ראש השנה, פרק א
משנה א
אַרְבָּעָה רָאשֵׁי שָׁנִים הֵם.
בְּאֶחָד בְּנִיסָן רֹאשׁ הַשָּׁנָה לַמְּלָכִים וְלָרְגָלִים;
בְּאֶחָד בֶּאֱלוּל רֹאשׁ הַשָּׁנָה לְמַעֲשַֹר בְּהֵמָה;
רַבִּי אֶלְעָזָר וְרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמְרִים.
בְּאֶחָד בְּתִשְׁרֵי;
בְּאֶחָד בְּתִשְׁרֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה לַשָּׁנִים וְלַשְּׁמִטִּין וְלַיּוֹבְלוֹת,
לַנְּטִיעָה וְלַיְרָקוֹת;
בְּאֶחָד בִּשְׁבָט רֹאשׁ הַשָּׁנָה לָאִילָן, כְּדִבְרֵי בֵּית שַׁמַּאי;
בֵּית הִלֵּל אוֹמְרִים: בַּחֲמִשָּׁה עָשָֹר בּוֹ.
ברטנורא משנה א
ארבעה ראשי שנים הן
למלכים. מלכי ישראל מונין להם מניסן. שאם מלך מלך בשבט או באדר, משהגיע ניסן כלתה לו שנה ומתחילין למנות לו שנה שניה. ומקרא נפקא לן דמניסן מנינן להו, דכתיב (מלכים א' ו') "ויהי בשמונים שנה וארבע מאות שנה לצאת בני ישראל מארץ מצרים בשנה הרביעית בחדש זיו הוא החודש השני למלוך שלמה על ישראל", מקיש מלכות שלמה ליציאת מצרים, מה יציאת מצרים מניסן מנינן לה, אף למלכות שלמה מניסן מנינן לה.
ולמלכי אומות העולם מונין מתשרי, והיינו דתנן לקמן בסמוך "באחד בתשרי ראש השנה לשנים", כלומר לשנים של מלכי אומות העולם. ונפקא מינה, לפי שרגילין למנות זמן שטרות לשנות המלך משנה שעמד בה, משום שלום מלכות. ואם עמד מלך באדר, וכתב לו הסופר בניסן שלאחר שלושה עשר חדש, ניסן של שנה שניה, כיון דניסן ראש השנה למלכים, הוה ליה שטר מוקדם ופסול, משום דהאי ניסן של שנה שלישית הוא. ושטרי חוב המוקדמים פסולים, לפי שנמצא טורף לקוחות שלקחו השדה מן הלוה בין זמנו של שטר לזמן ההלואה שלא כדין, שהרי קדמה מכירה להלואה, לפיכך קנסוהו לאבד גם מזמן ההלואה ואילך ולא גבי ממשעבדי.
ולרגלים. הכי קאמר, רגל שבו, שהוא פסח. ראש השנה לרגלים, לענין הנודר, שאם עברו עליו שלושה רגלים משנדר ולא קיים נדרו, עובר על "בל תאחר".
ורבי שמעון אומר שאינו עובר על בל תאחר עד שיעברו עליו שלוש רגלים כסדרן, וחג המצות תחלה, כמו שהן סדורים במקרא (דברים ט"ז). "בחג המצות ובחג השבועות ובחג הסוכות".
ופסק הלכה: משיעבור עליו רגל אחד בלבד, ולא הביא נדרו עובר בעשה, דכתיב (שם י"ב) "ובאת שמה והבאתם שמה עולותיכם" וגו', רגל ראשון שאתה בא אתה צריך להביא. ומשיעברו עליו שלוש רגלים עובר על "בל תאחר".
ואין הלכה כרבי שמעון דבעי שלוש רגלים כסדרן.
ראש השנה למעשר בהמה. שאין מעשרים מן הנולדים בשנה זו על הנולדים בחברתה, דכתיב (דברים י"ד) "עשר תעשר", בשתי מעשרות הכתוב מדבר, אחד מעשר דגן ואחד מעשר בהמה, ואמר קרא "שנה שנה", ולא משנה זו על של חברתה.
ורבי אלעזר ורבי שמעון אומרים באחד בתשרי. כיון דאתקש מעשר בהמה למעשר דגן, מה מעשר דגן ראש השנה שלו תשרי, אף מעשר בהמה ראש השנה שלו תשרי.
ואין הלכה כרבי אליעזר ורבי שמעון [דאמרי] בא' בתשרי.
