שבת, פרק ו
משנה א
בַּמָּה אִשָּׁה יוֹצְאָה וּבַמָּה אֵינָהּ יוֹצְאָה?
לא תֵּצֵא אִשָּׁה לא בְּחוּטֵי צֶמֶר, וְלא בְּחוּטֵי פִשְׁתָּן,
וְלא בִּרְצוּעוֹת שֶׁבְּרֹאשָׁהּ,
וְלא תִּטְבֹּל בָּהֶן עַד שֶׁתְּרַפֵּם,
וְלא בַּטּוֹטֶפֶת, וְלא בַּסַּנְבּוּטִין בִּזְמַן שֶׁאֵינָן תְּפוּרִין,
וְלא בַּכָּבוּל לִרְשׁוּת הָרַבִּים,
וְלא בְּעִיר שֶׁל זָהָב וְלא בַּקַּטְלָא, וְלא בַּנְּזָמִים,
וְלא בְּטַבַּעַת שֶׁאֵין עָלֶיהָ חוֹתָם,
וְלא בְּמַחַט שֶׁאֵינָהּ נְקוּבָה.
וְאִם יָצָאת אֵינָהּ חַיֶּבֶת חַטָּאת.
ברטנורא משנה א
במה אשה.
שבראשה. אכולהו קאי אחוטי צמר ופשתן ורצועה שמקלעת בהן שער שבראשה, ומה טעם לא תצא בהם בשבת? מפני שאמרו חכמים בחול לא תטבול בהם עד שתרפם, לפיכך בשבת לא תצא בהם דלמא מתרמיא לה טבילה של מצוה, ושריא להו, ואתיא לאתויינהו ארבע אמות ברשות הרבים.
עד שתרפם. שתתירם קצת שיהיו רפויין, ויכנסו המים ביניהם, שלא יהיו חוצצים בטבילה.
בטוטפת. ציץ שקושרין על המצח מאוזן לאוזן.
סנבוטין. תלויין בטוטפת ובאין על הצדעים עד הלחיים. עניות עושות אותן של מיני צבעונין, עשירות עושות אותן של כסף ושל זהב. ומתוך שחשובין הן, חיישינן דלמא שלפא ומחוייא לחברתה.
בזמן שאינן תפורין בשבכה שבראשה. אבל תפורים ליכא למיחש לאחויי, שאינה נוטלת השבכה מראשה ברשות הרבים שהרי היא מגלה שערה.
בכבול. חתיכה של בגד כמו מצנפת קטנה שקושרין אותה על המצח ונותנין הציץ עליה כדי שלא יזיק הציץ במצח, ופעמים שהאשה מתקשטת בו בלא ציץ.
לרשות הרבים. אבל לחצר שרי. וכל הנזכר למעלה אסורים אף בחצר, דגזור בהו שלא תתקשט בשבת כלל, לא בחצר ולא ברשות הרבים, ובכבול התירו, שלא לאסור את כל תכשיטיה ותתגנה על בעלה.
ורמב"ם פירש דלרשות הרבים קאי אכולהו תכשיטין האמורין במתניתין, דכולהו לא אסירי, אלא גזירה שמא תעבירם האשה ארבע אמות ברשות הרבים.
עיר של זהב. עטרת זהב עשויה כמין עיר צורת ירושלים.
ולא בקטלא. תכשיט שנתון בצואר בדוחק, והאשה חונקת עצמה בו כדי שתראה בעלת בשר, ובערבי מכנק"א.
ולא בנזמים. נזמי האף, אבל נזמי האוזן יוצאין בהם.
חותם. צורה לחתום בה אגרות או כל דבר סתר, ואע"ג דתכשיט הוא לה, אסור, דלמא שלפא ומחויא, אבל יש עליה חותם דלאו תכשיט הוא לה אמרינן לקמן דחייבת חטאת, ואע"פ שמוציאתו באצבעה דרך מלבוש, לפי שפעמים שהבעל מסיר אותו מאצבעו ונותן אותו לאשתו להצניעו והיא נותנתו באצבעה והולכת בו, ונמצא שדרך הוצאתו בכך. וכן טבעת שאין עליה חותם דלא הוי תכשיט לאיש, חייב חטאת אע"פ שמוציאו באצבעו דרך מלבוש, שפעמים שהאשה נותנתו לו שיוליכנו לאומן והוא מוציאו באצבעו.
ואם יצאת. האשה בכל הנך דאסרינן עד הכא במתניתין, אינה חייבת חטאת, דכולהו תכשיטין נינהו, ורבנן הוא דגזור בהו דלמא שלפא ומחויא.
