שבת, פרק טז
משנה א
כָּל כִּתְבֵי הַקֹּדֶשׁ מַצִּילִין אוֹתָן מִפְּנֵי הַדְּלֵקָה,
בֵּין שֶׁקּוֹרִין בָּהֶן וּבֵין שֶׁאֵין קוֹרִין בָּהֶן.
וְאַף עַל פִּי שֶׁכְּתוּבִים בְּכָל לָשׁוֹן, טְעוּנִים גְּנִיזָה.
וּמִפְּנֵי מָה אֵין קוֹרִין בָּהֶם?
מִפְּנֵי בִּטּוּל בֵּית הַמִּדְרָשׁ.
מַצִּילִין תִּיק הַסֵּפֶר עִם הַסֵּפֶר,
וְתִיק הַתְּפִלִּין עִם הַתְּפִלִּין,
וְאַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ בְּתוֹכָן מָעוֹת.
וּלְהֵיכָן מַצִּילִין אוֹתָן?
לְמָבוֹי שֶׁאֵינוֹ מְפֻלָּשׁ.
בֶּן בְּתֵירָא אוֹמֵר: אַף לַמְפֻלָּשׁ.
ברטנורא משנה א
כל כתבי הקדש. אפילו נביאים וכתובים, מצילין אותן מחצר שנפלה בו הדליקה לחצר אחרת שבאותו מבוי, אע"פ שלא ערבו. והוא שיהיו כתובים בכתב אשורי ובלשון הקודש.
בין שקורין בהן. כגון נביאים שמפטירין בהן בשבת בבית הכנסת.
בין שאין קורין בהן. כגון כתובים, דאף יחידים אין קורין בהן בשבת מפני בטול בית המדרש כדלקמן, שהיו דורשים לעם בשבת, ומורין להן הלכות איסור והיתר, לפי שכל ימות החול הם עסוקים במלאכתן, ואסרו לקרות בכתובים בשבת בשעת בית המדרש, משום דמשכי לבא ואתו לאמנועי מלשמוע הדרשה.
ואעפ"י שכתובים בכל לשון. ואיכא למ"ד דלא נתנו לקרות בהן ואין מצילין אותן, אפילו הכי טעונים גניזה ואסור להניחן במקום הפקר.
למבוי שאינו מפולש. שיש לו שלוש מחיצות ולחי אחד ברוח רביעית, זה מבוי שאינו מפולש האמור כאן. שלוש מחיצות בלא לחי, זהו מבוי מפולש. והכי מפרש לה בגמרא.
ואין הלכה כבן בתירא.
משנה ב
מַצִּילִין מְזוֹן שָׁלשׁ סְעוּדוֹת,
הָרָאוּי לָאָדָם לָאָדָם, הָרָאוּי לַבְּהֵמָה לַבְּהֵמָה.
כֵּיצַד?
נָפְלָה דְּלֵקָה בְּלֵילֵי שַׁבָּת
מַצִּילִין מְזוֹן שָׁלשׁ סְעוּדוֹת;
בַּשַּׁחֲרִית מַצִּילִין מְזוֹן שְׁתֵּי סְעוּדוֹת;
בַּמִּנְחָה מְזוֹן סְעוּדָה אַחַת.
רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: לְעוֹלָם מַצִּילִין מְזוֹן שָׁלשׁ סְעוּדוֹת.
ברטנורא משנה ב
מצילין מזון שלוש סעודות. ואף על גב דבהתירא קא טרח, דהא לא שרו ליה לאצולי אלא לחצר המעורבת בלבד, אפילו הכי לא שרו ליה לאצולי טפי, מפני שאדם בהול על ממונו, ואי שרית ליה אתי לכבויי.
נפלה דליקה בלילי שבת. קודם אכילה.
שחרית. קודם סעודה.
רבי יוסי אומר לעולם הוא מציל. הואיל ויומא בר הכי הוא ובהתירא טרח.
ואין הלכה כרבי יוסי.
משנה ג
מַצִּילִין סַל מָלֵא כִּכָּרוֹת,
וְאַף עַל פִּי שֶׁיֶּשׁ בּוֹ מֵאָה סְעוּדוֹת,
וְעִגּוּל שֶׁל דְּבֵלָה, וְחָבִית שֶׁל יַיִן.
וְאוֹמֵר לַאֲחֵרִים: בּוֹאוּ וְהַצִּילוּ לָכֶם.
וְאִם הָיוּ פִּקְחִין, עוֹשִֹין עִמּוֹ חֶשְׁבּוֹן אַחַר הַשַּׁבָּת.
לְהֵיכָן מַצִּילִין אוֹתָן?
לֶחָצֵר הַמְעֹרֶבֶת.
בֶּן בְּתֵירָא אוֹמֵר: אַף לְשֶׁאֵינָהּ מְעֹרֶבֶת.
