ראש השנה, פרק ד
משנה א
יוֹם טוֹב שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה שֶׁחָל לִהְיוֹת בַּשַּׁבָּת
בַּמִּקְדָּשׁ הָיוּ תּוֹקְעִים, אֲבָל לא בַּמְּדִינָה.
מִשֶּׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ הִתְקִין רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי,
שֶׁיְּהוּ תּוֹקְעִין בְּכָל מָקוֹם שֶׁיֶּשׁ בּוֹ בֵּית דִּין.
אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: לא הִתְקִין רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי אֶלָּא בְּיַבְנֶה בִּלְבַד.
אָמְרוּ לוֹ: אֶחָד יַבְנֶה וְאֶחָד כָּל מָקוֹם שֶׁיֶּשׁ בּוֹ בֵּית דִּין.
ברטנורא משנה א
יום טוב של ראש השנה. במקדש היו תוקעים. שתקיעת שופר אינה מלאכה, ורבנן הוא דגזור עלה גזירה שמא יטלנו בידו ויעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים, ובמקדש לא גזור דאין איסור שבות דרבנן במקדש.
אבל לא במדינה. לא בירושלים, ולא בגבולין. והרמב"ם מפרש שירושלים כולה קרויה מקדש, ושאר ארץ ישראל קרויה מדינה.
בכל מקום שיש בו בית דין. ואפילו אינן קבועין אלא שבמקרה באו שם תוקעין בו.
אלא ביבנה. שהיתה שם סנהדרי גדולה בימיו. וכן בכל מקום שגלתה שם סנהדרי גדולה, אבל לא בבית דין של עשרים ושלושה.
אמרו לו וכו'. איכא בין "אמרו לו" לתנא קמא, דתנא קמא סבר כל מקום שיש בו בית דין, ואפילו באקראי. ו"אמרו לו" סברי, אחד יבנה ואחד כל מקום שיש בו בית דין קבוע כמו ביבנה, אבל בית דין של אקראי לא. והלכה כאמרו לו.
משנה ב
וְעוֹד זֹאת הָיְתָה יְרוּשָׁלַיִם יְתֵרָה עַל יַבְנֶה,
שֶׁכָּל עִיר שֶׁהִיא רוֹאָה וְשׁוֹמַעַת וּקְרוֹבָה וִיכוֹלָה לָבֹא
תּוֹקְעִין.
וּבְיַבְנֶה לא הָיוּ תּוֹקְעִין, אֶלָּא בְּבֵית דִּין בִּלְבַד.
ברטנורא משנה ב
ועוד זאת היתה ירושלים. מתניתין חסורי מחסרא והכי קתני:
בירושלים היו תוקעין בכל העיר כל זמן שבית דין יושבים במקדש, שבית דין יושבין עד ששה שעות ביום. וביבנה לא היו תוקעין בכל העיר אלא בפני בית דין. ועוד זאת היתה ירושלים יתירה על יבנה כו'.
כל עיר שהיא רואה. ירושלים. פרט ליושבת בנחל שאע"פ שהיתה קרובה לא היו תוקעין בה.
ושומעת. פרט ליושבת בראש ההר.
וקרובה. פרט ליושבת חוץ לתחום.
ויכולה לבא. פרט למפסיק לה נהר.
משנה ג
בָּרִאשׁוֹנָה הָיָה הַלּוּלָב נִטָּל בַּמִּקְדָּשׁ שִׁבְעָה,
וּבַמְּדִינָה יוֹם אֶחָד.
מִשֶּׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ הִתְקִין רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי,
שֶׁיְּהֵא לוּלָב נִטָּל בַּמְּדִינָה שִׁבְעָה זֵכֶר לַמִּקְדָּשׁ;
וְשֶׁיְּהֵא יוֹם הָנֵף כֻּלּוֹ אָסוּר.
ברטנורא משנה ג
לולב ניטל במקדש שבעה. דכתיב (ויקרא כ"ג) "ושמחתם לפני ה' אלהיכם שבעת ימים".
