שבת, פרק ה
משנה א
בַּמֶּה בְּהֵמָה יוֹצְאָה, וּבַמָּה אֵינָהּ יוֹצְאָה?
יוֹצֵא הַגָּמָל בָּאַפְסָר, וְנָאקָה בַּחֲטָם,
וְלֻבְדְּקִיס בַּפְּרֻמְבְּיָא, וְסוּס בַּשֵּׁיר,
וְכָל בַּעֲלֵי הַשֵּׁיר יוֹצְאִים בַּשֵּׁיר וְנִמְשָׁכִים בַּשֵּׁיר,
וּמַזִּין עֲלֵיהֶם וְטוֹבְלִין בִּמְקוֹמָן.
ברטנורא משנה א
במה בהמה יוצאה. לפי שאדם מצווה על שביתת בהמתו בשבת, ומידי דמנטרא ביה הבהמה לא הוי כמשאוי ומידי דלא מנטרא ביה הוי כמשאוי.
אפסר. חבל שקושרים על פי הבהמה.
והנאקה. בגמרא מוקי לה בנאקה לבנה דוקא, שצריכה נטירותא יתירתא.
בחטם. לוקחין כמין טבעת של ברזל, ונוקבין חוטם הנאקה, ומכניסין אותו בתוכו.
לובדקס. חמור הבא ממדינת לוד, והם קשים וחזקים וצריכין שמירה יותר משאר חמורים הנמצאים בישוב.
בפרומביא. רסן של ברזל.
בשיר. כמין אצעדה סביב צוארו, וטבעת קבועה בו ומכניסים בטבעת חבל ומושכין הבהמה.
וכל בעלי השיר. כגון כלבים של ציידים וחיות קטנות.
יוצאים בשיר. כרוך על צוארן החבל הקבוע בשיר.
ונמשכין בשיר. ואם רצה מושך הבהמה בחבל שבשיר.
ומזין עליהן. במקומן כמות שהן בצואר הבהמה, אם נטמאו במת.
וטובלין במקומן. מכניסים הבהמה במים להטביל השיר. ואף על גב דקיימא לן שכל הכלים המיוחדים לבהמה אין מקבלין טומאה, השיר וכיוצא בו מקבל טומאה וצריך טבילה, הואיל ועשוי לאדם שינהיג בו את הבהמה, ככלי העשוי לתשמיש אדם דמי.
משנה ב
חֲמוֹר יוֹצֵא בַּמַּרְדַּעַת, בִּזְמַן שֶׁהִיא קְשׁוּרָה לוֹ;
זְכָרִים יוֹצְאִין לְבוּבִין;
רְחֵלוֹת יוֹצְאוֹת שְׁחוּזוֹת, כְּבוּלוֹת וּכְבוּנוֹת;
הָעִזִּים יוֹצְאוֹת צְרוּרוֹת.
רַבִּי יוֹסֵי - אוֹסֵר בְּכֻלָּן,
חוּץ מִן הָרְחֵלִין הַכְּבוּנוֹת.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: הָעִזִּים יוֹצְאוֹת צְרוּרוֹת לְיַבֵּשׁ, אֲבָל לא לֶחָלָב.
ברטנורא משנה ב
במרדעת. כמין אוכף קטן, ומניחים אותו על החמור כל היום כולו כדי שיתחמם.
בזמן שהיא קשורה לו. מערב שבת, דגלי דעתיה שהחמור צריך לו לחממו, כדאמרי אינשי חמרא אפילו בתקופת תמוז קריר ליה, ולאו משאוי הוא. אבל לקשור מרדעת על החמור בשבת אסור, לפי שאי אפשר לקשרה לו אלא אם כן סומך עצמו בצדי הבהמה, ונמצא משתמש בבעל חיים. ואם עבר וקשר אסור לצאת בו.
לבובין. בעור שקושרים להם כנגד זכרות שלא יעלו על הנקבות.
שחוזות. שאוחזים אליה שלהן קשורה למעלה, כדי שיעלו עליהן זכרים.
כבולות. שכובלים אליה שלהן וקושרים אותה ברגליהן, כדי שלא יעלו עליהן זכרים.
כבונות. שקושרים בגד סביב הכבשים ביום שנולדים, לשמור צמרן שלא יטנף.
צרורות. דדיהן צרורות, פעמים ליבש החלב שמהדקים אותן בחוזק, ופעמים קושרין להן כיס בדדיהן שלא יטפטף החלב לארץ ויפסד.
רבי יוסי אוסר בכולן. דמשאוי הוא.
חוץ מן הכבונות. שהוא שמירת צמרן שלא יטנף, והוי להו תכשיט.
יוצאות צרורות ליבש. רבי יהודה סבירא ליה כתנא קמא דלאו משאוי הוא. מיהו ליבש דמיהדק שפיר, ליכא למיגזר דלמא נפיל ואתי לאתויי; אבל לחלב דלא מיהדק שפיר אסור, חיישינן דלמא נפיל ואתי לאתויי.