ברטנורא משנה ג
מצילין סל מלא ככרות. הואיל ובבת אחת הוא מציל, מה לי פורתא מה לי טובא.
ועגול של דבילה. אע"פ שהוא גדול ויש בו סעודות הרבה.
ואם היו פקחים. ויודעים שאם ישאלו שכר כפועלים לאו שכר שבת שקלי, כיון דמעיקרא לאו אדעתא דשכר פעולה באו, עושין עמו חשבון לאחר שבת. ובירא שמים עסקינן, דאע"ג דמהפקירא קא זכי, ומה שהציל דידיה הוי, מכל מקום לא ניחא ליה דליתהני מאחרים דידע דעל כרחיה אפקריה, ובחנם נמי לא ניחא ליה דלטרח, הילכך שקיל אגריה.
משנה ד
וּלְשָׁם מוֹצִיא כָּל כְּלֵי תַשְׁמִישׁוֹ,
וְלוֹבֵשׁ כָּל מַה שֶּׁיָּכוֹל לִלְבּוֹשׁ וְעוֹטֵף כָּל מַה שֶּׁיָּכוֹל לַעֲטוֹף.
רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: שְׁמוֹנָה עָשָֹר כֵּלִים.
וְחוֹזֵר וְלוֹבֵשׁ וּמוֹצִיא;
וְאוֹמֵר לַאֲחֵרִים: בּוֹאוּ וְהַצִּילוּ עִמִּי.
ברטנורא משנה ד
ולשם הוא מוציא. לתנא קמא לחצר המעורבת, ולבן בתירא אפילו לחצר שאינה מעורבת.
כלי תשמישו. שצריכים לו לאותו היום לסעודה.
שמונה עשר כלים. שהוא רגיל ללבוש בחול בבת אחת ותו לא. ואלו הן, הסרבל העליון, ומלבוש שממלאין אותו מוך וצמר גפן בין תפירה לתפירה שקורין בערבי מחשי"א, וחגור רחב שחוגר ממעל למדיו, ובגד צר וקצר שקורין בלע"ז גונ"א, וחלוק שלובש על בשרו שקורין קמיז"א, וחגור שחוגרים עליה, וכובע שבראשו, ומצנפת ושני מנעלים שברגליו, ושני בתי שוקים, ושני בתי ידים שמלבישים אותם על הידים ומכסין בהן הזרועות עד האצילים, ושני רדידים שמתנגב בהן, וטלית קטן שמכסה בו ראשו וכתפיו, וסודר שבצוארו ותלויין שני ראשיו לפניו וקורין לו בערבי שי"ד.
בואו והצילו עמי. שכשם שהוא מציל כך הם מצילים. אבל לעיל אמר בואו והצילו לכם, שפעמים שהוא מציל יותר ממה שהם יכולים להציל, כגון שהוא לא סעד והן סעדו, או איפכא.
משנה ה
רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן נַנָּס אוֹמֵר: פּוֹרְסִין עוֹר שֶׁל גְּדִי עַל גַּבֵּי שִׁדָּה תֵּיבָה וּמִגְדָּל,
שֶׁאָחַז בָּהֶן אֶת הָאוּר, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מְחָרֵךְ.
וְעוֹשִֹין מְחִצָּה בְּכָל הַכֵּלִים, בֵּין מְלֵאִים בֵּין רֵיקָנִים,
בִּשְׁבִיל שֶׁלֹּא תַּעֲבֹר הַדְּלֵקָה.
רַבִּי יוֹסֵי אוֹסֵר בִּכְלֵי חֶרֶשׁ חֲדָשִׁים מְלֵאִין מַיִם,
לְפִי שֶׁאֵין יְכוֹלִין לְקַבֵּל אֶת הָאוּר,
וְהֵן מִתְבַּקְּעִין וּמְכַבִּין אֶת הַדְּלֵקָה.
ברטנורא משנה ה
שידה עשויה כמין ארון.
תיבה קטנה של שולחנים.
ומגדל. ארמאריא"ו בלע"ז, ובערבי מנשא"ר, ושלושתן של עץ.
מפני שהוא מחרך. ואין האור נאחזת בו ומציל על כלי עץ שלא ישרף.
בין מלאים מים.
שאין יכולין לקבל את האור. מפני שחדשים הם, וסבר רבי יוסי גרם כבוי אסור אפילו במקום הפסד ממון. ואין הלכה כרבי יוסי.
משנה ו
נָכְרִי שֶׁבָּא לְכַבּוֹת
אֵין אוֹמְרִים לוֹ: כַּבֵּה, וְאַל תְּכַבֶּה,
מִפְּנֵי שֶׁאֵין שְׁבִיתָתוֹ עֲלֵיהֶן;
אֲבָל קָטָן שֶׁבָּא לְכַבּוֹת
אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ,
מִפְּנֵי שֶׁשְּׁבִיתָתוֹ עֲלֵיהֶן.