ובמדינה יום אחד. דכתיב (שם) "ולקחתם לכם ביום הראשון".
ושיהא יום הנף. יום הנפת העומר. כולו אסור לאכול מן החדש. וטעמא מפורש בפרק לולב הגזול.
משנה ד
בָּרִאשׁוֹנָה הָיוּ מְקַבְּלִין עֵדוּת הַחֹדֶשׁ כָּל הַיּוֹם.
פַּעַם אַחַת נִשְׁתָּהוּ הָעֵדִים מִלָּבֹא, וְנִתְקַלְקְלוּ הַלְוִיִּם בַּשִּׁיר.
הִתְקִינוּ שֶׁלֹּא יְהוּ מְקַבְּלִין אֶלָּא עַד הַמִּנְחָה.
וְאִם בָּאוּ עֵדִים מִן הַמִּנְחָה וּלְמַעְלָה
נוֹהֲגִין אוֹתוֹ הַיּוֹם קֹדֶשׁ וּלְמָחָר קֹדֶשׁ.
מִשֶּׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ,
הִתְקִין רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי,
שֶׁיְּהוּ מְקַבְּלִין עֵדוּת הַחֹדֶשׁ כָּל הַיּוֹם.
אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה.
וְעוֹד זֹאת הִתְקִין רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי,
שֶׁאֲפִלּוּ רֹאשׁ בֵּית דִּין בְּכָל מָקוֹם,
שֶׁלֹּא יְהוּ הָעֵדִים הוֹלְכִין אֶלָּא לִמְקוֹם הַוַּעַד.
ברטנורא משנה ד
ונתקלקלו הלוים בשיר של תמיד של בין הערבים, ולא אמרו בו שיר כלל. לפי שרוב פעמים היו העדים באים קודם המנחה, לפיכך תקנו שיר של יום טוב בתמיד של בין הערבים. ובתמיד של שחר, שרוב פעמים עדיין לא באו עדים ולא ידעו אם יתקדש היום אם לאו, לא תקנו לו שיר של יום טוב, אלא שיר של חול היו אומרים. ואותו פעם שהגיע שעת הקרבת תמיד של בין הערבים ועדיין לא באו עדים, לא ידעו הלוים אם יאמרו שיר של חול או שיר של יום טוב, ולא אמרו שיר כלל.
נוהגין אותו היום קודש. דמשחשיכה ליל שלאחר כ"ט באלול נהגו בו קודש, שמא יבואו עדים מחר ויקדשוהו בית דין, ונמצא שבלילה ליל יום טוב הוא, וכן למחר כל היום עד המנחה. ואם באו עדים קודם המנחה, בית דין מקדשין את החודש ונודע שיפה נהגו בו קודש. ואם מן המנחה ולמעלה באו עדים, אע"פ שאין בית דין מקדשין אותו היום, ויעברו את אלול ויקדשוהו למחר, אעפ"כ נוהגין אותו בקדושה ואסור במלאכה, דלמא אתי לזלזולי ביה לשנה הבאה ויעשו בו מלאכה כל היום, ואמרי: אשתקד נהגנו בו קודש בחינם ומן המנחה ולמעלה חזרנו ונהגנו בו חול.
שאפילו ראש בית דין בכל מקום. שנצרך לפרוש ממקום הועד למקום אחר. והרי עיקר מצות [קידוש] החודש תלויה בו, כדתנן לעיל [בפ"ב], ראש בית דין אומר מקודש, מכל מקום לא יהיו צריכין עדים לילך אחריו, אלא למקום הועד שהסנהדרין יושבין שם ילכו, וסנהדרין מקדשין אותו בלא ראש בית דין.
משנה ה
סֵדֶר בְּרָכוֹת.
