שבת, פרק יט
משנה א
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: אִם לא הֵבִיא כְּלִי מֵעֶרֶב שַׁבָּת
מְבִיאוֹ בַּשַּׁבָּת מְגֻלֶּה;
וּבַסַּכָּנָה מְכַסֵּהוּ עַל פִּי עֵדִים.
וְעוֹד אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: כּוֹרְתִין עֵצִים לַעֲשׁוֹת פֶּחָמִין וְלַעֲשׁוֹת כְּלִי בַרְזֶל.
כְּלָל אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא.
כָּל מְלָאכָה שֶׁאֶפְשָׁר לַעֲשׁוֹתָהּ מֵעֶרֶב שַׁבָּת
אֵינָהּ דּוֹחָה אֶת הַשַּׁבָּת;
וְשֶׁאִי אֶפְשָׁר לַעֲשׁוֹתָהּ מֵעֶרֶב שַׁבָּת
דּוֹחָה אֶת הַשַּׁבָּת.
ברטנורא משנה א
רבי אליעזר אומר
אם לא הביא כלי. איזמל למול את התינוק.
מביאו בשבת מגולה. להודיע שחביבה מצוה זו שמחללים עליה את השבת.
ובסכנה. שגזרו גזרה על המילה.
מכסהו ע"פ עדים. שיעידו שאיזמל של מצוה הוא מביא, ולא יחשדוהו שהוא נושא שאר חפציו.
ולעשות ברזל. כדי לעשות איזמל למילה.
כל מלאכה שאפשר לעשותה. כגון מכשירי מילה הואיל ואפשר לעשותן מערב שבת אין דוחין את השבת, ופליג אדרבי אליעזר.
שאי אפשר לעשותה מערב שבת. כגון מילה עצמה שאי אפשר לה ליעשות, דזמנה בשמיני, דוחה שבת.
והלכה כרבי עקיבא.
משנה ב
עוֹשִֹין כָּל צָרְכֵי מִילָה בַּשַּׁבָּת.
מוֹהֲלִין, וּפוֹרְעִין, וּמוֹצְצִין,
וְנוֹתְנִין עָלֶיהָ אִסְפְּלָנִית וְכַמּוֹן.
אִם לא שָׁחַק מֵעֶרֶב שַׁבָּת לוֹעֵס בְּשִׁנָּיו וְנוֹתֵן.
אִם לא טָרַף יַיִן וָשֶׁמֶן מֵעֶרֶב שַׁבָּת
יִנָּתֵן זֶה בְּעַצְמוֹ וְזֶה בְּעַצְמוֹ.
וְאֵין עוֹשִֹין לָהּ חָלוּק לְכַתְּחִלָּה,
אֲבָל כּוֹרֵךְ עָלֶיהָ סְמַרְטוּט.
אִם לא הִתְקִין מֵעֶרֶב שַׁבָּת
כּוֹרֵךְ עַל אֶצְבָּעוֹ וּמֵבִיא,
וַאֲפִלּוּ מֵחָצֵר אַחֶרֶת.
ברטנורא משנה ב
מוהלין. חותך את הערלה.
ופורעין העור המכסה ראש הגיד.
ומוצצים את הדם, ואע"פ שהוא עושה חבורה, שאין הדם ניתק מחיבורו אלא על ידי מציצה.
אספלנית. תחבושת.
לועס בשיניו. דכל מה דאפשר לשנות משנה.
אם לא טרף יין ושמן. רגילים היו שהיו טורפים בקערה יין ושמן ומערבין אותן יחד לרפואה על המילה כדרך שטורפים ביצים בקערה.
חלוק. חתיכה של בגד נקובה, ומכניסין המילה באותו הנקב כדי שלא יחזור העור ויכסה את הגיד.
לא התקין. לא הזמין.
כורך על אצבעו. דרך מלבוש, לשנותו מדרך הוצאה בחול.
אפילו מחצר אחרת. לא מיבעיא מבית לבית באותו חצר אע"פ שלא ערבו, אלא אפילו לחצר אחרת שאינה מעורבת עמהם.