משנה ב
לא יֵצֵא הָאִישׁ בְּסַנְדָּל הַמְסֻמָּר,
וְלא בְּיָחִיד בִּזְמַן שֶׁאֵין בְּרַגְלוֹ מַכָּה,
וְלא בַּתְּפִלִּין, וְלא בַּקָּמֵיעַ בִּזְמַן שֶׁאֵינוֹ מִן הַמֻּמְחֶה,
וְלא בַּשִּׁרְיוֹן, וְלא בַּקַּסְדָּא, וְלא בַּמַּגָּפַיִם.
וְאִם יָצָא אֵינוֹ חַיָּב חַטָּאת.
ברטנורא משנה ב
בסנדל המסומר. של עץ הוא ותוחבים בו מסמרות לחזקו, ואסרוהו בשבת וביום טוב משום מעשה שהיה, שפעם אחת היו נחבאים במערה מפני הגזירה, ושמעו קול מעל גבי המערה, כסבורין שעליהן הן באים, דחקו זה את זה והרגו זה את זה במסמרים שבסנדליהן. ומפני שמעשה זה בשבת היה, אסרוהו בשבת וביום טוב, שהוא יום של כנופיא כמו שבת.
ולא ביחיד. ולא בסנדל יחיד.
בזמן שאין ברגלו מכה. אית דאמרי טעמא שמא יחשדוהו שהסנדל השני טמון לו תחת כנפיו ומוציאו בשבת, ואית דאמרי דילמא מחייכי עליה, ושליף ליה לזה שברגלו, ומייתי ליה בידיה, ומיהו בזמן שיש ברגלו מכה - שרי לצאת בסנדל יחידי ברגל שאין בו מכה, מפני שמכתו מוכחת עליו.
ולא בקמיע. שתולין לרפואה.
שאינו מן המומחה. מאדם מומחה שריפא שלושה בני אדם. אבל קמיע הנלקח מאדם מומחה שריפא שלושה בני אדם בשאר קמיעות, אע"ג דלאו אתמחי קמיעא, שרי, דתכשיט הוא לחולה כאחד ממלבושיו.
וקסדא. כובע של ברזל.
מגיפין. כמין בתי שוקים של ברזל שלובשים במלחמה, ולפי שאין לובשין אותן אלא בשעת מלחמה, אסור ללבשן בשבת.
משנה ג
לא תֵּצֵא אִשָּׁה בְּמַחַט הַנְּקוּבָה,
וְלא בְּטַבַּעַת שֶׁיֵּשׁ עָלֶיהָ חוֹתָם,
וְלא בַּכֻּלְיָאר, וְלא בַּכּוֹבֶלֶת, וְלא בִּצְלוֹחִית שֶׁל פַּלְיָטוֹן.
וְאִם יָצְתָה חַיֶּבֶת חַטָּאת; דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.
וַחֲכָמִים - פּוֹטְרִין בַּכּוֹבֶלֶת וּבִצְלוֹחִית שֶׁל פַּלְיָטוֹן.
ברטנורא משנה ג
במחט נקובה. שתופרים בה, דלאו תכשיט הוא, וחייבת חטאת אע"פ שמוציאה אותה במלבושיה ולא בידה, שאומן שהוציא דרך אומנתו חייב חטאת.
בכוליאר. כלי שהאשה מעגלת בראשה כמין טבעת שמסבב הראש. והוא משאוי, לפי שאין רוב הנשים יוצאות בו.
בכובלת. קשר של כסף או של זהב שקשור בתוכו בושם להעביר ריח רע שבאשה.
של פלייטון. מור, שקורין מוסק"ו.
וחכמים פוטרין. דסברי תכשיטין נינהו, ולכתחלה לא רשאה, דלמא שלפא ומחויא.
והלכה כחכמים.
משנה ד
לא יֵצֵא הָאִישׁ לא בַּסַּיִף, וְלא בַּקֶּשֶׁת,
וְלא בַּתְּרִיס, וְלא בָּאַלָּה, וְלא בָּרֹמַח.
וְאִם יָצָא חַיָּב חַטָּאת.
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: תַּכְשִׁיטִין הֵן לוֹ.
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵינָן אֶלָּא לִגְנַאי, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה ב, ד)
"וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת,
לא-יִשָֹּׂא גוֹי אֶל-גּוֹי חֶרֶב וְלא-יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה".