אוֹמֵר אָבוֹת וּגְבוּרוֹת וּקְדֻשַּׁת הַשֵּׁם, וְכוֹלֵל מַלְכִיּוֹת עִמָּהֶן,
וְאֵינוֹ תּוֹקֵעַ;
קְדֻשַּׁת הַיּוֹם, וְתוֹקֵעַ;
זִכְרוֹנוֹת, וְתוֹקֵעַ;
שׁוֹפָרוֹת, וְתוֹקֵעַ;
וְאוֹמֵר עֲבוֹדָה וְהוֹדָאָה וּבִרְכַּת כֹּהֲנִים; דִּבְרֵי רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי.
אָמַר לוֹ רַבִּי עֲקִיבָא.
אִם אֵינוֹ תּוֹקֵעַ לַמַּלְכִיּוֹת, לָמָּה הוּא מַזְכִּיר?
אֶלָּא אוֹמֵר אָבוֹת וּגְבוּרוֹת וּקְדֻשַּׁת הַשֵּׁם,
וְכוֹלֵל מַלְכִיּוֹת עִם קְדֻשַּׁת הַיּוֹם, וְתוֹקֵעַ;
זִכְרוֹנוֹת, וְתוֹקֵעַ;
שׁוֹפָרוֹת, וְתוֹקֵעַ;
וְאוֹמֵר עֲבוֹדָה וְהוֹדָאָה וּבִרְכַּת כֹּהֲנִים.
ברטנורא משנה ה
אבות. מגן אברהם.
וגבורות. אתה גבור.
קדושת השם. קדוש קדוש קדוש.
קדושת היום. אתה בחרתנו.
זכרונות ותוקע שופרות ותוקע. מקראי ילפינן להו, דכתיב (ויקרא כ"ג) "זכרון תרועה", ודרשו רז"ל זכרון אלו זכרונות, תרועה אלו שופרות, ואמר קרא (במדבר י') "והיו לכם לזכרון לפני אלהיכם, אני ה' אלהיכם". מה תלמוד לומר "אני ה' אלהיכם", לימד על כל מקום שיש שם זכרונות ושופרות, יהיו מלכיות עמהם.
ארבי עקיבא וכו'. והלכה כרבי עקיבא.
משנה ו
אֵין פּוֹחֲתִין מֵעֶשֶֹר מַלְכִיּוֹת, מֵעֲשָֹרָה זִכְרוֹנוֹת,
מֵעֲשָֹרָה שׁוֹפָרוֹת.
רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי אוֹמֵר: אִם אָמַר שָׁלשׁ שָׁלשׁ מִכֻּלָּן יָצָא.
אֵין מַזְכִּירִין זִכְרוֹן מַלְכוּת וְשׁוֹפָר שֶׁל פֻּרְעָנוּת.
מַתְחִיל בַּתּוֹרָה וּמַשְׁלִים בַּנָּבִיא.
רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: אִם הִשְׁלִים בַּתּוֹרָה יָצָא.
ברטנורא משנה ו
מעשרה מלכיות. שלושה פסוקים משל תורה, ושלושה משל כתובים, ושלושה משל נביאים, ואחד משל תורה שמשלים בו.
שלוש שלוש. אחד של תורה, ואחד של כתובים, ואחד של נביאים. והלכה כרבי יוחנן בן נורי.
מלכיות וזכרונות ושופרות של פורענות. כגון "אם לא ביד חזקה אמלוך עליכם" (יחזקאל כ'), "ויזכור כי בשר המה" (תהלים ע"ח), "תקעו שופר בגבעה" (הושע ה'), וכיוצא בהן. וזכרון יחיד, כגון "זכרה לי אלהי לטובה" (נחמיה ה'), אע"פ שהוא לטובה אין מזכירין אותו. וכן הלכה.
רבי יוסי אומר אם השלים בתורה יצא. בגמרא מפרש למלתיה דרבי יוסי הכי, ומשלים בתורה, ואם השלים בנביא יצא. והלכה כרבי יוסי.