ותנא קמא סבר כיון דאתקש מעשר בהמה למעשר דגן, דכתיב "עשר תעשר", מה דגן סמוך לגמרו עישורו, שהרי ראש השנה שלו תשרי, והוא סמוך לגמרו שכל ימות [החמה] עומד בגורן להתיבש, אף מעשר בהמה נמי סמוך לגמרו עישורו, דהיינו אחד באלול, שהבהמות יולדות באב, שאז נגמר זמן עיבורן. דהכי ילפינן מקרא, דכתיב (תהלים ס"ה) "לבשו כרים הצאן ועמקים יעטפו בר", אימתי לבשו כרים הצאן, כלומר שמתלבשות מהזכרים העולים עליהם ומתעברות, בזמן שהעמקים יעטפו בר, דהיינו באדר, שהזריעה צומחת וניכרת יפה. ויולדות באב, דזמן עיבורה של בהמה דקה חמישה חדשים. הלכך ראש השנה של מעשר בהמה בא' באלול סמוך לגמרו.
לשנים. לשני מלכי אומות העולם, כדפרישית לעיל.
ולשמיטין וליובלות. משנכנס תשרי אסור לחרוש ולזרוע מן התורה.
ולנטיעה. אם נטע אילן ארבעים וחמשה יום קודם אחד בתשרי, שהם שתי שבתות לקליטה, שהנטיעה נקלטת בשתי שבתות, ושלושים יום אחר הקליטה להחשב שנה, דשלושים יום בשנה חשובים שנה, הרי ארבעים וחמשה יום. כשיגיע אחד בתשרי מונין לה שנה שניה משנות הערלה, ולתשרי של שנה האחרת מונין לה שנה שלישית, ולאחר שנה שלישית כשיגיע אחד בתשרי של שנה רביעית, אם חנטו בנטיעה זו פירות, עדיין הם אסורים משום ערלה. שאע"פ שתשרי ראש השנה לנטיעה, ט"ו בשבט ראש השנה לאילן וזה כבר נעשה אילן, לפיכך אין שנתו מתחדשת לצאת מידי ערלה עד ט"ו בשבט. ומשם ואילך אם יחנטו בו פירות הם תורת רבעי עליהן לאכלן בירושלים, ובט"ו בשבט לשנה הבאה יצאו מידי רבעי פירות החונטים בה מכאן ואילך.
ולירקות. למעשר ירק שאין. תורמין מן הירק שנלקט לפני ראש השנה על הירק הנלקט לאחר ראש השנה.
ראש השנה לאילן. לענין מעשר פירות, שאין מעשרין פירות אילן שחנטו קודם שבט, על שחנטו לאחר שבט, דבאילן אזלינן בתר חנטה.
אי נמי נפקא מיניה לענין שנה שלישית של שמיטה, שנוהג בה מעשר עני, שאותן פירות שחנטו מראש השנה של שנה שלישית עד שבט, דנין אותן כפירות של שנה שניה שעברה, ונוהג בהן מעשר ראשון ומעשר שני, ומשבט ואילך נוהג בהן מעשר ראשון ומעשר עני.
שלוש
משנה ב
בְּאַרְבָּעָה פְּרָקִים הָעוֹלָם נִדּוֹן.
בַּפֶּסַח עַל הַתְּבוּאָה;
בָּעֲצֶרֶת עַל פֵּרוֹת הָאִילָן;
בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה כָּל בָּאֵי הָעוֹלָם עוֹבְרִין לְפָנָיו כִּבְנֵי מָרוֹן,
שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים לג, טו) "הַיֹּצֵר יַחַד לִבָּם, הַמֵּבִין אֶל כָּל מַעֲשֵֹיהֶם";
וּבֶחָג נִדּוֹנִין עַל הַמַּיִם.
ברטנורא משנה ב
בארבעה פרקים בשנה.
בפסח על התבואה. מדאמרה תורה הביאו לפני עומר בפסח כדי שאברך לכם תבואה שבשדות, מינה ידעינן דבפסח נידונים על התבואה.
ובעצרת על פירות האילן. מדאמרה תורה הביאו לפני שתי הלחם בעצרת כדי שאברך לכם פירות האילן, וחטה "עץ" קרייה רחמנא, דכתיב (בראשית ב') "ומעץ הדעת טוב ורע", כמאן דאמר עץ שאכל אדם הראשון חיטה היה.
כבני מרון. כבני אמריא, ככבשים הללו שמוציאין אותן בפתח קטן זה אחר זה לעשרן, ואין שניים יכולים לצאת כאחד.
היוצר יחד לבם. הכי קאמר, היוצר - והוא הקב"ה - רואה יחד לבם ומבין אל כל מעשיהם, שאע"פ שעוברים לפניו אחד אחד, מכל מקום כולן נסקרים בסקירה אחת.
ובחג נידונין על המים. מדאמרה תורה נסכו לפני מים בחג.
משנה ג
עַל שִׁשָּׁה חֳדָשִׁים הַשְּׁלוּחִים יוֹצְאִין.
