שבת, פרק ח
משנה א
הַמּוֹצִיא יַיִן כְּדֵי מְזִיגַת הַכּוֹס;
חָלָב כְּדֵי גְמִיעָה;
דְּבַשׁ כְּדֵי לִתֵּן עַל הַכָּתִית;
שֶׁמֶן כְּדֵי לָסוּךְ אֵבֶר קָטָן;
מַיִם כְּדֵי לָשׁוּף בָּהֶם אֶת הַקִּילוֹר.
וּשְׁאָר כָּל הַמַּשְׁקִין בָּרְבִיעִית.
וְכָל הַשֹּׁפָכִין בָּרְבִיעִית.
רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: כֻּלָּן בָּרְבִיעִית,
וְלא אָמְרוּ כָּל הַשִּׁעוּרִין הַלָּלוּ אֶלָּא לְמַצְנִיעֵיהֶן.
ברטנורא משנה א
המוציא [יין] כדי מזיגת הכוס של ברכת המזון, שהוא רובע רביעית יין חי, כדי שימזגנו לחשבון על חד של יין תלתא ממים, ויעמוד על רביעית הלוג שהוא שיעור כוס של ברכה.
כדי גמיעה. מה שאדם בולע בבת אחת, וחלב בהמה טמאה דלא חזי לשתיה, שיעורו כדי לכחול עין אחת.
על הכתית. מכה שעל גבי הסוסים והחמורים מחמת המשאוי. ומצאתי כתוב ששחין היוצא בעור הבשר, כשמגיע להתבשל הוא עושה ראש למעלה וקרוי פי כתית. ואע"פ שהדבש עיקרו לאכילה, כיון שרפואתו מצויה, והוא 'משהו', אזלינן בתר שיעורא זוטרא לחומרא.
אבר קטן. של תינוק בן יומו, והוא אצבע קטנה שברגל.
לשוף. לשפשף ולמחות בהן.
קילור. שנותנין על העין.
ושאר כל המשקין. שאין עושין מהם רפואה.
שופכין. מים סרוחין, וחזו לגבל בהן את הטיט.
כולן ברביעית. אף היין והחלב והדבש, דלא נאמרו שיעורין אלא למצניעיהן, אבל שאר כל אדם אין חייבין אלא ברביעית.
וסבירא ליה לרבי שמעון דמצניע עצמו בעי שיעורא זוטא, ובבציר מהאי שיעורא לא מחייב, דלית ליה לרבי שמעון כל שאין כשר להצניע ואין מצניעין כמוהו שיתחייב עליו מצניעו בכל שהוא, ואין הלכה כרבי שמעון.
משנה ב
הַמּוֹצִיא חֶבֶל כְּדֵי לַעֲשׁוֹת אֹזֶן לַקֻּפָּה;
גֶּמִי כְּדֵי לַעֲשׁוֹת תְּלַאי לַנָּפָה וְלַכְּבָרָה,
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: כְּדֵי לִטֹּל מִמֶּנּוּ מִדַּת מִנְעָל לַקָּטָן.
נְיָר כְּדֵי לִכְתֹּב עָלָיו קֶשֶׁר מוֹכְסִין.
וְהַמּוֹצִיא קֶשֶׁר מוֹכְסִין חַיָּב.
נְיָר מָחוּק
כְּדֵי לִכְרוֹךְ עַל פִּי צְלוֹחִית קְטַנָּה שֶׁל פַּלְיָטוֹן.
ברטנורא משנה ב
אזן לקופה לאוחזה בה.
תלאי לתלותו בו, ובציר משיעור אזן לקופה.
מדת מנעל להראות לאומן כמידה זו אני צריך, ושעוריה בציר מתלאי.
נייר מעשבים עושין אותו.
קשר של מוכסין. פעמים שאדם נותן מכס בראש הנהר מזה והוא מוסר לו חותם להראות למוכס שבעבר האחר מן הנהר להראותו שכבר פרע המכס, ודרכו לכתוב שתי אותיות גדולות לסימן, והן גדולות משתי אותיות שלנו.
