביתת מצוה, כגון שצריך לילך למחר לבית האבל או לבית המשתה, היינו כהולך לשחוט את פסחו.

משנה ח

וְכֵן מִי שֶׁיָּצָא מִירוּשָׁלַיִם וְנִזְכַּר שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ בְּשַֹר קֹדֶשׁ,

אִם עָבַר צוֹפִים שׁוֹרְפוֹ בִּמְקוֹמוֹ;

וְאִם לָאו

חוֹזֵר וְשׁוֹרְפוֹ לִפְנֵי הַבִּירָה מֵעֲצֵי הַמַּעֲרָכָה.

וְעַד כַּמָּה הֵן חוֹזְרִין?

רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: זֶה וָזֶה בְּכַבֵּיצָה.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: זֶה וָזֶה בְּכַזַּיִת.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: בְּשַֹר קֹדֶשׁ בְּכַזַּיִת, וְחָמֵץ בְּכַבֵּיצָה.

ברטנורא משנה ח   

שיש בידו בשר קודש.  שנפסל ביוצא. שחומת ירושלים היא מחיצה לקדשים [קלים].

אם עבר צופים.  שם מקום שמשם רואים בית המקדש.

שורפו במקומו.  ולא הטריחוהו לחזור.

ואם לאו חוזר ושורפו.  דכתיב (ויקרא ו') "בקודש לא תאכל באש תשרף", במקום אכילתו שריפתו.

זה וזה.  חמץ דאמרינן לעיל ונזכר שיש לו חמץ בתוך ביתו וכו', ובשר קודש שעמו.

כביצה.  אבל בפחות, חמץ מבטלו בלבו, ובשר קודש שורפו במקומו. וסבר רבי מאיר חזרתו כטומאתו, מה טומאת אוכלין בכביצה, שאין אוכל מטמא בפחות מכביצה, כך אינו חוזר על פחות מכביצה.

רבי יהודה אומר זה וזה בכזית.  סבר חזרתו כאיסורו, מה איסורו בכזית, שעל כזית חמץ או בשר קודש חייב, כך על כזית חוזר.

בשר קודש.  משום חומרא דקדשים חוזר אף על כזית, חמץ דחולין אינו חוזר אלא על כביצה. והלכה כחכמים.