משנה ז
הָעוֹבֵר לִפְנֵי הַתֵּבָה בְּיוֹם טוֹב שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה
הַשֵּׁנִי מַתְקִיעַ;
וּבְשָׁעַת הַהַלֵּל
הָרִאשׁוֹן מַקְרֶא אֶת הַהַלֵּל.
ברטנורא משנה ז
השני מתקיע. המתפלל תפלת המוספין מתקיע, ולא המתפלל תפלה של שחרית. ובשעת השמד תיקנו כך, שגזרו שלא יתקעו, והיו אורבים להם כל שש שעות של זמן תפלת השחר, לכך העבירו התקיעה מתפילת השחר לתפילת המוספים.
ובשעת ההלל. משום דאין אומרים הלל בראש השנה וביום הכיפורים, קתני ובשעת ההלל, כלומר בשאר יום טוב שאומרים הלל.
משנה ח
שׁוֹפָר שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה
אֵין מַעֲבִירִין עָלָיו אֶת הַתְּחוּם,
וְאֵין מְפַקְּחִין עָלָיו אֶת הַגַּל,
לא עוֹלִין בָּאִילָן,
וְלא רוֹכְבִין עַל גַּבֵּי בְּהֵמָה,
וְלא שָׁטִין עַל פְּנֵי הַמַּיִם;
וְאֵין חוֹתְכִין אוֹתוֹ
בֵּין בְּדָבָר שֶׁהוּא מִשּׁוּם שְׁבוּת,
וּבֵין בְּדָבָר שֶׁהוּא מִשּׁוּם לא תַעֲשֶֹה.
אֲבָל אִם רָצָה לִתֵּן לְתוֹכוֹ מַיִם אוֹ יַיִן יִתֵּן.
אֵין מְעַכְּבִין אֶת הַתִּינוֹקוֹת מִלִּתְקוֹעַ,
אֲבָל מִתְעַסְּקִין עִמָּהֶן עַד שֶׁיִּלְמְדוּ;
וְהַמִּתְעַסֵּק לא יָצָא;
וְהַשּׁוֹמֵעַ מִן הַמִּתְעַסֵּק לא יָצָא.
ברטנורא משנה ח
אין מעבירין עליו את התחום, לילך חוץ לתחום כדי להביא שופר, או לילך לשמוע התקיעות.
בדבר שהוא משום שבות. כגון לחתכו בסכין.
בדבר שהוא משום לא תעשה. כגון לחתכו במגרה, דהויא מלאכה גמורה של חרישת עץ.
ואיכא דמתני אפכא, דבר שהוא משום שבות - מגל שאין דרך לחתוך בו. דבר שהוא משום לא תעשה - סכינא דאורחיה הוא.
אם רצה ליתן לתוכו יין [יתן]. ולא אמרינן מתקן מנא הוא.
אין מעכבין את התינוקות. שהגיעו לחינוך, ואפילו בשבת, כדי לחנכן במצות, שיהיו מלומדין לתקוע ביום טוב של ראש השנה.
ומתעסקים בהם. וליכא למיגזר דלמא אתו לאתויי ארבע אמות ברשות הרבים, דהא אינו טרוד במצוה אלא מתעסק בעלמא. ולא גזרו שמא יביאנו ארבע אמות ברשות הרבים אלא בזמן שהוא חייב בתקיעת שופר, שמתוך שהוא טרוד לצאת ידי חובתו ישכח את השבת.
משנה ט
סֵדֶר תְּקִיעוֹת שָׁלשׁ שֶׁל שָׁלשׁ שָׁלשׁ.
שִׁעוּר תְּקִיעָה כְּשָׁלשׁ תְּרוּעוֹת.
שִׁעוּר תְּרוּעָה כְּשָׁלשׁ יַבָּבוֹת.
תָּקַע בָּרִאשׁוֹנָה וּמָשַׁךְ בַּשְּׁנִיָּה כִּשְׁתַּיִם
אֵין בְּיָדוֹ אֶלָּא אַחַת.
