פסחים, פרק ו

משנה א

אֵלּוּ דְּבָרִים בַּפֶּסַח דּוֹחִין אֶת הַשַּׁבָּת.

שְׁחִיטָתוֹ וּזְרִיקַת דָּמוֹ וּמִחוּי קְרָבָיו וְהֶקְטֵר חֲלָבָיו;

אֲבָל צְלִיָּתוֹ וַהֲדָחַת קְרָבָיו

אֵינָן דּוֹחִין אֶת הַשַּׁבָּת.

הַרְכָּבָתוֹ וַהֲבָאָתוֹ מִחוּץ לַתְּחוּם וַחֲתִיכַת יַבַּלְתּוֹ

אֵין דּוֹחִין אֶת הַשַּׁבָּת;

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: דּוֹחִין.

ברטנורא משנה א   

ואלו דברים בפסח דוחין את השבת.  פסח דוחה את השבת, דנאמר "מועדו" בפסח (במדבר ט') "ויעשו בני ישראל את הפסח במועדו", ונאמר "מועדו" בתמיד (שם כח) "תשמרו להקריב לי במועדו", מה מועדו האמור בתמיד דוחה את השבת, שנאמר (שם) "על עולת התמיד", אף מועדו האמור בפסח דוחה את השבת.

שחיטתו וזריקת דמו.  אי אפשר לעשותן בלילה דכתיב (ויקרא ז') "ביום צוותו להקריב", ביום ולא בלילה.

מחוי.  קינוח, כמו "אכלה ומחתה פיה" (משלי ל'). מחוי קרביו דוחה את השבת, שלא יסריחו.

צלייתו והדחת קרביו אין דוחין.  דאפשר משתחשך.

הרכבתו על כתפו להביאו דרך רשות הרבים לעזרה. אע"פ שאין בו אלא איסור שבות, שהחי נושא את עצמו, אין דוחה, דהו"ל למעבדה מאתמול. וכן הבאתו מחוץ לתחום, וחתיכת יבלתו של קרבן פסח להסיר מומו, אע"פ שאין בו אלא איסור שבות, שחותכה בשיניו או בידו, אינן דוחים. והא דתנן בשלהי עירובין חותכין יבלת במקדש, ההיא ביבשה דמפרך פרכה, ומתניתין דהכא בלחה. ואע"פ דכשחותכה בשיניו או בידו כלאחר יד הוא, אפילו הכי אסור בלחה, דהוה ליה למעבדה מאתמול.

רבי אליעזר אומר דוחין.  דסבר מכשירי מצוה דוחים את השבת, במסכת שבת.

משנה ב

אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר.

וַהֲלא דִּין הוּא,

מָה אִם שְׁחִיטָה שֶׁהִיא מִשּׁוּם מְלָאכָה, דּוֹחָה אֶת הַשַּׁבָּת

אֵלּוּ שֶׁהֵן מִשּׁוּם שְׁבוּת, לא יִדְחוּ אֶת הַשַּׁבָּת?

אָמַר לוֹ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: יוֹם טוֹב יוֹכִיח,

שֶׁהִתִּירוּ בּוֹ מִשּׁוּם מְלָאכָה וְאָסוּר בּוֹ מִשּׁוּם שְׁבוּת.

אָמַר לוֹ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר.

מַה זֶּה, יְהוֹשֻׁעַ? מָה רְאָיָה רְשׁוּת לַמִּצְוָה?

הֵשִׁיב רַבִּי עֲקִיבָא וְאָמַר.

הַזָּאָה תּוֹכִיחַ,

שֶׁהִיא מִצְוָה וְהִיא מִשּׁוּם שְׁבוּת וְאֵינָהּ דּוֹחָה אֶת הַשַּׁבָּת;

אַף אַתָּה אַל תִּתְמַהּ עַל אֵלּוּ,

שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁהֵן מִצְוָה וְהֵן מִשּׁוּם שְׁבוּת,

לא יִדְחוּ אֶת הַשַּׁבָּת.

