שבת, פרק ז
משנה א
כְּלָל גָּדוֹל אָמְרוּ בַּשַּׁבָּת.
כָּל הַשּׁוֹכֵחַ עִקַּר שַׁבָּת,
וְעָשָֹה מְלָאכוֹת הַרְבֵּה בְּשַׁבָּתוֹת הַרְבֵּה
אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא חַטָּאת אַחַת;
הַיּוֹדֵעַ עִקַּר שַׁבָּת,
וְעָשָֹה מְלָאכוֹת הַרְבֵּה בְּשַׁבָּתוֹת הַרְבֵּה
חַיָּב עַל כָּל שַׁבָּת וְשַׁבָּת;
הַיּוֹדֵעַ שֶׁהוּא שַׁבָּת,
וְעָשָֹה מְלָאכוֹת הַרְבֵּה בְּשַׁבָּתוֹת הַרְבֵּה
חַיָּב עַל כָּל אַב מְלָאכָה וּמְלָאכָה;
הָעוֹשֶֹה מְלָאכוֹת הַרְבֵּה מֵעֵין מְלָאכָה אַחַת
אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא חַטָּאת אַחַת.
ברטנורא משנה א
כלל גדול.
השוכח עיקר שבת. כסבור אין שבת בתורה, ואע"ג דמעיקרא שמע ועכשיו שכחו.
אינו חייב אלא חטאת אחת. על כל השבתות שחילל, דכולה שגגה חדא היא דכתיב (שמות ל"א) "את שבתותי תשמורו", ומשמע שמירה אחת לשבתות הרבה.
היודע עיקר שבת. שיש שבת בתורה ונאסרו בו מלאכות, ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה על ידי שגגת שבת, שאינו יודע ששבת היום, חייב על כל שבת ושבת חטאת אחת, ועל זה נאמר (שם) "ושמרו בני ישראל את השבת", דמשמע שמירה לכל שבת ושבת, כלומר שחייב חטאת על כל שבת ושבת, ואע"פ שלא נודע לו בינתיים, והעלם אחד הוא, אמרינן ימים שבינתיים הויין ידיעה, שאי אפשר שלא שמע בינתיים שאותו היום שבת היה, אלא שלא נזכר במלאכות שעשה בו, הילכך כל שבת ושבת שגגה אחת היא.
היודע שהוא שבת ועשה מלאכות הרבה. שלא ידע שמלאכות הללו אסורות, ועשאן כמה פעמים בכמה שבתות, חייב על כל אב מלאכה חטאת אחת, ואע"פ שחזר וכפלן בכמה שבתות, כל אב מהן חדא שגגה היא, דהא לא נודע לו בינתיים. והכא ליכא למימר ימים שבינתיים הויין ידיעה לחלק, דמשום ימים שבינתיים אין לו לדעת איזו מלאכה אסורה ואיזו מלאכה מותרת, אלא אם כן ישב ועסק לפני חכמים בהלכות שבת. והוא הדין שחייב על שתי תולדות של שני אבות חלוקות, על כל אחת חטאת אחת. אבל אי עביד אב ותולדה דידיה, או שתי תולדות של אב אחד, לא מחייב אלא חדא, כדקתני סיפא העושה מלאכות הרבה מעין מלאכה אחת, אינו חייב אלא אחת, כגון שתי תולדות של אב אחד, משום דהוי כעושה וחוזר ועושה בהעלם אחת, ואין חלוק חטאות בהעלם אחת, אלא בגופי עבירה שאינן דומים, או בחלוק שבתות לענין שגגת שבת.
משנה ב
אֲבוֹת מְלָאכוֹת אַרְבָּעִים חָסֵר אַחַת.