נייר מחוק. שוב אינו ראוי לכתוב, לפיכך צריך שיעור גדול לכרוך על פי צלוחית.
משנה ג
עוֹר כְּדֵי לַעֲשׁוֹת קָמֵיעַ;
קְלַף כְּדֵי לִכְתֹּב עָלָיו פָּרָשָׁה קְטַנָּה שֶׁבַּתְּפִלִּין,
שֶׁהִיא "שְׁמַע יִשְֹרָאֵל";
דְּיוֹ כְּדֵי לִכְתֹּב שְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת;
כְּחוֹל כְּדֵי לִכְחוֹל עַיִן אַחַת.
ברטנורא משנה ג
לעשות בו קמיע. לכסות בו את הקמיע.
קלף כדי לכתוב [עליו] פרשה קטנה. דאיידי דדמיו יקרין, לא עבד מיניה קשר מוכסין אלא תפילין ומזוזות, ולא מחייב בשעורא זוטא.
דיו כדי לכתוב שתי אותיות. לרשום על שתי חוליות של כלי או על שני קרשים לזווגן.
כדי לכחול עין אחת. שכן צנועות ההולכות מעוטפות אין מגלות אלא עין אחת וכוחלות אותה.
משנה ד
דֶּבֶק כְּדֵי לִתֵּן בְּרֹאשׁ הַשַּׁבְשֶׁבֶת;
זֶפֶת וְגָפְרִית כְּדֵי לַעֲשׁוֹת נֶקֶב;
שַׁעֲוָה כְּדֵי לִתֵּן עַל פִּי נֶקֶב קָטָן;
חַרְסִית כְּדֵי לַעֲשׁוֹת פִּי כוּר שֶׁל צוֹרְפֵי זָהָב.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: כְּדֵי לַעֲשׁוֹת פִּטְפּוּט.
סֻבִּין כְּדֵי לִתֵּן עַל פִּי כוּר שֶׁל צוֹרְפֵי זָהָב;
סִיד כְּדֵי לָסוּד קְטַנָּה שֶׁבַּבָּנוֹת.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: כְּדֵי לַעֲשׁוֹת כִּלְכּוּל.
רַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר: כְּדֵי לַעֲשׁוֹת אַנְדִּיפִי.
ברטנורא משנה ד
השבשבת. הציידין מושיבין נסר קטן בראש הקנה, ונותנים עליו דבק, והעוף יושב עליו ונדבק בו. וצריך לתת עליו דבק הרבה כדי שיהא העוף נדבק בו.
[כדי] לעשות בו נקב קטן. כלי שמשימין בו כסף חי וסותם פיו בזפת או בגפרית, ועושה בסתימה נקב קטן להוציא ממנו הכסף חי.
חרסית. לבינה כתושה.
לעשות פי כור. שהמפוח נכנס בו.
פטפוט. רגל למקום מושב הכור, שמושיבין אותו על כן ובסיס העשוי לכך.
סובין כדי ליתן על פי הכור של צורפי זהב. במקום שאין פחמין, צורפין הזהב באש של סובין.
פירוש אחר: שרגילים לתת סובין על פי הכור כשמתיכים הזהב.
לסוד קטנה שבבנות. בנות שהגיעו לפירקן ולא בא להן האורח, בנות עניים טופלות אותן בסיד והאורח ממהר לבוא ומשיר נמי את השער, ובנות עשירים טופלות בסולת, ובנות מלכים בשמן זית שלא הביא שליש.
כלכול. הצדעין, וסדין אותן בסיד להשכיב את השער.
אנדיפי. למטה מן הצדעין מעט, שקורין בת צדעה.
ואין הלכה לא כרבי יהודה ולא כרבי נחמיה.
משנה ה
אֲדָמָה כְּחוֹתַם הַמַּרְצוּפִים; דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא.
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: כְּחוֹתַם הָאִגְּרוֹת.