אָמַר לוֹ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: וְעָלֶיהָ אֲנִי דָּן;

וּמָה אִם שְׁחִיטָה שֶׁהִיא מִשּׁוּם מְלָאכָה דּוֹחָה אֶת הַשַּׁבָּת

הַזָּאָה שֶׁהִיא מִשּׁוּם שְׁבוּת,

אֵינוֹ דִּין שֶׁדּוֹחָה אֶת הַשַּׁבָּת?

אָמַר לוֹ רַבִּי עֲקִיבָא: אוֹ חִלּוּף!

מָה אִם הַזָּאָה שֶׁהִיא מִשּׁוּם שְׁבוּת,

אֵינָהּ דּוֹחָה אֶת הַשַּׁבָּת

שְׁחִיטָה, שֶׁהִיא מִשּׁוּם מְלָאכָה,

אֵינוֹ דִּין שֶׁלֹּא תִּדְחֶה אֶת הַשַּׁבָּת?

אָמַר לוֹ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: עֲקִיבָא,

עָקַרְתָּ מַה שֶּׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה (במדבר ט, ג) "בֵּין הָעַרְבַּיִם... בְּמֹעֲדוֹ",

בֵּין בַּחֹל בֵּין בַּשַּׁבָּת.

אָמַר לוֹ: רַבִּי,

הָבֵא לִי מוֹעֵד לָאֵלּוּ כַּמּוֹעֵד לַשְּׁחִיטָה.

כְּלָל אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא.

כָּל מְלָאכָה שֶׁאֶפְשָׁר לַעֲשׁוֹתָהּ מֵעֶרֶב שַׁבָּת

אֵינָהּ דּוֹחָה אֶת הַשַּׁבָּת.

שְׁחִיטָה, שֶׁאִי אֶפְשָׁר לַעֲשׁוֹתָהּ מֵעֶרֶב שַׁבָּת

דּוֹחָה אֶת הַשַּׁבָּת.

ברטנורא משנה ב   

שחיטה שהיא אסורה בחולין בשבת משום איסור מלאכה גמורה, אעפ"כ דוחה את השבת בפסח.

אלו שהם משום שבות לא ידחו.  בתמיה.

יום טוב יוכיח שהתירו בו שחיטה ובישול, שהוא אב מלאכה, ומותרין להדיוט, ואסרו בו להביא דבר מחוץ לתחום ולאכלו, הואיל והיה אפשר לו מאתמול, ואע"ג דתחומים מדרבנן.

מה ראיה רשות למצוה.  אכילת הדיוט רשות הוא, וצורך גבוה מצוה היא, ואם העמידו חכמים איסור שבות שלהן במקום רשות, יעמידוהו אף במקום מצוה?! ורבי יהושע סבר כל שמחת יום טוב מצוה היא, ואפילו הכי אינה דוחה שבות.

הזאה תוכיח שהיא מצוה.  בטמא מת שחל שביעי שלו להיות בשבת ערב הפסח, שאם לא יזה לא יעשה פסחו, ואפילו הכי אינו דוחה, דהכי קים ליה לרבי עקיבא דלא דחיא. והזאה שבות היא דמיחזי כמאן דמתקן גברא.

ועליה אני דן.  וגם על ההזאה אני חולק, ואומר שתדחה ולא יעכבהו מפסח, מקל וחומר זה בעצמו.

א"ל רבי עקיבא או חלוף.  או אני אחליף את הדין. דפשיטא ליה דהזאה מעכבא וילפינן בקל וחומר מינה לשחיטה [שתעכב].

במועדו.  "ויעשו בני ישראל את הפסח במועדו" (במדבר ט').

הבא לי מועד לאלו שיהא להם זמן קבוע, כמו שקבע לשחיטה, הילכך כיון שלא קבע להם זמן ומצי למעבד מאתמול, לא דחיא, והזאה נמי לאו מגופיה דפסח היא ולא כתיב ביה במועדו. והלכה כרבי עקיבא.

משנה ג

אֵימָתַי מֵבִיא חֲגִיגָה עִמּוֹ?