הַזּוֹרֵעַ, וְהַחוֹרֵשׁ, וְהַקּוֹצֵר, וְהַמְעַמֵּר; הַדָּשׁ וְהַזּוֹרֶה;
הַבּוֹרֵר, הַטּוֹחֵן, וְהַמְרַקֵּד, וְהַלָּשׁ, וְהָאוֹפֶה;
הַגּוֹזֵז אֶת הַצֶּמֶר,
הַמְלַבְּנוֹ, וְהַמְנַפְּצוֹ, וְהַצּוֹבְעוֹ, וְהַטּוֹוֶה, וְהַמֵּסֵךְ,
וְהָעוֹשֶֹה שְׁנֵי בָּתֵּי נִירִין,
וְהָאוֹרֵג שְׁנֵי חוּטִין, וְהַפּוֹצֵעַ שְׁנֵי חוּטִין;
הַקּוֹשֵׁר, וְהַמַּתִּיר,
וְהַתּוֹפֵר שְׁתֵּי תְפִירוֹת,
הַקּוֹרֵע עַל מְנָת לִתְפּוֹר שְׁתֵּי תְפִירוֹת;
הַצָּד צְבִי,
הַשּׁוֹחֲטוֹ, וְהַמַּפְשִׁיטוֹ, הַמּוֹלְחוֹ, וְהַמְעַבֵּד אֶת עוֹרוֹ,
וְהַמּוֹחֲקוֹ, וְהַמְחַתְּכוֹ;
הַכּוֹתֵב שְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת,
וְהַמּוֹחֵק עַל מְנָת לִכְתּוֹב שְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת;
הַבּוֹנֶה, וְהַסּוֹתֵר;
הַמְכַבֶּה, וְהַמַּבְעִיר;
הַמַּכֶּה בַּפַּטִּישׁ;
הַמּוֹצִיא מֵרְשׁוּת לִרְשׁוּת
הֲרֵי אֵלּוּ אֲבוֹת מְלָאכוֹת אַרְבָּעִים חָסֵר אַחַת.
ברטנורא משנה ב
הזורע החורש. הא דלא תנא החורש ברישא והדר הזורע כדרך כל הארץ, לאשמועינן שאם היה קרקע קשה, וחרשו וזרעו ואחר כך חזר וחרשו, מחייב אחרישה שנייה משום חורש.
הקוצר. בזרעים, והמלקט באילנות, חייב משום קוצר.
המעמר. אוסף זרעים תלושים וצוברם אל מקום אחד.
הזורה. ברחת לרוח.
הבורר. פסולת, בידיו או בכברה.
והמרקד. בנפה, ואע"ג דהני כולהו חדא נינהו, דלהפריש פסולת מתוך אוכל נעשו שלושתן, משום דשלושתן הוו במשכן אף על גב דדמו להדדי חשיב להו כל חדא באנפי נפשה.
אי נמי: לפי שאינן בבת אחת אלא זה אחר זה.
האופה. לא הויא במשכן, דאין אפייה אלא בפת, ופת לא שייכא במלאכת המשכן. אלא תנא סדורא דפת נקט. ומיהו מבשל שהוא מעין מלאכת אופה הוה במשכן, בסממנין של צבע תכלת וארגמן ותולעת שני. והמגיס בקדרה, והנותן כיסוי על גבי קדרה העומדת על האש, חייב משום מבשל. וכל הנך קמאי דחשיב במתניתין, הזורע הקוצר הדש וכו', כולהו הוו בסממנין בצבע של מלאכת המשכן.
הגוזז צמר. וכל שאר מלאכותיה שייכי בצמר תכלת של מלאכת המשכן.
המלבנו. מכבסו בנהר.
המנפצו. חובטו בשבט. אי נמי: סורקו במסרק.
המיסך. אורדי"ר בלע"ז.
בתי נירין. שנותן שני חוטין בתוך הבית ניר.
הפוצע. מסיר חוטי הערב מעל השתי או השתי מעל הערב, לצורך אריגה.
והקושר והמתיר. שכן צדי חלזון שממנו עושין התכלת קושרין ומתירין, שפעמים צריך ליטול חוטין מרשת זו להוסיף על זו, ומתיר מכאן וקושר כאן.
והתופר וקורע. נמי הוי ביריעות, שכן יריעה שאכלה עש ונקבה בו נקב קטן ועגול, צריך לקרוע למטה ולמעלה את הנקב שלא תהא התפירה עשויה קמטין קמטין.
והתופר שתי תפירות. והוא שקשרן, דאי לא קשרן לא קיימי. ומחייב תרתי משום קושר ומשום תופר.
הצד צבי. וכל מלאכת עורו נוהגת בתחשים בעורותיהן.
המולחו והמעבדו. בגמרא מקשה דהיינו מולח היינו מעבד, אלא אפיק חד מינייהו ועייל שרטוט במקומו, שמשרטט מאבות מלאכות הוא.
הממחקו. מגרד שערו.
מחתכו. מקציעו ומחתכו לרצועות וסנדלים.
וכותב ומוחק. הוו במשכן, שכן רושמים בקרשים לידע איזה בן זוגו וכותב אות בזה ואות בזה, ופעמים שטעה ומוחק.
מכבה ומבעיר. באש שתחת דוד הסממנין.
