ראש השנה, פרק ג
משנה א
רָאוּהוּ בֵּית דִּין וְכָל יִשְֹרָאֵל;
נֶחְקְרוּ הָעֵדִים; וְלא הִסְפִּיקוּ לוֹמַר: מְקֻדָּשׁ, עַד שֶׁחָשֵׁכָה
הֲרֵי זֶה מְעֻבָּר.
רָאוּהוּ בֵּית דִּין בִּלְבַד
יַעַמְדוּ שְׁנַיִם וְיָעִידוּ בִּפְנֵיהֶם,
וְיֹאמְרוּ: מְקֻדָּשׁ, מְקֻדָּשׁ!
רָאוּהוּ שְׁלשָׁה וְהֵן בֵּית דִּין,
יַעַמְדוּ הַשְּׁנַיִם
וְיוֹשִׁיבוּ מֵחַבְרֵיהֶם אֵצֶל הַיָּחִיד וְיָעִידוּ בִּפְנֵיהֶם,
וְיֹאמְרוּ: מְקֻדָּשׁ, מְקֻדָּשׁ!
שֶׁאֵין הַיָּחִיד נֶאֱמָן עַל יְדֵי עַצְמוֹ.
ברטנורא משנה א
ראוהו בית דין וכל ישראל בליל שלושים. דסלקא דעתך אמינא הואיל וראוהו בית דין וכל ישראל, אפרסמא ליה מלתא דביום שלושים נראה לקדשו, קמ"ל דאם חשיכה והגיע ליל אחד ושלושים ולא אמרו בית דין מקודש, מעברים אותו וקובעים ראש חודש יום שלושים ואחד.
נחקרו העדים. הכי קאמר, אי נמי נחקרו העדים בלבד, ולא הספיקו לומר "מקודש" עד שהגיע ליל של שלושים ואחד, מעברים אותו. דסלקא דעתך אמינה, תהוי חקירת עדים כתחלת דין, ומקודש מקודש כגמר דין, וגמר דין הוי בלילה ונקדשיה בליליא, קמ"ל דלא, שאין מקדשין את החודש בלילה. ומיהו אם ליל שלושים ראו הירח עם שקיעת החמה, ויש שהות ביום לומר מקודש קודם צאת הכוכבים, מקדשין אותו, דלא חשיב לילה עד צאת הכוכבים.
יעמדו שנים ויעידו. מתניתין איירי כגון שראוהו בית דין בלילה ליל שלושים, ואי אפשר לקדשו בלילה. הלכך למחר יעמדו שנים ויעידו. דאם לא על עדותן של אלו, על מה יקדשו. אבל אם ראוהו בית דין עם שקיעת החמה בזמן שיש שהות לומר מקודש, יקדשוהו בראייתם, דלא תהא שמיעה ששומעין מפי עדים גדולה מראיה, דהא גבי קידוש החודש לא כתיב עדות, אלא כזה ראה וקדש.
יעמדו שנים. למחר כשבאים לומר מקודש.
ויושיבו מחבריהם אצל היחיד. ואע"ג דיחיד מומחה דן אפילו ביחידי, קידוש החודש לא הוה ביחידי. שאין לך מומחה לרבים יותר ממשה רבנו, וקא"ל רחמנא עד דאיכא אהרן בהדך, דכתיב (שמות י"ב) "ויאמר ה' אל משה ואל אהרן וגו' החודש הזה לכם".
משנה ב
כָּל הַשּׁוֹפָרוֹת כְּשֵׁרִין חוּץ מִשֶּׁל פָּרָה, מִפְּנֵי שֶׁהוּא קֶרֶן.
אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: וַהֲלא כָּל הַשּׁוֹפָרוֹת נִקְרְאוּ קֶרֶן, שֶׁנֶּאֱמַר (יהושע ו, ה)
"בִּמְשֹׁךְ בְּקֶרֶן הַיּוֹבֵל".
ברטנורא משנה ב
שהוא קרן, ואינו קרוי שופר, דכתיב (דברים ל"ג ) "בכור שורו הדר לו וקרני ראם קרניו". וגבי ראש השנה שופר כתיב (ויקרא כ"ה) "והעברת שופר תרועה", וגמרינן ראש השנה מיובל.
