שבת, פרק ט
משנה א
אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא: מִנַּיִן לַעֲבוֹדָה זָרָה שֶׁמְּטַמְּאָה בְּמַשָֹּׂא כַּנִּדָּה?
שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה ל, כב) "תִּזְרֵם כְּמוֹ דָוָה, צֵא תֹּאמַר לוֹ"
מַה נִּדָּה מְטַמְּאָה בְּמַשָֹּׂא, אַף עֲבוֹדָה זָרָה מְטַמְּאָה בְּמַשָֹּׂא.
ברטנורא משנה א
אמר רבי עקיבא: מנין לעבודת כוכבים שמטמאה במשא. איידי דאיירי לעיל באסמכתא גבי חרס, נקט נמי להני קראי דאסמכתא. וקרא ד"תזרם כמו דוה" הוא סמוך לקרא ד"לא ימצא במכתתו חרס" דאייתי לעיל.
אי נמי משום דבעי למתניא מנין שמרחיצין את המילה וכו', תנא להנך מנין דדמו לה.
מטמאה במשא. הנושא אותה יכבס בגדיו ואפילו לא נגע בה, כגון שהיתה בקופה וכיוצא בה. ואפליגו רבנן עליה דרבי עקיבא, ואמרי אינו מטמא אלא במגע כשרץ. והלכה כחכמים.
תזרם כמו (אשה) דוה. כלומר יהי בעיניך כזרים, כמו דוה, כאשה נדה, כדכתיב (ויקרא ט"ו) "והדוה בנדתה", ובעבודת כוכבים משתעי קרא.
משנה ב
מִנַּיִן לַסְּפִינָה שֶׁהִיא טְהוֹרָה?
שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ל, יט) "דֶּרֶךְ-אֳנִיָּה בְלֶב-יָם".
מִנַּיִן לַעֲרוּגָה שֶׁהִיא שִׁשָּׁה עַל שִׁשָּׁה טְפָחִים,
שֶׁזּוֹרְעִין בְּתוֹכָהּ חֲמִשָּׁה זֵרְעוֹנִין,
אַרְבָּעָה בְּאַרְבַּע רוּחוֹת הָעֲרוּגָה וְאֶחָד בָּאֶמְצַע?
שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה סא, יא)
"כִּי כָאָרֶץ תּוֹצִיא צִמְחָהּ וּכְגַנָּה זֵרוּעֶיהָ תַצְמִיחַ"
"זַרְעָהּ" לא נֶאֱמַר, אֶלָּא "זֵרוּעֶיהָ".
ברטנורא משנה ב
שהיא טהורה. שאינה מקבלת טומאה.
בלב ים. ופשיטא דאניה בלב ים היא, אלא לאשמועינן דספינה הרי היא כים, מה ים טהור, אף ספינה טהורה, ואפילו היא של חרס ואפילו טענוה ביבשה והורידוה לים.
שזורעים בה חמשה זרעונים. ויש בה כדי להפריש ביניהן הפרש הראוי ולא הוי ערבוב.
ארבעה בארבע רוחות הערוגה. ממלא את כל הרוח עד סמוך לקרן. ובאמצע אינו זורע אלא גרעין אחד, כדי שיהיה הגרעין שבאמצע רחוק שלושה טפחים מן הזרוע שבכל רוח, דשיעור יניקת כל זרע טפח ומחצה. ואף על פי שאצל הקרנות שברוחות הזרעים קרובים זה לזה, ואין ביניהם הרחקה שלושה טפחים, ויונקין זה מזה, אין כאן בית מיחוש, דאכלאים בלבד קפיד קרא דלא ליהוי ערבוב, וליניקה לא חיישינן. כדתנן: "היה גדר בינתים זה סומך לגדר מכאן וזה סומך לגדר מכאן, ואף על גב דינקי מתתאי". וכאן יש היכר גדול, שרוח זו זרועה צפון ודרום, ורוח זו זרועה מזרח ומערב. אבל בין זרע האמצעי לזרעוני הרוחות אין היכר, ואי מקרבי הוי עירבוב, הילכך צריך הרחק כדי יניקה.
שנאמר "כי כארץ תוציא צמחה". תוציא - חד, צמחה - חד, זרועיה - תרי, תצמיח - חד, הרי חמשה. וששה טפחים ליכא למילף מקרא, אלא קים להו לרבנן דחמשה זרעונים בששה טפחים לא ינקי הרוחות מן האמצעי, ולא האמצעי מן הרוחות, דשעור יניקת כל זרע טפח ומחצה. הילכך כי רמיז לקרא חמשה זרעונים, בערוגה בת ששה טפחים קאמר.
