פסחים, פרק ד

משנה א

מְקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לַעֲשׁוֹת מְלָאכָה בְּעַרְבֵי פְסָחִים עַד חֲצוֹת

עוֹשִֹין,

מְקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ שֶׁלֹּא לַעֲשׁוֹת,

אֵין עוֹשִֹין.

הַהוֹלֵךְ מִמְּקוֹם שֶׁעוֹשִֹין לִמְקוֹם שֶׁאֵין עוֹשִֹין,

אוֹ מִמְּקוֹם שֶׁאֵין עוֹשִֹין לִמְקוֹם שֶׁעוֹשִֹין

נוֹתְנִין עָלָיו חֻמְרֵי מָקוֹם שֶׁיָּצָא מִשָּׁם,

וְחֻמְרֵי מָקוֹם שֶׁהָלַךְ לְשָׁם.

וְאַל יְשַׁנֶּה אָדָם, מִפְּנֵי הַמַּחֲלקֶת.

ברטנורא משנה א   

מקום שנהגו עד חצות.  עד חצי היום.

שלא לעשות.  כדי שלא יהא טרוד במלאכה, וישכח ביעור חמץ ושחיטת פסח ותיקון מצה של מצוה.

ואל ישנה אדם.  הכי קאמר, ההולך ממקום שאין עושין למקום שעושין, נותנין עליו חומרי מקום שיצא משם ולא יעשה, דהא דקיי"ל אל ישנה אדם ממנהג העיר, אינו אלא מפני המחלוקת, וכאן אין מחלוקת. דמאי קא אמרת, הרואה אותו בטל אומר זה שבטל חושב שהמלאכה אסורה וחולק על כולנו?! לא אמר הכי, אלא אמר אין לו מלאכה, שהרי כמה בטלנים איכא בשוקא כל ימות השנה. והא דתנן נותנים עליו חומרי מקום שיצא משם, אינו אלא בזמן שדעתו לחזור למקומו, אבל אין דעתו לחזור למקומו, נוהג כמנהג אנשי מקום שהלך לשם, בין לקולא בין לחומרא.

משנה ב

כַּיּוֹצֵא בוֹ.

הַמּוֹלִיךְ פֵּרוֹת שְׁבִיעִית מִמְּקוֹם שֶׁכָּלוּ לִמְקוֹם שֶׁלֹּא כָּלוּ,

אוֹ מִמְּקוֹם שֶׁלֹּא כָּלוּ לִמְקוֹם שֶׁכָּלוּ

חַיָּב לְבָעֵר.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר.

אוֹמְרִים לוֹ: צֵא וְהָבֵא לָךְ אַף אַתָּה.

ברטנורא משנה ב   

המוליך פירות שביעית ממקום שכלו.  לחיה מן השדה, וחייבין עליו בני מקומו לבערן מן הבית. והוליכן זה למקום שלא כלו, ובני אותו מקום עדיין אוכלין הן מן המכונסים לבית, חייב לבער משום חומרי המקום שיצא משם.

רבי יהודה אומר: אומרים לו צא והבא לך אף אתה.  פלוגתא דרבי יהודה ותנא קמא בכובש שלושה מיני ירק בחומץ או בציר להתקיים, ושנים מהם כלו לחיה מן השדה והשלישי לא כלה.

תנא קמא סבר אוכל מאותן שכלו על סמך אותו שלא כלה, הואיל והן בחבית אחת. והכי משתמע למלתיה, ממקום שלא כלו למקום שכלו לגמרי, חייבין לבער. אבל לא כלו כולן אלא מקצתן, אוכל אף ממין הכלה כל זמן שלא כלו כולן, דאוכלין על סמך האחרון.

ורבי יהודה אומר: אומרים לו צא והבא לך אף אתה מאותו המין שכלה, כמו שהביא זה האיש, ולא תמצא. הילכך אינו אוכל אלא מהמין שלא כלה, דאין אוכלין מהמינין שכלו על סמך המין שלא כלה, וחייב לבער המינין שכלו.

והלכה כרבי יהודה דקאי בשיטתיה דרבן גמליאל שהלכה כמותו במסכת שביעית פרק הפיגם.

משנה ג

מְקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לִמְכּוֹר בְּהֵמָה דַקָּה לַגּוֹיִם

מוֹכְרִין;

מְקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ שֶׁלֹּא לִמְכּוֹר

אֵין מוֹכְרִין.

וּבְכָל מָקוֹם אֵין מוֹכְרִין לָהֶם בְּהֵמָה גַסָּה,

עֲגָלִים וּסְיָחִים שְׁלֵמִין וּשְׁבוּרִין;

רַבִּי יְהוּדָה - מַתִּיר בַּשְּׁבוּרָה;

בֶּן בְּתֵירָא - מַתִּיר בַּסּוּס.