בקרן היובל. ויובל דכרא הוא, דאמר רבי עקיבא: כשהלכתי לגליא, היו קורין ל"דכרא" – "יובלא", אלמא אפילו שופר של איל נקרא "קרן". ורבנן אמרי כל השופרות אקרו קרן ואקרו שופר. דפרה, קרן איקרי שופר לא אקרי. והלכה כחכמים.
משנה ג
שׁוֹפָר שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה שֶׁל יָעֵל פָּשׁוּט,
וּפִיו מְצֻפֶּה זָהָב,
וּשְׁתֵּי חֲצוֹצְרוֹת מִן הַצְּדָדִין.
שׁוֹפָר מַאֲרִיךְ וַחֲצוֹצְרוֹת מְקַצְּרוֹת,
שֶׁמִּצְוַת הַיּוֹם בַּשּׁוֹפָר.
ברטנורא משנה ג
של יעל פשוט. דלתפלה בעינן פשוטות.
ופיו מצופה זהב. בשל מקדש קאמר.
שופר מאריך. לאחר שחצוצרות פוסקים תקיעתם נשמע קול השופר.
משנה ד
בַּתַּעֲנִיּוֹת בְּשֶׁל זְכָרִים כְּפוּפִין,
וּפִיהֶן מְצֻפֶּה כֶּסֶף,
וּשְׁתֵּי חֲצוֹצְרוֹת בָּאֶמְצַע.
שׁוֹפָר מְקַצֵּר וַחֲצוֹצְרוֹת מַאֲרִיכוֹת,
שֶׁמִּצְוַת הַיּוֹם בַּחֲצוֹצְרוֹת.
ברטנורא משנה ד
בשל זכרים. אילים.
ושתי חצוצרות באמצע. שני שופרות היו להם, אחד מכאן ואחד מכאן, וחצוצרות באמצע.
שמצות היום בחצוצרות. דסתם תענית על צרת צבור, וכתיב (במדבר י') "על הצר הצורר אתכם והרעותם בחצוצרות". ודוקא במקדש עושין כן, אבל בגבולים, בזמן שיש שופר אין חצוצרות ובזמן שיש חצוצרות אין שופר, דכתיב (תהלים צ"ח ) "בחצוצרות וקול שופר הריעו לפני המלך ה' ", לפני המלך ה' אין, שלא לפני המלך ה' לא.
משנה ה
שָׁוֶה הַיּוֹבֵל לְרֹאשׁ הַשָּׁנָה לַתְּקִיעָה וְלַבְּרָכוֹת.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה תּוֹקְעִין בְּשֶׁל זְכָרִים, וּבַיּוֹבֵל בְּשֶׁל יְעֵלִים.
ברטנורא משנה ה
שוה היובל לראש השנה לתקיעה. בפשוטים. ואע"ג דתקיעה ביובל לא לתפלה ולא לזכרון אלא לסימן שילוח עבדים וחזרות שדות לבעליהן, אפילו הכי כעין ראש השנה בעי, דגמרינן בגזירה שוה משביעי שביעי, שיהיו כל תקיעות שבחדש השביעי שוות זו כזו.
פירוש אחר: לתקיעה, למנין התקיעות. ולברכות, למנין הברכות. דבעי למימר מלכיות זכרונות ושופרות ביום הכיפורים של יובל כמו בראש השנה.
רבי יהודה אומר כו'. ואין הלכה כרבי יהודה ולא כתנא קמא. אלא הלכה בין ראש השנה בין יום הכיפורים של יובל, שניהם בשל זכרים כפופים.
משנה ו
שׁוֹפָר שֶׁנִּסְדַּק וְדִבְּקוֹ פָּסוּל.
דִּבֵּק שִׁבְרֵי שׁוֹפָרוֹת פָּסוּל.
נִקַּב וּסְתָמוֹ,
אִם מְעַכֵּב אֶת הַתְּקִיעָה פָּסוּל,
וְאִם לָאו כָּשֵׁר.
ברטנורא משנה ו
שופר שנסדק ודבקו בדבק פסול. דהוה ליה כשני שופרות. והני מילי נסדק לארכו. אבל נסדק לרחבו, אם נשתייר ממקום הנחת פה עד מקום הסדק כדי שיעור תקיעה כשר, ואם לאו פסול. וכמה שיעור תקיעה, כדי שיאחזנו בידו ויראה לכאן ולכאן.