והלכה כתנא קמא.
משנה ג
וּבַמָּה אֵינָהּ יוֹצְאָה?
לא יֵצֵא גָּמָל בַּמְּטוּטֶלֶת, לא עָקוּד וְלא רָגוּל,
וְכֵן שְׁאָר כָּל הַבְּהֵמוֹת.
לא יִקְשֹׁר גְּמַלִּים זֶה בָּזֶה וְיִמְשֹׁךְ.
אֲבָל מַכְנִיס חֲבָלִים לְתוֹךְ יָדוֹ וְיִמְשֹׁךְ,
וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִכְרֹךְ.
ברטנורא משנה ג
מטוטלת. חתיכה של מטלית קשורה בזנבו לסימן או לדבר אחר.
עקוד. שקושרים ידיהם עם הרגלים בכבלים שלא יברחו.
רגול. שכופפים ידו על זרועו וקושרין.
לא יקשור גמלים זה בזה וימשוך אחד, וכולן הולכין, שלא יראה כמוליכן לשוק למכרן.
אבל מכניס הוא חבלים לתוך ידו. והוא שלא יהיו ראשי החבלים תלויין ויוצאין מתחת ידו לארץ טפח או יותר, כדי שלא יראה כמו שנושא חבלים תלויין בידו.
ובלבד שלא יכרוך. לאו לענין שבת קא מיירי השתא, אלא לענין כלאים. והכי קאמר: המכניס חבלים בידו קצתם של פשתן וקצתם של צמר לא יכרוך זו בזו, דכי כריך להו הוו כלאים, וידו מתחממת באחיזתן ואסור.
משנה ד
אֵין חֲמוֹר יוֹצֵא בַּמַּרְדַּעַת, בִּזְמַן שֶׁאֵינָהּ קְשׁוּרָה לוֹ;
וְלא בַּזּוּג, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא פָּקוּק;
וְלא בְּסֻלָּם שֶׁבְּצַוָּארוֹ, וְלא בִּרְצוּעָה שֶׁבְּרַגְלוֹ.
וְאֵין הַתַּרְנְגוֹלִין יוֹצְאִין בְּחוּטִין וְלא בִּרְצוּעוֹת שֶׁבְּרַגְלֵיהֶם;
וְאֵין הַזְּכָרִים יוֹצְאִין בַּעֲגָלָה שֶׁתַּחַת הָאַלְיָה שֶׁלָּהֶן;
וְאֵין הָרְחֵלִים יוֹצְאוֹת חֲנוּנוֹת;
וְאֵין הָעֵגֶל יוֹצֵא בַּגִּימוֹן,
וְלא פָּרָה בְּעוֹר הַקֻּפָּד, וְלא בִּרְצוּעָה שֶׁבֵּין קַרְנֶיהָ.
פָּרָתוֹ שֶׁל רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה,
הָיְתָה יוֹצְאָה בִּרְצוּעָה שֶׁבֵּין קַרְנֶיהָ,
שֶׁלֹּא בִּרְצוֹן חֲכָמִים.
ברטנורא משנה ד
בזוג. כמין פעמון שתולין בצואר הבהמה שתשמיע קול בהליכתה.
אע"פ שהוא פקוק במוכין, דהשתא אין הענבל שלו מקשקש להשמיע קול, מפני שנראה כמוליכו למכור בשוק.
בסולם שבצוארו, כשיש לו מכה נותנים בצוארו עצים כמין שתי וערב כדי שלא יחזור ראשו לחכך חבורתו.
ולא ברצועה שברגלו. בהמה שמכה רגליה זו בזו בהליכתה, עושין לה כמין טבעת של רצועה עבה, וקושרים אותה במקום שרגליה מנקשות זו בזו.
בחוטין. שעושים להן לסימנא שלא יתחלפו בתרנגולות אחרים.
ולא ברצועות. שקושרין שתי רגליהן יחד ברצועה קצרה שלא ידלגו וישברו את הכלים.
בעגלה שתחת האליה. כמין עגלה קטנה קושרין תחת האליה של הכבשים שאלייתן גדולה כדי שלא תלקה באבנים ובסלעים.
חנונות. עץ אחד יש ששמו יחנון, מביאין קיסם ממנו ומניחין לה בחוטמה כדי שתתעטש ויפלו התולעים שבראשה. ולזכרים אין צריכין לעשות כן, שמתוך שמנגחים זה בזה נופלים התולעים מאליהם.
בגימון. כמין עול של גמי נותנים על צואר העגל שיהא למוד לכוף ראשו כשיגדל.
בעור הקופר. שרץ שנימיו חדין כמחט, וקושרין עורו בדדי הפרה שלא יינקוה השרצים.
ולא ברצועה שבין קרניה. בין לנוי בין לשמור אסור, דכל נטירותא יתירתא משאוי הוא.
פרתו של רבי אלעזר בן עזריה. לא שלו היתה אלא של שכנתו, ועל שלא מיחה בה נקראת על שמו.