ברטנורא משנה ג   

מקום שנהגו שלא למכור.  דהחמירו על עצמן דלמא אתי למכור גסה.

ובכל מקום אין מוכרין להם בהמה גסה.  דגזור רבנן שמא ישאיל או ישכיר בהמתו לנכרי, ואדם מצווה על שביתת בהמתו.

אי נמי, פעמים שמוכרה לו ערב שבת עם חשיכה, וצועק לה הישראל כדי שתלך לפני הקונה והיא מכרת קולו והולכת מחמתו, ונמצא מחמר אחר בהמתו בשבת.

עגלים וסייחין קטנים. אף על גב דלאו בני מלאכה נינהו, מחלפי במכירת גדולים. ושבורים מחלפי במכירת שלמים.

רבי יהודה מתיר בשבורה.  דאינה בת מלאכה לעולם. אבל בעגלים וסייחים מודה, כיון דלכי גדלי הוו בני מלאכה. ואין הלכה כרבי יהודה.

בן בתירא מתיר בסוס.  הואיל ולרכיבה עומד והחי נושא את עצמו. ואין הלכה כבן בתירא. ועל ידי סרסור שרי למכור בהמה לנכרי בזמן שאין הבעלים מצויין שם בעת המכירה, דליכא למיחש שמא ישאילנה וישכירנה, שהרי אינה שלו. ושמא תלך מחמת קולו ונמצא מחמר להא נמי ליכא למיחש, שאינה מכרת את קולו.

משנה ד

מְקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לֶאֱכוֹל צָלִי בְּלֵילֵי פְסָחִים

אוֹכְלִין,

מְקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ שֶׁלֹּא לֶאֱכוֹל

אֵין אוֹכְלִין.

מְקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לְהַדְלִיק אֶת הַנֵּר בְּלֵילֵי יוֹם הַכִּפּוּרִים

מַדְלִיקִין,

מְקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ שֶׁלֹּא לְהַדְלִיק

אֵין מַדְלִיקִין;

וּמַדְלִיקִין בְּבָתֵּי כְנֵסִיּוֹת וּבְבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת

וּבִמְבוֹאוֹת הָאֲפֵלִים וְעַל גַּבֵּי הַחוֹלִים.

ברטנורא משנה ד   

מקום שנהגו שלא לאכול.  שנראה כאוכל פסחים בחוצה לארץ.

שנהגו להדליק את הנר ביום הכפורים.  מפני שיום הכפורים אסור בתשמיש המטה, וכל זמן שהנר דולק לא ישמש, שאסור לאדם לשמש מטתו לאור הנר.

שנהגו שלא להדליק.  שמא יראה אשתו ותשא חן בעיניו וישמש.

ומדליקין בבתי כנסיות.  ובכל מקום שאין איש ואשתו מתייחדים שם.

משנה ה

מְקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לַעֲשׁוֹת מְלָאכָה בְּתִשְׁעָה בְּאָב

עוֹשִֹין,

מְקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ שֶׁלֹּא לַעֲשׁוֹת מְלָאכָה

אֵין עוֹשִֹין;

וּבְכָל מָקוֹם תַּלְמִידֵי חֲכָמִים בְּטֵלִים.

רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר.

לְעוֹלָם יַעֲשֶֹה אָדָם עַצְמוֹ תַּלְמִיד חָכָם.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: בִּיהוּדָה הָיוּ עוֹשִֹין מְלָאכָה בְּעַרְבֵי פְסָחִים עַד חֲצוֹת,

וּבַגָּלִיל לא הָיוּ עוֹשִֹין כָּל עִקָּר.

וְהַלַּיְלָה

בֵּית שַׁמַּאי - אוֹסְרִין,

וּבֵית הִלֵּל - מַתִּירִין עַד הָנֵץ הַחַמָּה.

ברטנורא משנה ה   

תלמידי חכמים בטלים.  ממלאכתן כל אותו היום, כדי שלא יסיחו דעתם מאבילות.

לעולם יעשה אדם עצמו כתלמיד חכם.  ולא מחזי כיוהרא, שהרואה אותו בטל אומר אין לו מלאכה לעשות ולא מפני שנוהג בו איסור.

וחכמים אומרים ביהודה וכו'. חכמים סבירא להו דעשיית מלאכה בערבי פסחים לאו במנהגא תליא מלתא, אלא ביהודה היו מתירים ובגליל אוסרים איסור גמור, ולא מכח מנהג.

הלילה.  ליל י"ד, לאנשי גליל שאוסרים לעשות מלאכה בערבי פסחים.

בית שמאי אוסרים.  להם ככל שאר ימים טובים שאסורים בעשיית מלאכה שהלילה הולך אחר היום.