בִּזְמַן שֶׁהוּא בָּא בַּחֹל, בְּטַהֲרָה וּבְמֻעָט.

וּבִזְמַן שֶׁהוּא בָּא בַּשַּׁבָּת בִּמְרֻבֶּה וּבְטֻמְאָה

אֵין מְבִיאִין עִמּוֹ חֲגִיגָה.

ברטנורא משנה ג   

אימתי מביאים עמו חגיגה עם הפסח בי"ד בניסן.

בזמן שהוא בא בחול ובטהרה.  דאע"ג דפסח דחי שבת וטומאה, חגיגה לא דחיא שבת.

ובמועט.  שהיה פסח מועט לאכילת בני חבורה, ואוכלין החגיגה תחלה כדי שיהיה הפסח גמר שביעתן.

במרובה.  שהיתה החבורה מועטת ודי להן בפסח לבדו.

ובטומאה.  שרוב צבור טמאין.

אין מביאין עמו חגיגה. שחגיגת יום י"ד רשות היא ולא חובה.

משנה ד

חֲגִיגָה הָיְתָה בָּאָה מִן הַצֹּאן, מִן הַבָּקָר,

מִן הַכְּבָשִֹים, וּמִן הָעִזִּים,

מִן הַזְּכָרִים, וּמִן הַנְּקֵבוֹת;

וְנֶאֱכֶלֶת לִשְׁנֵי יָמִים וְלַיְלָה אֶחָד.

ברטנורא משנה ד   

מן הבקר.  מה שאין כן בפסח, שאינו בא לא מן הבקר ולא מן הנקבות.

משנה ה

הַפֶּסַח שֶׁשְּׁחָטוֹ שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ בַּשַּׁבָּת

חַיָּב עָלָיו חַטָּאת;

וּשְׁאָר כָּל הַזְּבָחִים שֶׁשְּׁחָטָן לְשׁוּם פֶּסַח,

אִם אֵינָן רְאוּיִין חַיָּב;

וְאִם רְאוּיִין הֵן

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר - מְחַיֵּב חַטָּאת,

וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ - פּוֹטֵר.

אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר.

מָה אִם הַפֶּסַח שֶׁהוּא מֻתָּר לִשְׁמוֹ,

כְּשֶׁשִּׁנָּה אֶת שְׁמוֹ חַיָּב

זְבָחִים שֶׁהֵן אֲסוּרִין לִשְׁמָן,

כְּשֶׁשִּׁנָּה אֶת שְׁמָן אֵינוֹ דִּין שֶׁיְּהֵא חַיָּב?

אָמַר לוֹ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: לא,

אִם אָמַרְתָּ בַּפֶּסַח שֶׁשִּׁנָּהוּ לְדָבָר אָסוּר,

תֹּאמַר בַּזְּבָחִים שֶׁשִּׁנָּן לְדָבָר מֻתָּר?

אָמַר לוֹ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: אֵמוּרֵי צִבּוּר יוֹכִיחוּ,

שֶׁהֵן מֻתָּרִין לִשְׁמָן, וְהַשּׁוֹחֵט לִשְׁמָן חַיָּב.

אָמַר לוֹ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: לא,

אִם אָמַרְתָּ בְּאֵמוּרֵי צִבּוּר שֶׁיֵּשׁ לָהֶן קִצְבָה,

תֹּאמַר בַּפֶּסַח שֶׁאֵין לוֹ קִצְבָה?

רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: אַף הַשּׁוֹחֵט לְשֵׁם אֵמוּרֵי צִבּוּר פָּטוּר.

ברטנורא משנה ה   

הפסח ששחטו שלא לשמו.  בי"ד שחל להיות בשבת, וסבור כשם שמותר לשמו כך מותר שלא לשמו.

חייב חטאת.  שחלל שבת בשוגג.

אם אינן ראוין.  לפסח. כגון עגל או איל בן שתי שנים או נקבה. חייב עליו חטאת אם נתעלמה ממנו שבת, או סבור שמותר לשחוט זבחים אחרים לשם פסח בשבת, דהאי לאו טועה בדבר מצוה, דהכל יודעים שאין זה כשר לפסח.