בִּירִית טְהוֹרָה, וְיוֹצְאִין בָּהּ בַּשַּׁבָּת.
כְּבָלִים טְמֵאִין, וְאֵין יוֹצְאִין בָּהֶם בַּשַּׁבָּת.
ברטנורא משנה ד
לא יצא. אם לא לצורך מלחמה.
תריס. מגן עשוי כתבנית משולש.
אלה. מגן עגול, ושניהם של עץ. ואני שמעתי אלה מצ"א בלע"ז, ובערבי דסו"ס.
וכתתו חרבותם לאתים. ואי תכשיטין נינהו, לא יהיו בטלים לעתיד.
בירית. אצעדה על השוק, להחזיק בתי שוקים שלא יפלו ויראו שוקיה. הלכך טהורה, דלאו תכשיט לנוי הוא, וכלי תשמיש נמי לא הוי, אלא כלי המשמש כלי, דומיא דטבעות הכלים שהן טהורים.
יוצאין בה. דדרך לבישה היא, וליכא למיחש דלמא שלפא ומחויא דלא מגליא שוקה.
כבלים טמאין. משפחה אחת היתה בירושלים, שהיו פסיעותיהן גסות והיו בתוליהן נושרים, והטילו שלשלת בין בירית לבירית שבשוקיה ונעשה כבלים כדי שלא יהיו פסיעותיהן גסות ולא יהיו בתוליהן נושרים, הילכך שלשלת תשמיש דאדם הוא ולא תשמיש כלי, לפיכך היא מקבלת טומאה.
ואין יוצאין בהם. דלמא שלפא לשלשלת שהיא של זהב ומחויא, דכי שקלא לשלשלת לא מגליא שוקה שהרי בירית במקומה עומדת.
משנה ה
יוֹצְאָה אִשָּׁה בְּחוּטֵי שֵֹעָר,
בֵּין מִשֶּׁלָּהּ בֵּין מִשֶּׁל חֲבֶרְתָּהּ בֵּין מִשֶּׁל בְּהֵמָה;
וּבַטּוֹטֶפֶת, וּבַסַּנְבּוּטִין בִּזְמַן שֶׁהֵן תְּפוּרִין,
בַּכָּבוּל וּבְפֵאָה נָכְרִית לֶחָצֵר,
בְּמוֹךְ שֶׁבְּאָזְנָהּ, וּבְמוֹךְ שֶׁבְּסַנְדָּלָהּ, וּבְמוֹךְ שֶׁהִתְקִינָה לְנִדָּתָהּ,
בְּפִלְפֵּל, וּבְגַרְגִּיר מֶלַח, וּבְכָל דָּבָר שֶׁתִּתֵּן לְתוֹךְ פִּיהָ,
וּבִלְבַד שֶׁלֹּא תִּתֵּן לְכַתְּחִלָּה בַּשַּׁבָּת.
וְאִם נָפַל, לא תַּחֲזִיר.
שֵׁן תּוֹתֶבֶת וְשֵׁן שֶׁל זָהָב
רַבִּי - מַתִּיר,
וַחֲכָמִים - אוֹסְרִים.
ברטנורא משנה ה
חוטי שער. שער תלוש שעשתה אותו כמין חוטין וקולעת בהן שערה, או אפילו קשרה אותן על פדחתה קשר מהודק, יוצאה בהן, דלא דמי לחוטי צמר וחוטי פשתן דלעיל, לפי שהמים נכנסים בהם, ואי מתרמיא לה טבילה, אינה צריכה שתתירם, ולא אתיא לאתויינהו.
בין משלה בין משל חברתה בין משל בהמה צריכי, דאי תנא משלה, משום דלא מאיס לה, אבל חברתה דמאיס לה אימא ניחוש דלמא שלפא להו ואתיא לאתויינהו. ואי תנא של חברתה, משום דבת מינה היא לא מינכר ולא מחייכי עלה, ומשום הכי ליכא למיחש דלמא שלפא ואתיא לאתוייה. אבל דבהמה דלאו בת מינה היא, ומינכר, אימא ניחוש דלמא שלפא לה ואתיא לאתוייה, צריכא.
בזמן שהן תפורין. לשבכה שבראשה, דתו לא שלפא להו לאחויי.
לחצר. אכבול ואפאה נכרית קאי, דאסרוה לעיל למיפק ביה לרשות הרבים, והשתא אשמעינן דלחצר מותר.
פאה נכרית. אשה שאין לה רוב שער, לוקחת שער נשים אחרות ומשימה בראשה ונראה כאילו הוא שערה.