מכה בפטיש. הוא גמר מלאכה, שכן אומן מכה בסדן בגמר מלאכה. ואין מכה בפטיש חייב אלא בגמר מלאכה. ומנינא דרישא דמנה אבות מלאכות ארבעים חסר אחת, אף על גב דהדר חשיב להו חדא חדא, אתא לאשמעינן דאפילו עביד אינש כל מלאכות שבעולם בשבת אחת, בהעלם אחת, אי אפשר שיתחייב יותר מארבעים חטאות, דכולהו שאר מלאכות תולדות להנך אבות, ואשתכח דעביד אב ותולדה דיליה ולא מחייב אלא חדא.
משנה ג
וְעוֹד כְּלָל אַחֵר אָמְרוּ.
כָּל הַכָּשֵׁר לְהַצְנִיע, וּמַצְנִיעִין כָּמוֹהוּ, וְהוֹצִיאוֹ בַּשַּׁבָּת -
חַיָּב עָלָיו חַטָּאת;
וְכָל שֶׁאֵינוֹ כָּשֵׁר לְהַצְנִיע, וְאֵין מַצְנִיעִין כָּמוֹהוּ,
וְהוֹצִיאוֹ בַּשַּׁבָּת -
אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא הַמַּצְנִיעוֹ.
ברטנורא משנה ג
כל הכשר להצניע. שהוא דבר העשוי לצורך האדם.
ומצניעין כמוהו. שיש בו שעור הראוי להצניעו.
אין חייב אלא המצניעו. אם נעשה חביב על אדם אחד והצניעו, חייב על הוצאתו אם הוציאו, אבל אדם אחר אינו חייב עליו, דלגביה לאו מלאכה היא.
משנה ד
הַמּוֹצִיא תֶּבֶן כִּמְלא פִּי פָרָה;
עָצָה כִּמְלא פִּי גָמָל;
עָמִיר כִּמְלא פִּי טָלֶה;
עֲשָֹבִים כִּמְלא פִּי גְדִי;
עֲלֵי שׁוּם וַעֲלֵי בְצָלִים,
לַחִים כַּגְּרוֹגֶרֶת;
יְבֵשִׁים כִּמְלא פִּי גְדִי;
וְאֵין מִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה,
מִפְּנֵי שֶׁלֹּא שָׁווּ בְּשִׁעוּרֵיהֶן.
הַמּוֹצִיא אֹכָלִים כַּגְּרוֹגֶרֶת חַיָּב;
וּמִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה, מִפְּנֵי שֶׁשָּׁווּ בְּשִׁעוּרֵיהֶן;
חוּץ מִקְּלִפֵּיהֶן וְגַרְעִינֵיהֶן וְעֻקְצֵיהֶן וְסֻבָּן וּמֻרְסָנָן.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: חוּץ מִקְּלִפֵּי עֲדָשִׁים שֶׁמִּתְבַּשְּׁלוֹת עִמָּהֶן.
ברטנורא משנה ד
עצה. תבן של מיני קטניות.
כמלוא פי גמל. שיעורו גדול ממלוא פי פרה, וכמלוא פי פרה לא מחייב בעצה, דהא לא חזיא לפרה.
עמיר. קשין של שבלין.
פי טלה. נפיש מפי גדי, הלכך עמיר דלא חזי לגדי, לא מחייב כמלא פי גדי עד דאיכא מלא פי טלה, אבל עשבים, הואיל וחזי לגדי ולטלה, מחייב אפילו כמלוא פי גדי.
לחין. הראויין לאדם.
כגרוגרת. דזה שיעור לכל מאכל אדם בשבת, אבל כמלא פי גדי לא, דלחים לא חזו לגדי.
ומצטרפי. כל אוכלי אדם זה עם זה.
חוץ מקליפיהן. שאינן אוכל ואין משלימין השיעור.
ועוקציהן. זנב הפרי דהוא עץ בעלמא.
וסובן. קליפת החטים הנושרת מחמת הכתישה.
ומורסנן. הנשאר בנפה. ורמב"ם פירש איפכא: דמורסן הוא עבה וגרוע מסובין.
חוץ מקליפי עדשים. [שמצטרפין].
שהן מתבשלות עמהן. לאפוקי הקליפות החיצונות, שהן נושרות כשעושה מהם גורן. וקליפי הפולין בזמן שהן לחים ומתבשלין עם קליפתן, לרבי יהודה מצטרפין עם האוכלין לשיעור גרוגרת, אבל יבשים לא, שאינן נאכלין בקליפתן, לפי שהן נראין כזבובין בקערה.
ואין הלכה כרבי יהודה.