זֶבֶל וְחוֹל הַדַּק כְּדֵי לְזַבֵּל קֶלַח שֶׁל כְּרוּב; דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא.
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: כְּדֵי לְזַבֵּל כְּרֵישָׁא.
חוֹל הַגַּס כְּדֵי לִתֵּן עַל מְלא כַּף סִיד.
קָנֶה כְּדֵי לַעֲשׁוֹת קֻלְמוֹס;
וְאִם הָיָה עָבֶה אוֹ מְרֻסָּס
כְּדֵי לְבַשֵּׁל בּוֹ בֵּיצָה קַלָּה שֶׁבַּבֵּיצִים,
טְרוּפָה וּנְתוּנָה בָּאִלְפָּס.
ברטנורא משנה ה
אדמה. טיט אדום.
מרצופין. שקין גדולות שנושאין בהם פרקמטיא בספינות, וחותמין אותם כדרך שחותמים האגרות. ושיעוריה דרבנן זוטר מדרבי עקיבא. והלכה כחכמים.
כדי לזבל כרישא. כרתי. ושעוריה זוטר מקלח של כרוב. והלכה כחכמים.
מלא כף סיד. כף של סיידין.
כדי לעשות קולמוס. המגיע לקשרין של אמצע אצבעותיו.
עבה. שאינו ראוי לכתיבה.
מרוסס. מרוצץ ושבור.
ביצה קלה. ביצת תרנגולת. ואמאי קרי לה ביצה קלה, שקלה להתבשל יותר משאר ביצים. והשיעור הוא כדי לבשל כגרוגרת ממנה.
טרופה. מעורבת בשמן.
ונתונה באלפס. שהוחם כבר שהיא ממהרת להתבשל.
משנה ו
עֶצֶם כְּדֵי לַעֲשׁוֹת תַּרְוָד.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: כְּדֵי לַעֲשׁוֹת מִמֶּנּוּ חָף.
זְכוּכִית כְּדֵי לִגְרוֹר בּוֹ רֹאשׁ הַכַּרְכַּר;
צְרוֹר אוֹ אֶבֶן כְּדֵי לִזְרוֹק בָּעוֹף.
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בַּר יַעֲקֹב אוֹמֵר: כְּדֵי לִזְרוֹק בַּבְּהֵמָה.
ברטנורא משנה ו
תרווד. כף.
חף. שן משיני המפתח שפותחים בה הדלתות. ואין הלכה כרבי יהודה.
כרכר. של אורגין, ומעבירו על השתי כשהוא מתוח לפניו ושובט בו החוטין.
כדי לזרוק בבהמה. דלא טרח אינש למשקל צרור משום עוף להבריחו, דבקלא בעלמא סגי ליה.
משנה ז
חֶרֶס כְּדֵי לִתֵּן בֵּין פַּצִּים לַחֲבֵרוֹ; דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה.
רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: כְּדֵי לַחְתּוֹת בּוֹ אֶת הָאוּר.
רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: כְּדֵי לְקַבֵּל בּוֹ רְבִיעִית.
אָמַר רַבִּי מֵאִיר: אַף עַל פִּי שֶׁאֵין רְאָיָה לַדָּבָר, זֵכֶר לַדָּבָר (ישעיה ל, יד)
"וְלא-יִמָּצֵא בִמְכִתָּתוֹ חֶרֶשׁ לַחְתּוֹת אֵשׁ מִיָּקוּד".
אָמַר לוֹ רַבִּי יוֹסֵי: מִשָּׁם רְאָיָה?!
"וְלַחֲשׁוֹף מַיִם מִגֶּבֶא".
ברטנורא משנה ז
בין פצים לחבירו. כשמסדרין פצימין ועמודין וקורות ועושין שורות של קורות על הארץ ויש חלל בין זו לזו, סומכו תחתיו שלא יתעקם.
זכר לדבר. דחשיב חרס בחתיית האור.
לחשוף. לדלות.
מגבא. גומא קטנה שהמים נקבצים בה, אלמא חשיב חרס נמי בקבלת המים והלכה כרבי יוסי.