עַל נִיסָן מִפְּנֵי הַפֶּסַח;
עַל אָב מִפְּנֵי הַתַּעֲנִית;
עַל אֱלוּל מִפְּנֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה;
עַל תִּשְׁרֵי מִפְּנֵי תַּקָּנַת הַמּוֹעֲדוֹת;
עַל כִּסְלֵו מִפְּנֵי חֲנֻכָּה;
וְעַל אֲדָר מִפְּנֵי הַפּוּרִים.
וּכְשֶׁהָיָה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּם,
יוֹצְאִין אַף עַל אִיָּר מִפְּנֵי פֶּסַח קָטָן.
ברטנורא משנה ג
שלוחין יוצאין. כשקדשו בית דין את החודש שולחין ומודיעין לגולה יום שקידשוהו, אם ביום שלושים וחודש שעבר חסר, אם ביום שלושים ואחד, וחודש שעבר מלא. ושלוחי בית דין אין מחללין לא את השבת ולא את יום טוב.
ועל אב מפני התענית. לפי שהוכפלו בו צרות יותר משאר תעניות.
ועל אלול מפני ראש השנה. מודיעין מתי אלול, ועושין ראש השנה ביום שלושים באלול בגולה, דרוב שנים אין אלול מעובר. ואע"פ שספק בידם שמא יעברוהו בית דין, אי אפשר להם לדעת, ועל כרחן הולכים אחר רוב שנים. ואם לא ידעו מתי מתחיל [אלול] לא ידעו יום שלושים שלו.
ועל תשרי מפני תקנת המועדות. לאחר שקדשו בית דין לתשרי, השלוחין יוצאין ליום המחרת והולכין עד מקום שיכולין להגיע עד החג, ומודיעין אותם אם עיברו בית דין את אלול אם לאו, כדי שלא יהא לבן נוקפן ביום הכפורים ובסוכות.
פסח קטן. פסח שני.
משנה ד
עַל שְׁנֵי חֳדָשִׁים מְחַלְּלִין אֶת הַשַּׁבָּת.
עַל נִיסָן
וְעַל תִּשְׁרֵי,
שֶׁבָּהֶן הַשְּׁלוּחִין יוֹצְאִין לְסוּרְיָא,
וּבָהֶן מְתַקְּנִין אֶת הַמּוֹעֲדוֹת;
וּכְשֶׁהָיָה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּם,
מְחַלְּלִין אַף עַל כֻּלָּן מִפְּנֵי תַּקָּנַת הַקָּרְבָּן.
ברטנורא משנה ד
מחללין את השבת. עדים שראו את החודש, כדי לילך ולהודיע לבית דין.
שבהם שלוחי בית דין יוצאים לסוריא. להודיע לגולה יום קביעותם, הלכך חשיבי. ומן התורה מחללין על כולן, אבל רבנן אסרו לפי שאין תקון המועדות תלוי בהן. אבל שני חדשים אלו העמידו על דין תורה, שכל המועדות תלויין בהן.
תקנת קרבן של ראש חודש שיהא קרב בזמנו.
משנה ה
בֵּין שֶׁנִּרְאָה בַּעֲלִיל בֵּין שֶׁלֹּא נִרְאָה בַּעֲלִיל
מְחַלְּלִין עָלָיו אֶת הַשַּׁבָּת.
רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: אִם נִרְאָה בַּעֲלִיל אֵין מְחַלְּלִין עָלָיו אֶת הַשַּׁבָּת.
ברטנורא משנה ה
בעליל. למעלה מן הארץ הרבה, שהכל רואים אותה.
שלא בעליל. למטה בשפולו של רקיע סמוך לארץ, ואדמומית החמה מכסה אותה, ואינה ניכרת כל כך.
אין מחללין. דודאי ראו אותה בירושלים. ואין הלכה כרבי יוסי.
משנה ו
מַעֲשֶֹה שֶׁעָבְרוּ יוֹתֵר מֵאַרְבָּעִים זוּג,
וְעִכְּבָן רַבִּי עֲקִיבָא בְּלוּד.
שָׁלַח לוֹ רַבָּן גַּמְלִיאֵל: אִם מְעַכֵּב אַתָּה אֶת הָרַבִּים,
נִמְצֵאתָ מַכְשִׁילָן לֶעָתִיד לָבֹא.
ברטנורא משנה ו
ארבעים זוג. כתי עדים זוג אחר זוג.
ועכבן רבי עקיבא. שלא היה לבית דין צורך בהן.
אתה מכשילן לעתיד לבא. שימנעו מלבוא להעיד כשיראו שדבריהן לא נשמעו.
והלכה כרבן גמליאל.