ניקב וסתמו. דוקא שסתמו במינו ונשתייר רובו שלם ולא עכבו הנקבים שנסתמו את התקיעה, כשר. ואם חסר אחד מן התנאים הללו, פסול.
משנה ז
הַתּוֹקֵעַ לְתוֹךְ הַבּוֹר אוֹ לְתוֹךְ הַדּוּת אוֹ לְתוֹךְ הַפִּטָּם,
אִם קוֹל שׁוֹפָר שָׁמַע יָצָא,
וְאִם קוֹל הֲבָרָה שָׁמַע לא יָצָא.
וְכֵן מִי שֶׁהָיָה עוֹבֵר אֲחוֹרֵי בֵּית הַכְּנֶסֶת,
אוֹ שֶׁהָיָה בֵּיתוֹ סָמוּךְ לְבֵית הַכְּנֶסֶת,
וְשָׁמַע קוֹל שׁוֹפָר אוֹ קוֹל מְגִלָּה,
אִם כִּוֵּן לִבּוֹ יָצָא, וְאִם לָאו לא יָצָא;
אַף עַל פִּי שֶׁזֶּה שָׁמַע וְזֶה שָׁמַע,
זֶה כִּוֵּן לִבּוֹ וְזֶה לא כִּוֵּן לִבּוֹ.
ברטנורא משנה ז
בור. חפירה בקרקע.
דות. מקום מוקף מחיצות על הארץ.
פיטם. כלי גדול של חרס.
אם קול שופר שמע. העומד חוץ לבור, ושמע קול תקיעת התוקע בבור. דאילו אותן שבבור לעולם יצאו, שהן שומעין קול שופר לעולם.
אם כיון לבו לצאת.
יצא. ואע"פ שלא נתכוין התוקע להוציאו. הכא מיירי בחזן הכנסת שתוקע שהוא מתכוין להוציא כל השומעים קול תקיעתו. הלכך, אע"ג דלא נתכוין להוציא זה העובר אחורי בית הכנסת ולא ידע ליה, יצא. אבל התוקע להוציא יחיד ידי חובתו בעינן שיתכוין שומע ומשמיע.
משנה ח
"וְהָיָה כַּאֲשֶׁר יָרִים מֹשֶׁה יָדוֹ וְגָבַר יִשְֹרָאֵל" וְגוֹ' (שמות יז, יא)
וְכִי יָדָיו שֶׁל מֹשֶׁה עוֹשׁוֹת מִלְחָמָה אוֹ שׁוֹבְרוֹת מִלְחָמָה?
אֶלָּא לוֹמַר לָךְ
כָּל זְמַן שֶׁהָיוּ יִשְֹרָאֵל מִסְתַּכְּלִים כְּלַפֵּי מַעְלָה,
וּמְשַׁעְבְּדִין אֶת לִבָּם לַאֲבִיהֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם הָיוּ מִתְגַּבְּרִים,
וְאִם לָאו הָיוּ נוֹפְלִין.
כַּיּוֹצֵא בַּדָּבָר אַתָּה אוֹמֵר (במדבר כא, ח)
"עֲשֵֹה לְךָ שָֹרָף וְשִֹים אוֹתוֹ עַל-נֵס,
וְהָיָה כָּל-הַנָּשׁוּךְ, וְרָאָה אוֹתוֹ וָחָי".
וְכִי נָחָשׁ מֵמִית, אוֹ נָחָשׁ מְחַיֶּה?
אֶלָּא בִּזְמַן שֶׁיִּשְֹרָאֵל מִסְתַּכְּלִין כְּלַפֵּי מַעֲלָה,
וּמְשַׁעְבְּדִין אֶת לִבָּם לַאֲבִיהֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם הָיוּ מִתְרַפְּאִים,
וְאִם לָאו הָיוּ נִמּוֹקִים.
חֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן אֵין מוֹצִיאִין אֶת הָרַבִּים יְדֵי חוֹבָתָן.
זֶה הַכְּלָל.
כָּל שֶׁאֵינוֹ מְחֻיָּב בַּדָּבָר
אֵינוֹ מוֹצִיא אֶת הָרַבִּים יְדֵי חוֹבָתָן.
ברטנורא משנה ח
והיה כאשר ירים משה ידו וכו'. משום דאיירי לעיל בכוונת הלב, תנא נמי להך דאית בה בשעה שמכוונים לבן לאביהם שבשמים הם מתגברים.