ברטנורא משנה ו
אין אומרים לו כבה. דאמירה לנכרי שבות.
ואל תכבה. אין צריך למחות בידו, אלא יניחנו ויכבה מפני שאין שביתת הנכרי עליהם, דישראל אינו מוזהר על שביתת הנכרי כשאינו עבדו.
משנה ז
כּוֹפִין קְעָרָה עַל גַּבֵּי הַנֵּר בִּשְׁבִיל שֶׁלֹּא תֶּאֱחֹז בַּקּוֹרָה,
וְעַל צוֹאָה שֶׁל קָטָן, וְעַל עַקְרָב שֶׁלֹּא תִּשַּׁךְ.
אָמַר רַבִּי יְהוּדָה.
מַעֲשֶֹה בָּא לִפְנֵי רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי בַּעֲרָב,
וְאָמַר: חוֹשֵׁשְׁנִי לוֹ מֵחַטָּאת.
ברטנורא משנה ז
כופין קערה של חרס על גבי הנר, ובלבד שלא יכבה. ואע"פ שנוטל כלי להצלת קורה שאינה ניטלת בשבת, הא אותיבנא מינה לרבי יצחק, דאמר אין כלי ניטל אלא לצורך דבר הניטל. ושני לה: בצריך למקומו של כלי, דשרי לטלטלו לצורך מקומו.
ועל צואה של קטן. לאו צואה של נער קטן קאמר, דהא גרף של רעי הוא, ומותר לטלטלו ולהוציאו לאשפה. אלא הכי קאמר: ועל צואה של תרנגולים, מפני הקטן שלא יטפח ויתלכלך בה. וכגון שצואה זו מונחת באשפה שבחצר, דלא רמיא קמיה ולאו גרף של רעי הוא. הילכך אין מותר לטלטלה ולהוציאה, אבל כופין עליה קערה בשביל הקטן שלא יתלכלך.
מעשה בא. כפיית כלי על עקרב.
בערב. שם מקום.
חושש אני לו מחטאת. דכיון שלא היה עקרב רץ אחריו, חושש אני שמא חייב חטאת משום צידה. ולענין פסק ההלכה: אותן בעלי הארס שנושכין וממיתין ודאי, כגון הנחשים השרפים וכלב שוטה, מותר להרגן מיד כשיראה אותן, ואפילו שאין רצים אחריו. ואותן שאינן נושכים וממיתין ודאי, אלא פעמים ממיתין ופעמים אין ממיתין, אם רצים אחריו מותר להרגן, ואם אין רצים אחריו כופה עליהם כלי. ואם דרסן והרגן לפי תומו מותר. ולצוד נחש מפני שרוצה לצחק בו, אסור.
משנה ח
נָכְרִי שֶׁהִדְלִיק אֶת הַנֵּר
מִשְׁתַּמֵּשׁ לְאוֹרוֹ יִשְֹרָאֵל;
וְאִם בִּשְׁבִיל יִשְֹרָאֵל אָסוּר.
מִלָּא מַיִם לְהַשְׁקוֹת בְּהֶמְתּוֹ, מַשְׁקֶה אַחֲרָיו יִשְֹרָאֵל;
וְאִם בִּשְׁבִיל יִשְֹרָאֵל אָסוּר.
עָשָֹה גּוֹי כֶּבֶשׁ לֵירֵד בּוֹ יוֹרֵד אַחֲרָיו יִשְֹרָאֵל;
וְאִם בִּשְׁבִיל יִשְֹרָאֵל אָסוּר.
מַעֲשֶֹה בְּרַבָּן גַּמְלִיאֵל וּזְקֵנִים, שֶׁהָיוּ בָּאִין בִּסְפִינָה,
וְעָשָֹה גּוֹי כֶּבֶשׁ לֵירֵד בּוֹ,
וְיָרְדוּ בּוֹ רַבָּן גַּמְלִיאֵל וְהַזְּקֵנִים.
ברטנורא משנה ח
מילא מים. מבור ברשות הרבים.
כבש. עושין בספינה גדולה לירד בו מן הספינה ליבשה. ואיצטריך תנא לאשמעינן נר ומים, דאי תנא נר, הוה אמינא נר הוא דשרי, דליכא למגזר שמא ירבה בשביל ישראל, דנר לאחד נר למאה. אבל מים דאיכא למיגזר אסור. ואי אשמעינן מים, הוה אמינא מים הוא דבשביל ישראל אסור, אבל נר אע"ג דבשביל ישראל, כיון דאיהו נמי צריך ליה שרי, דנר לאחד נר למאה, צריכא. וכבש, אע"ג דדמי לנר, דכבש לאחד כבש למאה, משום מעשה דרבן גמליאל וזקנים תנא ליה, דמעשה רב.