משנה ג
מַרְחִיצִין אֶת הַקָּטָן,
בֵּין לִפְנֵי הַמִּילָה וּבֵין לְאַחַר הַמִּילָה,
וּמְזַלְּפִין עָלָיו בַּיָּד, אֲבָל לא בַּכְּלִי.
רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אוֹמֵר: מַרְחִיצִין אֶת הַקָּטָן בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי שֶׁחָל לִהְיוֹת בַּשַּׁבָּת,
שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית לד, כה) "וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיוֹתָם כֹּאֲבִים".
סָפֵק וְאַנְדְּרוֹגִינוֹס
אֵין מְחַלְּלִין עָלָיו אֶת הַשַּׁבָּת;
וְרַבִּי יְהוּדָה - מַתִּיר בָּאַנְדְּרוֹגִינוֹס.
ברטנורא משנה ג
מרחיצין את הקטן. האי מרחיצין לאו כדרכו הוא, דתנא סיפא לפרושי רישא כיצד מרחיצין, כגון לזלף ביד. אבל בכלי אפילו לזלף אסור, וכל שכן לרחוץ כדרכו.
רבי אלעזר בן עזריה פליג אתנא קמא, וסבר מרחיצין את הקטן כדרכו בין לפני המילה בין לאחר המילה. וביום השלישי למילה נמי, בין בחמין שהוחמו בערב שבת בין בחמין שהוחמו בשבת עצמו דסכנת נפשות היא.
והלכה כרבי אלעזר בן עזריה.
ספק. בן חמשה חדשים, ספק בן תשעה. דאי בן שמונה, כאבן בעלמא הוא, ואין מילתו דוחה שבת.
ורבי יהודה מתיר באנדרוגינוס. מדכתיב (בראשית ט"ז) "המול לכם כל זכר", לרבות אנדרוגינוס.
ותנא קמא, "ערלתו" כתיב, מי שהוא כולו ערל, יצא זה שחציו נקבה.
ואין הלכה כרבי יהודה.
משנה ד
מִי שֶׁהָיוּ לוֹ שְׁנֵי תִינוֹקוֹת,
אֶחָד לָמוּל אַחַר הַשַּׁבָּת וְאֶחָד לָמוּל בַּשַּׁבָּת,
וְשָׁכַח וּמָל אֶת שֶׁל אַחַר הַשַּׁבָּת בַּשַּׁבָּת חַיָּב;
אֶחָד לָמוּל בְּעֶרֶב שַׁבָּת וְאֶחָד לָמוּל בַּשַּׁבָּת,
וְשָׁכַח וּמָל אֶת שֶׁל עֶרֶב שַׁבָּת בַּשַּׁבָּת
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר - מְחַיֵּב חַטָּאת,
וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ - פּוֹטֵר.
ברטנורא משנה ד
מי שהיו לו שתי תינוקות וכו'. פליגי אמוראי בגמרא בגרסת משנה זו, והגרסא שתפסו רבותי עיקר. כך היא:
מי שהיו לו שתי תינוקות אחד למול אחר שבת ואחד למול בשבת, ושכח ומל את של אחר שבת בשבת חייב. אחד למול בערב שבת ואחד למול בשבת, ושכח ומל את של ערב שבת בשבת, רבי אליעזר מחייב חטאת ורבי יהושע פוטר.
והכי פירושה:
שכח ומל את של אחר השבת בשבת, חייב לדברי הכל, שהרי טעה בדבר מצוה ולא עשה מצוה כשהקדים ומל את של אחר השבת בשבת, ובהא אפילו רבי יהושע מודה.
אחד למול בשבת ואחד למול בערב שבת ושכח ומל את של ערב שבת בשבת, רבי אליעזר מחייב חטאת. דמילה שלא בזמנה אינה דוחה שבת. ואע"ג דטעה בדבר מצוה, שהיה טרוד באותו של שבת ומתוך כך טעה בזה, ואף בזה עשה מצוה, שהרי ראוי הוא למול אלא שאינו דוחה שבת, סבירא ליה לרבי אליעזר טעה בדבר מצוה, ועשה מצוה שאינה דוחה את השבת - חייב.