ובית הלל מתירים.  מידי דהוה אתענית שהיום אסור באכילה והלילה מותר.

משנה ו

רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: כָּל מְלָאכָה שֶׁהִתְחִיל בָּהּ קֹדֶם לְאַרְבָּעָה עָשָֹר

גּוֹמְרָהּ בְּאַרְבָּעָה עָשָֹר;

אֲבָל לא יַתְחִיל בָּהּ בַּתְּחִלָּה בְּאַרְבָּעָה עָשָֹר,

אַף עַל פִּי שֶׁיָּכוֹל לְגָמְרָהּ.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: שָׁלשׁ אֻמָּנִיּוֹת עוֹשִֹין מְלָאכָה בְּעַרְבֵי פְסָחִים עַד חֲצוֹת,

וְאֵלּוּ הֵן.

הַחַיָּטִים, הַסַּפָּרִים וְהַכּוֹבְסִים.

רַבִּי יוֹסֵי בַּר יְהוּדָה אוֹמֵר: אַף הָרַצְעָנִים.

ברטנורא משנה ו   

כל מלאכה.  שהיא לצורך המועד והתחיל בה קודם י"ד, גומרה בי"ד, ואפילו במקום שנהגו שלא לעשות מלאכה. אבל מלאכה שאינה לצורך המועד, במקום שנהגו לעשות מלאכה עושין, ומקום שנהגו שלא לעשות, אפילו התחיל בה קודם י"ד, אינה גומרה.

חייטים.  שרי בי"ד בכל מקום, שכן מצינו בהן בחולו של מועד קולא יותר משאר אומניות, שהדיוט שאינו אומן בכך תופר כדרכו, הלכך בי"ד דקיל מחול המועד אפילו אומן נמי שרי.

והספרים והכובסין.  שכן הבא ממדינת הים והיוצא מבית האסורים מספרים ומכבסים בחול המועד, וכיון דאשכחן בהן צד היתר בחול המועד, בי"ד דקיל שרי לכולי עלמא.

אף הרצענים.  שכן עולי רגלים מתקנין מנעליהן בחול המועד. וחכמים סברי אין למדין תחלת מלאכת רצענים שעושין מנעלים חדשים תחלה, מסוף מלאכה תיקון מנעלים של עולי רגלים. והלכה כחכמים.

משנה ז

מוֹשִׁיבִין שׁוֹבָכִין לַתַּרְנְגוֹלִים בְּאַרְבָּעָה עָשָֹר,

וְתַרְנְגֹלֶת שֶׁבָּרְחָה

מַחֲזִירִין אוֹתָהּ לִמְקוֹמָהּ;

וְאִם מֵתָה מוֹשִׁיבִין אַחֶרֶת תַּחְתֶּיהָ.

גּוֹרְפִים מִתַּחַת רַגְלֵי בְהֵמָה בְּאַרְבָּעָה עָשָֹר,

וּבַמּוֹעֵד מְסַלְּקִין לַצְּדָדִין.

מוֹלִיכִין וּמְבִיאִין כֵּלִים מִבֵּית הָאֻמָּן,

אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָם לְצֹרֶךְ הַמּוֹעֵד.

ברטנורא משנה ז   

מושיבין שובכין.  שובכי יונים שיהיו יושבים לגדל אפרוחים, מושיבין אותם לכתחלה בי"ד.

ותרנגולת שברחה.  בחולו של מועד. דאילו בי"ד, השתא אותובי שובכין לכתחלה אמרת דשרי, אהדורי מיבעיא. אלא התרנגולת שברחה בחולו של מועד קאמר דמחזירין. והוא שישבה על הבצים שלושה ימים קודם שברחה, דשוב אין הביצים ראויים לאכילה, ודבר האבד הוא, הלכך אם מתה מושיב אחרת תחתיה משום הפסד דביצים.

גורפין.  משליכין לחוץ.

ובמועד.  שחמור יותר, אין משליכין לחוץ אלא מסלקין לצדדין.

מוליכין ומביאין כלים מבית האומן.  בארבעה עשר. ואע"פ שאינו לצורך המועד.

משנה ח

שִׁשָּׁה דְּבָרִים עָשׁוּ אַנְשֵׁי יְרִיחוֹ,

עַל שְׁלשָׁה מִחוּ בְּיָדָם, וְעַל שְׁלשָׁה לא מִחוּ בְּיָדָם.

וְאֵלּוּ הֵן שֶׁלֹּא מִחוּ בְּיָדָם.

מַרְכִּיבִין דְּקָלִים כָּל הַיּוֹם,

וְכוֹרְכִין אֶת שְׁמַע,

וְקוֹצְרִין וְגוֹדְשִׁין לִפְנֵי הָעֹמֶר;

וְלא מִחוּ בְּיָדָם.

