שבת, פרק ד
משנה א
בַּמֶּה טוֹמְנִין, וּבַמָּה אֵין טוֹמְנִין?
אֵין טוֹמְנִין לא בַּגֶּפֶת וְלא בַּזֶּבֶל,
לא בַּמֶּלַח וְלא בַּסִּיד וְלא בַּחוֹל,
בֵּין לַחִים בֵּין יְבֵשִׁים;
לא בַּתֶּבֶן וְלא בַּזָּגִים וְלא בַּמּוֹכִים וְלא בָּעֲשָֹבִים,
בִּזְמַן שֶׁהֵן לַחִים,
אֲבָל טוֹמְנִין בָּהֶן כְּשֶׁהֵן יְבֵשִׁים.
טוֹמְנִין בַּכְּסוּת וּבַפֵּרוֹת, בְּכַנְפֵי יוֹנָה וּבִנְסֹרֶת שֶׁל חָרָשִׁים,
וּבִנְעֹרֶת שֶׁל פִּשְׁתָּן דַּקָּה.
רַבִּי יְהוּדָה - אוֹסֵר בַּדַּקָּה וּמַתִּיר בַּגַּסָּה.
ברטנורא משנה א
במה טומנין. הבא לסלק קדרה מעל גבי כירה בערב שבת ולטמנה בדבר אחר, ואמרו חכמים אין טומנין בדבר המוסיף הבל, אלא בדבר המעמיד הבל.
איזהו דבר המוסיף ואסור:
לא בגפת. פסולת של זיתים ושומשמין, כשהוא כנוס יחד חם מאוד.
לחים. יש בהן הבל הרבה יותר מיבשין.
זגין. קליפי הענבים. חרצנים, גרעיני הענבים.
מוכין. כל דבר רך קרוי מוכין, כגון צמר גפן ותלישי צמר רך של בהמה וגרירת בגדים בלויים.
בזמן שהן לחין. אכולה קאי: אתבן וזגין ומוכין ועשבים. ולחין שאמרו, לחין מחמת עצמן, לא לחין מחמת משקין שנפלו עליהן לאחר שיבשו. ומוכין לחין מחמת עצמן משכחת לה, כגון בצמר הסמוך לאליה או בצמר שבין ירכות הבהמה.
נסורת. פסולת שמנסרין הנגרים מן העץ כשמגררים אותו במגירה.
נעורת. דק דק שמנערין מן הפשתן כשמנפצין אותו.
רבי יהודה אוסר בדקה. בנעורת של פשתן דקה, אבל בנסורת מודה דשרי בין דקה בין גסה. ואין הלכה כרבי יהודה.
ומה שאסרו להטמין מבעוד יום בדבר המוסיף הבל, גזירה שמא יטמין ברמץ, ויבא לחתות בגחלים משתחשך. ואסרו להטמין בשבת בדבר שאינו מוסיף הבל ואע"פ שאינו מבשל, גזרה שמא ימצא קדרתו שנצטננה, וירתיחנה באור בשבת. ובין השמשות מותר להטמין בדבר שאינו מוסיף הבל, כדאמרינן בסוף פרק במה מדליקין, דליכא למגזר שמא ימצא קדרתו שנצטננה וירתיחנה, דסתם קדרות בין השמשות רותחות הן.
ורמב"ם פירש בסתם קדרות בין השמשות רותחות הן פירוש שאין הדעת סובלתו, מפני שיבוש הנוסחאות וגרסאות מהופכות שמצא בגמרא שלפניו בפרק במה מדליקין. שהוא היה גורס
"מפני מה אמרו אין טומנין בדבר שאינו מוסיף הבל משחשיכה, גזירה שמא יטמין ברמץ, ומפני מה אמרו אין טומנין בדבר המוסיף הבל מבעוד יום גזירה שמא ירתיח".
ואין הגירסות כן, אלא
"מפני מה אמרו אין טומנין בדבר שאינו מוסיף הבל משחשיכה, גזירה שמא ירתיח, ואין טומנין בדבר המוסיף הבל מבעוד יום גזירה שמא יטמין ברמץ".
משנה ב
טוֹמְנִין בַּשְּׁלָחִין וּמְטַלְטְלִין אוֹתָן,
בְּגִזֵּי צֶמֶר וְאֵין מְטַלְטְלִין אוֹתָן.
כֵּיצַד הוּא עוֹשֶֹה?
נוֹטֵל אֶת הַכִּסּוּי, וְהֵן נוֹפְלוֹת.
רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אוֹמֵר: קֻפָּה מַטָּהּ עַל צִדָּהּ וְנוֹטֵל,
שֶׁמָּא יִטֹּל וְאֵינוֹ יָכוֹל לְהַחֲזִיר.
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: נוֹטֵל וּמַחֲזִיר.
לא כִּסָּהוּ מִבְּעוֹד יוֹם לא יְכַסֶּנּוּ מִשֶּׁתֶּחְשַׁךְ.
כִּסָּהוּ וְנִתְגַּלָּה מֻתָּר לְכַסּוֹתוֹ.
מְמַלֵּא אֶת הַקִּיתּוֹן וְנוֹתֵן לְתַחַת הַכַּר אוֹ תַּחַת הַכֶּסֶת.
ברטנורא משנה ב
שלחין. עורות. תרגום והפשיט, וישלח.
ומטלטלין אותן. בין שטמן בהן בין שלא טמן בהן, דחזו למזגא עלייהו, כלומר להשען עליהם.
ואין מטלטלין אותן. דמוקצות הן לטוות ולארוג, ואף על פי שטמן בהן לפי שעה לא הפקירן לגמרי כשלא יחדן להטמנה, אבל יחדן להטמנה מטלטלם.
כיצד יעשה. זה שטמן בהם כיצד יטול קדרתו, הואיל ואסור לטלטלן, והרי היא טמונה כולה בהן.
נוטל. כסוי של קדרה שיש תורת כלי עליו, ואע"פ שהן עליו לא איכפת לן, דלא נעשה בסיס להן, שאין עשוי אלא לכסות את הקדרה.
רבי אלעזר אומר קופה מטה על צדה ונוטל. כשבא ליטלה, מטה את הקופה על צדה, שמא יטול את הקדרה ויפלו הגיזין שמכאן ומכאן לתוך הגומא שיש בה הקדרה. ואם יצטרך לחזור ולהטמינה לא יוכל לטלטל הגיזין לכאן ולכאן, ולעשות גומא ולהחזירה לתוכה.
וחכמים אומרים נוטל. את הקדרה, ואם לא נפלו הגיזין שמכאן ומכאן ולא נתקלקלה הגומא מחזיר הקדרה למקומה, ולא אסרינן ליה ליטול את הקדרה לכתחלה, גזירה שמא תתקלקל הגומא. ומודים חכמים שאם נתקלקלה הגומא שלא יחזיר.
והלכה כחכמים.
לא יכסנו משתחשך. שאסור להטמין בשבת, בין בדבר המוסיף הבל בין בדבר שאינו מוסיף הבל בדרך הטמנה.
ונותן. בשבת, תחת הכר שמשים מראשותיו, ואע"פ שהוא מלא מוכין או נוצה, שאין דרך הטמנה בכך.
כסת. גדול מכר.