ובמסכת כלאים פירשתי הלכות ערוגה ופרטותיה ודקדוקיה וכאן קצרתי.
משנה ג
מִנַּיִן לְפוֹלֶטֶת שִׁכְבַת זֶרַע בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי שֶׁהִיא טְמֵאָה?
שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יט, טו) "הֱיוּ נְכֹנִים לשְׁלשֶׁת יָמִים".
מִנַּיִן שֶׁמַּרְחִיצִין אֶת הַמִּילָה בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי שֶׁחָל לִהְיוֹת בַּשַּׁבָּת?
שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית לד, כה) "וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיוֹתָם כֹּאֲבִים".
מִנַּיִן שֶׁקּוֹשְׁרִין לָשׁוֹן שֶׁל זְהוֹרִית בְּרֹאשׁ שָֹעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ?
שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה א, יח) "אִם-יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ".
ברטנורא משנה ג
שהיא טמאה. דיום השלישי אכתי לא מסרחא שכבת זרע, וראויה לקלוט ולהיות ולד נוצר ממנה, וקרינן בה שכבת "זרע הראוי להזריע".
לשלושת ימים. דהקפיד הכתוב על טמאי קרי במתן תורה, לכך הפרישן שלושה ימים, ולא חש אם יפליטו אחר כך ביום רביעי להפרשה, דמסריח ואינו ראוי להזריע. ופסק ההלכה שהפולטת ביום השלישי טהורה, ומתניתין משבשתא היא, ותני מנין לפולטת שכבת זרע ביום השלישי שהיא טהורה, שנאמר "היו נכונים לשלושת ימים", ולשלושת ימים דאמר קרא היינו ליום השלישי, דביום שלישי להפרשה נתנה תורה. אי נמי: לא משבשתא היא, אלא [רבנן דר'] אליעזר בן עזריה היא, דסבירא [להו] הפולטת ביום השלישי טמאה, ולית הלכתא [כותייהו].
מנין שמרחיצין וכו'. אפילו בחמין שהוחמו בשבת, דאף ביום שלישי מסוכן הוא, וכל שכן ראשון ושני. והמים חמין מחזיקין לגוף התינוק ומבריאין אותו.
לשון של זהורית. כמין לשון של צמר אדום, היו קושרין חציו בראש השעיר המשתלח לעזאזל וחציו בצוק, וכשהיה דוחה השעיר למטה, היה הלשון ההוא מלבין ויודעין שנתכפרו עונותיהם.
משנה ד
מִנַּיִן לְסִיכָה שֶׁהִיא כַּשְּׁתִיָּה בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים?
אַף עַל פִּי שֶׁאֵין רְאָיָה לַדָּבָר, זֵכֶר לַדָּבָר,
שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קט, יח) "וַתָּבֹא כַמַּיִם בְּקִרְבּוֹ וְכַשֶּׁמֶן בְּעַצְמוֹתָיו".
ברטנורא משנה ד
מנין לסיכה שהיא כשתיה. לא כשתיה ממש לחיובי עלה כרת, אלא שהיא אסורה.
משנה ה
הַמּוֹצִיא עֵצִים כְּדֵי לְבַשֵּׁל בֵּיצָה קַלָּה;
תַּבְלִין כְּדֵי לְתַבֵּל בֵּיצָה קַלָּה;
וּמִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה.
קְלִפֵּי אֱגוֹזִים, קְלִפֵּי רִמּוֹנִים, אִסְטִיס וּפוּאָה
כְּדֵי לִצְבּוֹעַ בָּהֶן בֶּגֶד קָטָן בִּסְבָכָה.
מֵי רַגְלַיִם, נֶתֶר וּבוֹרִית, קְמוּנְיָא וְאֶשְׁלָג
כְּדֵי לְכַבֵּס בָּהֶן בֶּגֶד קָטָן בִּסְבָכָה.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: כְּדֵי לְהַעֲבִיר עַל הַכֶּתֶם.
ברטנורא משנה ה
ביצה קלה. ביצת תרנגולת שהיא קלה לבשל יותר מכל שאר ביצים, ולא כדי לבשל כולה, אלא כגרוגרת ממנה, טרופה ונתונה באלפס.
ומצטרפין. כל מיני תבלין זה עם זה.
אסטים. ני"ל בלשון ערבי, וצבעו דומה לתכלת.
ופואה. שורשי עשב שצובעין בהם אדום, ובערבי אלפו"ה.
בסבכה. בראש הסבכה שעשויה כקליעה נותנים מעט בגד.
נתר. מין אדמה הוא, ומזהיר, וקוראים לו אלו"ם בלע"ז.
בורית. מין צמח שמנקה ומטהר.