וְאֵלּוּ שֶׁמִּחוּ בְּיָדָם.

מַתִּירִין גַּמְזִיּוֹת שֶׁל הֶקְדֵּשׁ,

וְאוֹכְלִין מִתַּחַת הַנְּשָׁרִים בַּשַּׁבָּת,

וְנוֹתְנִין פֵּאָה לַיָּרָק;

וּמִחוּ בְּיָדָם חֲכָמִים.

ברטנורא משנה ח   

עשו אנשי יריחו.  היו נוהגין לעשות אנשי יריחו.

מרכיבין דקלים. ענף רך של דקל זכר מרכיבו בדקל נקבה, שהזכר עושה פירות והנקבה אינה עושה פירות.

כל היום.  כלומר בארבעה עשר.

וכורכין את שמע.  שלא היו אומרים "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" בקריאת שמע.

פרוש אחר שלא היו מפסיקין בין "אחד" ל"ואהבת", שצריך להאריך ב"אחד" ולהפסיק בין מלכות שמים לדברים אחרים.

וקוצרין וגודשין.  עושין גדיש מן החדש לפני העומר, ולא חיישינן דלמא אתי למיכל מיניה.

ולא מיחו בידם.  כל הששה דברים שעשו, כולם שלא ברצון חכמים היו עושין, אלא שעל אלו השלושה לא מיחו ועל שלושה האחרונים מיחו.

מתירין לאכול גמזיות של הקדש.  גידולים שגדלו באילן של הקדש, דקסברי אין אסור אלא הפרי עצמו שהוקדש. ואית ספרים דגרסי מתזיר, כלומר חותכים וכורתים ענפי אילנות של הקדש שצמחו אחר שהקדישו האילן, ליהנות מהן.

ואוכלין בשבת ויום טוב פירות שנמצאו תחת האילן, ולא נודע אם נשרו מאמש והם מותרים או נשרו היום ואסורים.

ונותנים פאה לירק.  ואנן קיימא לן דכל דבר שאין אדם מכניסו לקיום אינו חייב בפאה, וירק דבר שאין מכניסו לקיום הוא.  ומיחו בידם חכמים, משום דקא מפקעי לה מן המעשר, והעניים אוכלים אותה בטבלם, כסבורין שהוא פאה, ופאה פטורה מן המעשר משום דהפקר היא.

משנה ט

שִׁשָּׁה דְּבָרִים עָשָֹה חִזְקִיָּה הַמֶּלֶךְ,

עַל שְׁלשָׁה הוֹדוּ לוֹ וְעַל שְׁלשָׁה לא הוֹדוּ לוֹ.

גֵּרֵר עַצְמוֹת אָבִיו עַל מִטָּה שֶׁל חֲבָלִים, וְהוֹדוּ לוֹ;

כִּתֵּת נְחַשׁ הַנְּחֹשֶׁת, וְהוֹדוּ לוֹ;

גָּנַז סֵפֶר רְפוּאוֹת, וְהוֹדוּ לוֹ.

עַל שְׁלשָׁה לא הוֹדוּ לוֹ.

קִצֵּץ דְּלָתוֹת שֶׁל הֵיכָל וְשִׁגְּרָן לְמֶלֶךְ אַשּׁוּר,

וְלא הוֹדוּ לוֹ;

סָתַם מֵי גִיחוֹן הָעֶלְיוֹן,

וְלא הוֹדוּ לוֹ;

עִבֵּר נִיסָן בְּנִיסָן,

וְלא הוֹדוּ לוֹ.

ברטנורא משנה ט   

גירר עצמות אביו.  משום כפרה. ולא קברו לפי כבודו על מטה נאה, כדי שיתגנה על רשעו ויווסרו הרשעים.

כתת נחש הנחשת.  כדכתיב בדברי הימים, לפי שהיו טועין אחריו.

וגנז ספר רפואות.  לפי שלא היה לבם נכנע על חליים, אלא מתרפאים מיד.

והרמב"ם פירש, ספר רפואות, ספר מודיע מעניני צורות הכוכבים והטלסמאות, שצורה פלונית העשויה בזמן ועת ידוע מרפאת מחולי פלוני, וזה היה קרוב להטעות הבריות אחר עבודת כוכבים ולכך גנזו.

עיבר ניסן בניסן.  לאחר שנכנס ניסן נמלך ועשה אדר שני. והכתוב אומר (שמות יב) "החדש הזה לכם", זה ניסן, ואין אחר ניסן. ולא עיבר חזקיה לאחר שנכנס ניסן ממש, אלא יום שלושים של אדר עיבר את השנה, ואנן קיי"ל אין מעברין את השנה בשלושים של אדר הואיל וראוי לקבעו ניסן.