במוך שבאזניה. שנותנת לבלוע ליחה של צואת האזן.
שבסנדלה. שלא יזיק הסנדל לכף רגלה.
לנדתה. באותו מקום שיבלע בו הדם ולא יטנף בגדיה, ואע"פ שאינו קשור, דאי נפל לא אתיא לאתויי מפני מאיסותו. אבל מוך שבאזנה ושבסנדלה לא תצא בו אלא אם כן קשור ומהודק.
בפלפל. שנותנת בפיה מפני ריח הפה.
ובגרגיר מלח. שנותנת לרפואת חולי השינים.
שן תותבת. נושבת בלחיים במקום השן שנפל לה.
ושן של זהב. שן שנשתנה מראיתו מחמת עפוש, מכסה אותו בזהב.
רבי מתיר. לצאת בה דלא שלפה ומחויא, שלא לגלות מומה.
וחכמים אוסרים. כיון שהוא משונה משאר שיניה, דלמא מחייכי עלה ושלפא לה ואתיא לאתוייה. והלכה כחכמים.
משנה ו
יוֹצְאָה בְּסֶלַע שֶׁעַל הַצִּינִית,
הַבָּנוֹת (קְטַנּוֹת) יוֹצְאוֹת בְּחוּטִין, וַאֲפִלּוּ בְּקִיסְמִין שֶׁבְּאָזְנֵיהֶן.
עַרְבִיּוֹת יוֹצְאוֹת רְעוּלוֹת, וּמָדִיּוֹת פְּרוּפוֹת,
וְכָל אָדָם, אֶלָּא שֶׁדִּבְּרוּ חֲכָמִים בַּהוֹוֶה.
ברטנורא משנה ו
בסלע. מטבע שיש עליו צורה.
שעל הצינית. מכה שתחת פרסות הרגל, וקושרים בה מטבע שיש עליו צורה לרפואה.
הבנות יוצאות בחוטין. הקטנות מנקבות את אזניהן ואין עושין להן נזמין עד שיגדלו, ונותנין חוטין או קסמים באזניהן שלא יסתמו אזניהן.
ואפילו בקסמים. רבותא קאמר, אע"ג דלאו תכשיט של נוי הוא, אורחייהו בהכי ולאו משאוי הוא.
ערביות. בנות ישראל שבערביא.
יוצאות רעולות. מעוטפות בראשן ופניהן מכוסות חוץ מן העינים, כדרך הערביות.
מדיות. בנות ישראל שבמדי.
פרופות. שמתעטפות בטלית ותולות רצועה בשפתה אחת כנגד צוארה ובשפתה השנית כורכת אבן או אגוז וקושרת הרצועה בכרך ואין הטלית נופלת מעליה.
משנה ז
פּוֹרֶפֶת עַל הָאֶבֶן וְעַל הָאֱגוֹז וְעַל הַמַּטְבֵּעַ,
וּבִלְבַד שֶׁלֹּא תִּפְרֹף לְכַתְּחִלָּה בַּשַּׁבָּת.
ברטנורא משנה ז
פורפת. מחברת. תרגום קרסים, פורפין.
ובלבד שלא תפרוף לכתחלה. אמטבע לחודיה קאי, שלא תפרוף לכתחלה על המטבע מפני שאסור לטלטלו.
משנה ח
הַקִּטֵּעַ יוֹצֵא בְּקַב שֶׁלּוֹ; דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.
וְרַבִּי יוֹסֵי - אוֹסֵר.
וְאִם יֶשׁ לוֹ בֵּית קִבּוּל כְּתוּתִים טָמֵא.
סָמוֹכוֹת שֶׁלּוֹ טְמֵאִין מִדְרָס,
וְיוֹצְאִין בָּהֶן בַּשַּׁבָּת, וְנִכְנָסִין בָּהֶן בָּעֲזָרָה.
כִּסֵּא וְסָמוֹכוֹת שֶׁלּוֹ טְמֵאִין מִדְרָס,
וְאֵין יוֹצְאִין בָּהֶם בַּשַּׁבָּת, וְאֵין נִכְנָסִין בָּהֶן בָּעֲזָרָה.
אַנְקַטְמִין טְהוֹרִין, וְאֵין יוֹצְאִין בָּהֶן.
ברטנורא משנה ח
הקטע. שנקטעה רגלו.