ורבי יהושע פוטר. דסבירא ליה טעה בדבר מצוה, ועשה מצוה שאינה דוחה את השבת - פטור, כיון דסבור היה שברשות בית דין הוא עושה.
והלכה כרבי יהושע.
משנה ה
קָטָן נִמּוֹל לִשְׁמוֹנָה, לְתִשְׁעָה, וְלַעֲשָרָה,
וּלְאַחַד עָשָֹר, וְלִשְׁנֵים עָשָֹר
לא פָּחוֹת וְלא יוֹתֵר.
הָא כֵיצַד?
כְּדַרְכּוֹ - לִשְׁמוֹנָה;
נוֹלַד לְבֵין הַשְּׁמָשׁוֹת - נִמּוֹל לְתִשְׁעָה;
בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת שֶׁל עֶרֶב שַׁבָּת - נִמּוֹל לַעֲשָֹרָה;
יוֹם טוֹב לְאַחַר הַשַּׁבָּת - נִמּוֹל לְאַחַד עָשָֹר;
שְׁנֵי יָמִים טוֹבִים שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה -
נִמּוֹל לִשְׁנֵים עָשָֹר.
קָטָן הַחוֹלֶה
אֵין מוֹהֲלִין אוֹתוֹ עַד שֶׁיַּבְרִיא.
ברטנורא משנה ה
נולד בין השמשות - נמול לתשיעי. שהרי יום שמיני של מחר הוא נמול, ושמא בין השמשות יום הוא, ונמול לתשיעי. היה היום ערב שבת, אי אפשר למולו בשבת הבא דשמא תשיעי הוא, והויא לה מילה שלא בזמנה ואינה דוחה שבת, וצריך להמתין עד לאחר השבת, שהוא עשירי.
חל יום טוב להיות אחר השבת. אין מילה שלא בזמנה דוחה אותו, ונמול לאחד עשר.
שני ימים טובים של ראש השנה. דקדושה אחת הן, ואין מילה שלא בזמנה דוחה את יום טוב השני של ראש השנה, נימול לשנים עשר.
עד שיבריא. ויעברו עליו שבעה ימים שלמים מעת לעת מיום שהבריא, ואחר כך מלין אותו.
משנה ו
אֵלּוּ הֵן צִיצִין הַמְעַכְּבִין אֶת הַמִּילָה.
בָּשָֹר הַחוֹפֶה אֶת רֹב הָעֲטָרָה;
וְאֵינוֹ אוֹכֵל בַּתְּרוּמָה.
וְאִם הָיָה בַּעַל בָּשָֹר
מְתַקְּנוֹ מִפְּנֵי מַרְאִית הָעַיִן.
מָל וְלא פָּרַע אֶת הַמִּילָה
כְּאִלּוּ לא מָל.
ברטנורא משנה ו
ציצין. כמין נימין של בשר שנשארו מן הערלה.
עטרה. היא שפה גבוהה המקפת את הגיד סביב, וממנה משפע ויורד לראשו. ובשר החופה את רוב העטרה דקתני מתניתין, לא תימא רוב הקיפה, אלא אפילו רוב גבהה במקום אחד.
אינו אוכל בתרומה אם כהן הוא, דכהן ערל אסור לאכול בתרומה. נאמר בפסח (שמות י') "תושב ושכיר לא יאכל בו" ונאמר בתרומה (ויקרא כ"ב) "תושב כהן ושכיר לא יאכל בו", מה פסח אסור לערל, אף תרומה אסורה לערל.
ואם היה בעל בשר. שהיה שמן ונראה בשר שלמעלה מערלתו לאחר שנטלה הערלה כולה, כאילו אותו בשר חוזר וחופה את הגיד.
מתקנו. ומשפע באזמל מאותו עובי.
מפני מראית העין. שלא יהא נראה כערל.
ולא פרע. לא גילה.
כאילו לא מל. וישוב ויפרע, ואפילו סילק ידו ממנה. וכל זמן שהוא מתעסק במילה בשבת, חותך בין ציצין המעכבין בין ציצין שאין מעכבין. לאחר שסילק ידו, על ציצין המעכבין חוזר, על ציצין שאינן מעכבין אינו חוזר.