משנה ז
אָב וּבְנוֹ שֶׁרָאוּ אֶת הַחֹדֶשׁ יֵלְכוּ;
לא שֶׁמִּצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה,
אֶלָּא שֶׁאִם יִפָּסֵל אֶחָד מֵהֶן, יִצְטָרֵף הַשֵּׁנִי עִם אַחֵר.
רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אָב וּבְנוֹ וְכָל הַקְּרוֹבִין כְּשֵׁרִין לְעֵדוּת הַחֹדֶשׁ.
אָמַר רַבִּי יוֹסֵי.
מַעֲשֶֹה בְּטוֹבִיָּה הָרוֹפֵא,
שֶׁרָאָה אֶת הַחֹדֶשׁ בִּירוּשָׁלַיִם הוּא וּבְנוֹ וְעַבְדּוֹ מְשֻׁחְרָר,
וְקִבְּלוּ הַכֹּהֲנִים אוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ, וּפָסְלוּ אֶת עַבְדּוֹ.
וּכְשֶׁבָּאוּ לִפְנֵי בֵּית דִּין,
קִבְּלוּ אוֹתוֹ וְאֶת עַבְדּוֹ וּפָסְלוּ אֶת בְּנוֹ.
ברטנורא משנה ז
אב ובנו וכל הקרובים כשרים לעדות החדש. דאמר להו רחמנא למשה ולאהרן (שמות י"ב) "החדש הזה לכם", עדות זו של חודש תהא כשרה בכם ואע"פ שאתם אחים. ורבנן דפליגי עליה אמרי, החדש הזה לכם, עדות זו תהא מסורה לכם, לגדולים שבדור כמותכם.
ואין הלכה כרבי שמעון.
משנה ח
אֵלּוּ הֵן הַפְּסוּלִין.
הַמְשַֹחֵק בְּקֻּבְיָא, וּמַלְוֵי בְרִבִּית,
וּמַפְרִיחֵי יוֹנִים, וְסוֹחֲרֵי שְׁבִיעִית, וַעֲבָדִים.
זֶה הַכְּלָל.
כָּל עֵדוּת שֶׁאֵין הָאִשָּׁה כְּשֵׁרָה לָהּ,
אַף הֵן אֵינָן כְּשֵׁרִים לָהּ.
ברטנורא משנה ח
משחקים בקוביא. עצמות שמשחקים בהן בערבון. ואמור רבנן אסמכתא לא קניא, והרי הן גזלנים מדרבנן.
ומלוי בריבית. לא קרוי גזלן דאורייתא למפסליה, דהא מנפשיה יהיב ליה.
מפריחי יונים. היינו כעין קוביא, אם תקדמיה יונך ליוני.
וסוחרי שביעית. עושין סחורה בפירות שביעית, ורחמנא אמר "לאכלה" - ולא לסחורה. ולפי שנחשדו כל אלו לעבור על דת מחמת ממון, חשדום להיות מעידים שקר על שוחד.
והעבדים. פסולים דאורייתא הם, קל וחומר מאשה.
עדות שאין האשה כשרה לה. לפי שיש עדות שהאשה כשרה, כגון להעיד לאשה שמת בעלה להתירה לינשא לזרים, וכן להעיד על סוטה שנטמאת שלא תשתה. והנך פסולין דרבנן, נמי כשרים. אבל פסולין בעבירה מן התורה, לא הכשירו חכמים בעדות האשה, ואע"פ שהכשירו העבד והאשה שהן פסולים לעדות מן התורה.
משנה ט
מִי שֶׁרָאָה אֶת הַחֹדֶשׁ וְאֵינוֹ יָכוֹל לְהַלֵּךְ
מוֹלִיכִין אוֹתוֹ עַל הַחֲמוֹר, אֲפִלּוּ בַּמִּטָּה;
וְאִם צוֹדֶה לָהֶם לוֹקְחִין בְּיָדָם מַקְלוֹת;
וְאִם הָיְתָה דֶּרֶךְ רְחוֹקָה לוֹקְחִין בְּיָדָם מְזוֹנוֹת.
שֶׁעַל מַהֲלַךְ לַיְלָה וָיוֹם
מְחַלְּלִין אֶת הַשַּׁבָּת וְיוֹצְאִין לְעֵדוּת הַחֹדֶשׁ,
שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כג, ד) "אֵלֶּה מוֹעֲדֵי ה'...אֲשֶׁר-תִּקְרְאוּ אֹתָם בְּמוֹעֲדָם".
ברטנורא משנה ט
ואם צודה להם. אורב. כמו "ואתה צודה את נפשי לקחתה" (שמואל א' כ"ד).
שנאמר אלה מועדי ה'. וכל מקום שנאמר "מועד" "במועדו" - דוחה את השבת.