יוצא בקב שלו. עושים לו כמין דפוס רגל וחוקק בו מעט לשום ראש שוקו בתוכו, ואינו נסמך עליו. ומותר לצאת בו דמנעל דידיה הוי. ורבי יוסי אוסר, דלאו תכשיט הוא. והלכה כרבי יוסי.
ואם יש לו בית קבול כתיתין. שנחקק בו כדי קבול של כתיתין דקין ומוכין להניח ראש שוקו עליהן, מקבל טומאת מגע. אבל אם אין לו אלא בית קבול שוקו בלבד, בלא כתיתין, לאו בית קבול הוא לטומאה, והוה ליה כפשוטי כלי עץ. דדומיא דשק בעינן דקבול שלו עשוי לטלטל על ידו מה שנותנין בו, אבל שוקו אינו מטלטל על גבי הכלי.
סמוכות שלו. יש קטע שתי רגליו והולך על שוקיו ועל ארכובותיו ועושה סמוכות של עור בשוקיו.
טמאים מדרס. אם זב הוא, דהא לסמיכות גופו עבידי, ומדרס הן ונעשו אב הטומאה.
ויוצאין בהם בשבת. דתכשיט דידיה הן.
ונכנסין בהן לעזרה. ואע"ג דתנן לא יכנס להר הבית במנעלו, הני לאו מנעל נינהו, דלאו בראש רגליו הן.
כסא. יש קיטע שיבשו ונכווצו גידי שוקיו, ואף על ארכובותיו אינו יכול לילך, ועושה כמין כסא נמוך ויושב עליו וכשהוא מהלך נסמך על ידיו בספסלים קטנים, ועוקר גופו מן הארץ ונדחף לפניו, וחוזר ונח על אחוריו, והכסא קשור לאחוריו.
סמוכות. של אותו קיטע, עושה לו סמוכות של עור או של עץ לראשי שוקיו או רגליו התלויין, וכשהוא נשען על ידיו והוא עוקר עצמו נשען גם על רגליו קצת.
ואין יוצאין בהם בשבת. דאיידי דתלו ולא מארגי, זמנין דמשתלפי ואתי לאתויינהו. ואית דאמרי מפני שאין צריכין לו כל כך והוו משאוי.
ואין נכנסין בהן לעזרה. דמנעל נינהו.
אנקטמין. כמין פרצוף אדם משונה שמשימין על הפנים להבעית בו התינוקות.
פירוש אחר, חמור שהלצנים עושין ונושאין אותו על כתפיהן.
טהורים. מלקבל טומאה, דלא כלי תשמיש ולא תכשיט הוא.
משנה ט
הַבָּנִים יוֹצְאִין בַּקְּשָׁרִים, וּבְנֵי מְלָכִים בַּזּוּגִין;
וְכָל אָדָם, אֶלָּא שֶׁדִּבְּרוּ חֲכָמִים בַּהוֹוֶה.
ברטנורא משנה ט
בקשרים. בן שיש לו געגועים על אביו, נוטל האב רצועה של מנעל ימין וקושרה לו לבן בשמאלו, וכל זמן שאותו קשר עליו סרים הגעגועים מעליו, בסגולה. ולהכי תני הבנים, שאין לבנות געגועים על אביהן כמו הבנים.
בזוגין. כמין פעמונים קטנים. תרגום פעמון זהב, זגא דדהבא.
משנה י
יוֹצְאִין בְּבֵיצַת הַחַרְגּוֹל, וּבְשֵׁן שֶׁל שׁוּעָל,
וּבְמַסְמֵר הַצָּלוּב, מִשּׁוּם רְפוּאָה; דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אַף בַּחֹל אָסוּר, מִשּׁוּם דַּרְכֵי הָאֱמוֹרִי.
ברטנורא משנה י
החרגול. מין חגב, כדכתיב (ויקרא י"א) "את החרגול למינהו", ותולין אותו באוזן ומרפאים בו כאב האוזן.
ובשן של שועל. דעבדי לשינתא. למאן דניים להקיצו, תולין עליו שן של שועל חי. ולמאן דלא ניים כדי שיישן, תולין עליו שן של שועל מת.
ובמסמר הצלוב. מסמר שבעץ התלוי, אם יניחוהו על נפח שבמכה יסיר הנפח.
ורמב"ם פירש שמשימין אותו בצואר מי שיש לו קדחת שלישית וירפאנו.
ורבי מאיר אומר אף בחול אסור. ואין הלכה כרבי מאיר, דקיימא לן כל דבר שיש בו משום רפואה, אין בו משום דרכי האמורי, ולא קרינן בהו ובחוקותיהם לא תלכו.