קמוניא. עשב שמנקים בעפרו את הידים להעביר את הזוהמא, ובלשון תלמוד קרוי שלוף דוץ, ובערבי קורין לו אלקל"י.
ואשלג. לא אתפרש לי מה הוא.
על הכתם. הנמצא בבגד ואין ידוע אם דם נדה הוא אם לאו, מעבירין עליו שבעה דברים לבדוק אותו בהם. ומכללם ארבעה סמנין הללו.
ואין הלכה כרבי יהודה.
משנה ו
פִּלְפֶּלֶת כָּל שֶׁהִיא, וְעִטְרָן כָּל שֶׁהוּא.
מִינֵי בְשָֹמִים וּמִינֵי מַתְּכוֹת כָּל שֶׁהֵן.
מֵאַבְנֵי הַמִּזְבֵּחַ וּמֵעֲפַר הַמִּזְבֵּחַ,
מֶקֶק סְפָרִים וּמֶקֶק מִטְפְּחוֹתֵיהֶם כָּל שֶׁהֵן,
שֶׁמַּצְנִיעִין אוֹתָן לְגָנְזָן.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אַף הַמּוֹצִיא מִמְּשַׁמְּשֵׁי עֲבוֹדָה זָרָה כָּל שֶׁהוּא,
שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יג, יח) "וְלא-יִדְבַּק בְּיָדְךָ מְאוּמָה מִן-הַחֵרֶם".
ברטנורא משנה ו
פלפלת כל שהוא. דחזיא לריח הפה, ואין זה פלפל המצוי בינינו.
עטרן כל שהוא. שמרפאים בו מי שיש לו כאב חצי הראש.
מיני בשמים כל שהן. לריח טוב.
מיני מתכות כל שהן. שראוי לעשות מהן דרבן קטן.
מקק. רקב הנופל מספרים או ממטפחות שבלו, לשון "המק בשרו" (זכריה י"ד).
שמצניעים אותו לגונזו. שכל דבר קדש טעון גניזה.
מאומה. אלמא אחשביה קרא לאסוריה. ותקון גדול הוא עושה כשמוציא עבודה זרה מביתו.
ואין הלכה כרבי יהודה.
משנה ז
הַמּוֹצִיא קֻפַּת הָרוֹכְלִין,
אַף עַל פִּי שֶׁיֶּשׁ בָּהּ מִינִין הַרְבֵּה
אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא חַטָּאת אַחַת.
זֵרְעוֹנֵי גִנָּה פָּחוֹת מִכַּגְּרוֹגֶרֶת.
רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתֵירָא אוֹמֵר: חֲמִשָּׁה.
זֶרַע קִשּׁוּאִין שְׁנַיִם,
זֶרַע דְּלוּעִין שְׁנַיִם,
זֶרַע פּוֹל הַמִּצְרִי שְׁנַיִם.
חָגָב חַי טָהוֹר כָּל שֶׁהוּא.
מֵת כַּגְּרוֹגֶרֶת.
צִפֹּרֶת כְּרָמִים, בֵּין חַיָּה בֵּין מֵתָה כָּל שֶׁהִיא,
שֶׁמַּצְנִיעִין אוֹתָהּ לִרְפוּאָה.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אַף הַמּוֹצִיא חָגָב חַי טָמֵא כָּל שֶׁהוּא,
שֶׁמַּצְנִיעִין אוֹתוֹ לַקָּטָן לְשַֹחֵק בּוֹ.
ברטנורא משנה ז
הרוכלין. מוכרי בשמים לקשוטי נשים, ויש להם קופות קטנות לצרורות הבשמים.
אינו חייב אלא חטאת אחת. דכולן חדא הוצאה היא.
פחות מכגרוגרת. אע"ג דכל האוכלין שיעורן כגרוגרת, הני כיון דלזריעה קיימי, אפילו בפחות מכגרוגרת נמי מחייב.
ואין הלכה כרבי יהודה בן בתירא שאומר חמשה.
זרע קשואין. חשוב משאר זרעוני גינה, וכן זרע דלועין, וזרע פול המצרי, והוא שקורין לו פאסל"י בלע"ז.
חגב חי כל שהוא. שמצניעין אותו לקטן לשחק בו.
מת כגרוגרת. כדין שאר אוכלין.
צפורת כרמים. עוף שמצוי בין הדקלין הבחורים.
בין חיה בין מתה כל שהוא. שעושים ממנו רפואה לפקח ולהחכים.
חגב חי טמא כל שהוא. ותנא קמא סבר טמא אין מצניעין אותו לתינוק, דלמא מיית ואכיל ליה. ואין הלכה כרבי יהודה.