מִי שֶׁבֵּרַךְ וְאַחַר כָּךְ נִתְמַנָּה לוֹ שׁוֹפָר
תּוֹקֵעַ וּמֵרִיעַ וְתוֹקֵעַ שָׁלשׁ פְּעָמִים.
כְּשֵׁם שֶׁשְּׁלִיחַ צִבּוּר חַיָּב,
כָּךְ כָּל יָחִיד וְיָחִיד חַיָּב.
רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: שְׁלִיחַ צִבּוּר מוֹצִיא אֶת הָרַבִּים יְדֵי חוֹבָתָן.
ברטנורא משנה ט
סדר תקיעות שלוש. אחת למלכיות, ואחת לזכרונות, ואחת לשופרות.
של שלוש שלוש. תקיעה ותרועה ותקיעה לכל אחת ואחת. לפי שנאמר שתי תרועות במקרא בראש השנה, ותרועה אחת ביום הכיפורים של יובל, וילפינן 'שביעי' 'שביעי' לגזירה שוה, ליתן את האמור של זה בזה. ותרועה האמורה ביום הכיפורים של יובל אנו נותנין אותה לראש השנה, נמצאו בראש השנה שלוש תרועות, ושתי תרועות האמורות בראש השנה נותנין אותן ליום הכיפורים, נמצאו שלוש תרועות ביום הכיפורים. וכל תרועה פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה, דתניא מנין שפשוטה לפניה, תלמוד לומר (ויקרא כ"ה) "והעברת שופר תרועה", ומנין שפשוטה לאחריה, תלמוד לומר (שם) "תעבירו שופר", הרי העברה תחלה וסוף ותרועה בינתים. ולשון "העברה" – פשוטה. משמע העברת קול אחד פשוט, הרי לשלוש תרועות של ראש השנה שש תקיעות, והרי לך שלוש של שלוש שלוש.
שעור תקיעה. שיעור כל התקיעות, שהם שש תקיעות.
כשלוש תרועות. נמצא שיעור תקיעה אחת כחצי תרועה.
שעור תרועה כשלוש יבבות. שלושה קולות בעלמא של כל שהן. וי"מ שכל יבבא היא שלושה כוחות של כל שהן, נמצא שעור תרועה תשעה כחות של כל שהן, והכי מסתברא.
תקע בראשונה. פשוטה שלפני התרועה תקע כדרכה. ומשך בשניה. תקיעה שלאחר התרועה משך כשתים, לצאת בה ידי שתים שהיה צריך לעשות זו אחר זו, פשוטה שלאחריה דמלכיות ופשוטה שלפניה דזכרונות.
אין בידו אלא אחת. דאפסוקי תקיעה אחת לשתים לא מפסקינן.
מי שברך. התפלל תפלת המוספין ובירך תשע ברכות.
כשם ששליח ציבור חייב. בין בברכות של ראש השנה בין בתפלות של כל השנה, ואינו יוצא ידי חובתו אלא בתפלה שמתפלל הוא בעצמו, כך כל יחיד ויחיד הבקי ויודע להתפלל אינו יוצא ידי חובתו אלא בתפלת עצמו, בין בראש השנה בין בשאר כל ימות השנה. ואין שליח ציבור יורד לפני התיבה אלא להוציא את שאינו בקי.
שליח ציבור מוציא את הרבים ידי חובתם. בין בקי בין שאינו בקי, בין בברכות של ראש השנה בין בתפלות של כל השנה. ולמה צבור מתפללין בלחש, כדי להסדיר שליח צבור את תפלתו. והלכה כחכמים בברכות של כל השנה, שאין שליח ציבור מוציא אלא את שאינו בקי, אבל בברכות של ראש השנה ושל יום הכיפורים ושל יובל שהן תשע ברכות ארוכות ואין הכל בקיאין בהן, הלכה כרבן גמליאל שכשם שמוציא את שאינו בקי כך מוציא את הבקי.
סליק מסכת ראש השנה