ואם ראוין הן.  כגון שה בן שנה של שלמים ששחטו לשם פסח, דמתוך שהוא טרוד ובהול לשחוט פסחו טעה בדבר זה ולא נזכר שהקדישו לזבח אחר.

רבי אליעזר מחייב חטאת.  אעפ"י שטעה בדבר מצוה.

ורבי יהושע פוטר.  דקסבר טעה בדבר מצוה ועשה מצוה כל דהוא, פטור מחיוב חטאת שבה, וזה עשה מצוה שהקריב קרבן, דכל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים, ואף הנשחטים לשם פסח מכשיר להו רבי יהושע בפרק תמיד נשחט.

מה אם פסח שמותר לשחטו בשבת לשמו, שינה את שמו, אודית מיהא דחייב חטאת כדקתני לעיל.

ששינהו לדבר האסור.  ששחטו לשם קרבנות אחרים שאסורים לשחטן בשבת.

ששינהו לדבר המותר.  ששוחטו לשם דבר המותר לשוחטו בשבת.

אימורי ציבור. קרבנות האמורים בצבור בשבת, כגון תמידים ומוספים יוכיחו, שמותרים לשוחטן לשמן, והשוחט שאר זבחים לשמן בשבת חייב.

שיש להן קצבה.  שאינו רואה אחרים עסוקין בשחיטתו, וכיון שנשחט התמיד יודע הוא שאין צריך לשחוט עוד, הילכך אין זה טועה אלא שוגג, דלא היה לו לטעות בדבר.

תאמר בפסח שאין לו קצבה.  דהכל צריכין לכך, והרי הוא רואה אחרים הרבה עסוקים בכך וטרוד הוא להתעסק במצוה. ואפילו שחט הוא פסח כבר, ומצא זבח זה עומד בעזרה וכסבור שהוא פסח ושחטו לשם מי שהוא, טועה בדבר מצוה הוא.

רבי מאיר אומר: השוחט בשבת זבחים אחרים כל ימות השנה לשם אמורי צבור פטור.

והלכה כרבי יהושע ואין הלכה כרבי מאיר.

משנה ו

שְׁחָטוֹ שֶׁלֹּא לְאוֹכְלָיו וְשֶׁלֹּא לִמְנוּיָיו,

לָעֲרֵלִין וְלַטְּמֵאִין

חַיָּב.

לְאוֹכְלָיו וְשֶׁלֹּא לְאוֹכְלָיו, לִמְנוּיָיו וְשֶׁלֹּא לִמְנוּיָיו,

לַמּוּלִין וְלָעֲרֵלִין, לַטְּהוֹרִים וְלַטְּמֵאִים

פָּטוּר.

שְׁחָטוֹ וְנִמְצָא בַּעַל מוּם חַיָּב.

שְׁחָטוֹ וְנִמְצָא טְרֵפָה בַּסֵּתֶר פָּטוּר.

שְׁחָטוֹ וְנוֹדַע שֶׁמָּשְׁכוּ הַבְּעָלִים אֶת יָדָם,

אוֹ שֶׁמֵּתוּ, אוֹ שֶׁנִּטְמְאוּ

פָּטוּר,

מִפְּנֵי שֶׁשָּׁחַט בִּרְשׁוּת.

ברטנורא משנה ו   

לאוכליו ושלא לאוכליו פטור וכו'. דהא פסח כשר הוא, דאמרינן פרק תמיד נשחט, דהשוחט לפסולים ולכשרים לא פסל.

שחטו ונמצא בעל מום חייב.  דשוגג הוא ולא אנוס, שהיה לו [לבקרו].

שמשכו בעלים את ידם.  ממנו קודם שחיטה, ונמנו על אחר.

או שמתו או שנטמאו. דעכשיו לא נתנה שבת לדחות אצלם.

פטור.  שאנוס הוא, דלא היה יודע שכך הוא, ולא היה לו לבדוק על כך.