שבת, פרק י
משנה א
הַמַּצְנִיעַ לְזֶרַע, וּלְדֻגְמָא, וְלִרְפוּאָה, וְהוֹצִיאוֹ בַּשַּׁבָּת
חַיָּב בְּכָל שֶׁהוּא.
וְכָל אָדָם אֵין חַיָּב עָלָיו אֶלָּא כְּשִׁעוּרוֹ.
חָזַר וְהִכְנִיסוֹ - אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא כְּשִׁעוּרוֹ.
ברטנורא משנה א
המצניעקודם השבת.
לזרע ולדוגמא. להראות שיש לו סממנים ויקנו ממנו.
ולרפואה. ושכח בשבת למה הצניע, והוציאו סתם, חייב עליו בכל שהוא, שעל דעת הראשונה הוציאו והא אחשביה.
אלא שיעורו. כל אחד שעור המפורש בו.
חזר והכניסו. זה שהצניע פחות מכשיעור והוציאו, אם נמלך בו שלא לזרעו וחזר והכניסו.
אינו חייב. בהכנסה זו אלא אם כן יש בו שיעור שלם, דכיון דנמלך שלא לזרעו בטלה מחשבתו והרי הוא ככל אדם.
משנה ב
הַמּוֹצִיא אֹכָלִין וּנְתָנָן עַל הָאִסְקֻפָּה,
בֵּין שֶׁחָזַר וְהוֹצִיאָן, בֵּין שֶׁהוֹצִיאָן אַחֵר פָּטוּר,
מִפְּנֵי שֶׁלֹּא עָשָֹה מְלַאכְתּוֹ בְּבַת אַחַת.
קֻפָּה שֶׁהִיא מְלֵאָה פֵּרוֹת וּנְתָנָהּ עַל הָאִסְקֻפָּה הַחִיצוֹנָה,
אַף עַל פִּי שֶׁרֹב הַפֵּרוֹת מִבַּחוּץ פָּטוּר,
עַד שֶׁיּוֹצִיא אֶת כָּל הַקֻּפָּה.
ברטנורא משנה ב
על האסקופה. שהיא כרמלית, כגון שגבוהה משלושה ועד תשעה, ורחבה ארבעה.
שלא עשה מלאכתו בבת אחת. לא עשה עקירה מרשות היחיד והנחה ברשות הרבים שהם מקום חיוב, דבהכי הויא מלאכה גמורה. אלא עקר ממקום חיוב והניח בכרמלית, שהוא פטור באותה הנחה, והדר עקר לה מכרמלית שאינו מקום חיוב, והניח ברשות הרבים. ונמצא שלא נעשית עקירה ממקום חיוב והנחה במקום חיוב בפעם אחת.
אסקופה החיצונה. אצטבא שלפני פתח הבית לצד רשות הרבים.
עד שיוציא. כלומר אלא אם כן הוציא בראשונה כל הקופה. ולא שנו אלא בקופה מלאה קשואין ודלועין, שהן ארוכין ועדיין יש מהם לפנים, אבל מלאה חרדל, שהרי יש הרבה ממנו כולו מבחוץ, נעשה כמי שהוציא את כל הקופה וחייב.
משנה ג
הַמּוֹצִיא בֵּין בִּימִינוֹ בֵּין בִּשְֹמֹאלוֹ,
בְּתוֹךְ חֵיקוֹ, אוֹ עַל כְּתֵפוֹ חַיָּב,
שֶׁכֵּן מַשָֹּׂא בְּנֵי קְהָת;
כִּלְאַחַר יָדוֹ, בְּרַגְלוֹ, בְּפִיו וּבְמַרְפְּקוֹ, בְּאָזְנוֹ וּבִשְֹעָרוֹ,
וּבְפֻנְדָּתוֹ וּפִיהָ לְמַטָּה,
בֵּין פֻּנְדָּתוֹ לַחֲלוּקוֹ, וּבִשְֹפַת חֲלוּקוֹ,
בְּמִנְעָלוֹ, בְּסַנְדָּלוֹ פָּטוּר,
שֶׁלֹּא הוֹצִיא כְּדֶרֶךְ הַמּוֹצִיאִין.
ברטנורא משנה ג
שכן משא בני קהת. בכתף ישאו, וימין ושמאל וחיק אורחא דארעא.
מרפקו. הפרק האמצעי שבזרוע, ובערבי כך שמו מרפ"ק.
באפונדתו. אזור חלול.
פיה למטה. אין דרך הוצאה בכך. אבל פיה למעלה דרך הוצאה בכך.
פירוש אחר, אפונדתו בגד שלובש סמוך לבשרו לקבל הזיעה, ורגילין לעשות בו כעין כיסין, וכשמהפכים אותו מלמטה למעלה נמצא פי הכיס למטה.
שפת חלוקו. השפה התחתונה של חלוק.
משנה ד
הַמִּתְכַּוֵּן לְהוֹצִיא לְפָנָיו וּבָא לוֹ לְאַחֲרָיו פָּטוּר;
לְאַחֲרָיו וּבָא לוֹ לְפָנָיו - חַיָּב.
בֶּאֱמֶת אָמְרוּ.
הָאִשָּׁה הַחוֹגֶרֶת בַּסִּינָר,
בֵּין מִלְּפָנֶיהָ וּבֵין מִלְּאַחֲרֶיהָ חַיֶּבֶת,
שֶׁכֵּן רָאוּי לִהְיוֹת חוֹזֵר.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אַף מְקַבְּלֵי פִתְקִין.
ברטנורא משנה ד
לפניו ובא לו לאחריו פטור. דנתכוין לשמירה מעולה ועלתה בידו שמירה פחותה.
לאחריו ובא לו לפניו חייב. דנתכוון לשמירה פחותה, ועלתה בידו שמירה מעולה.
סינר. כעין מכנסים קטנים חוגרות אותן לצניעות. ואם תלתה בהן שום דבר להוציא, ובא לה לצד אחר - חייבת.
שכן ראוי להיות חוזר. דרכו להיות חוזר וסובב סביבותיה, ומתחלה ידעה שסופו להתהפך.
רבי יהודה אומר אף מקבלי פתקין של מלך. הרצים הנושאים אגרות נותנים אותם בעצים חלולים כדמות קנים ותולים בצוארם, ודרך אותו קנה להיות חוזר וסובב מלפניו ומאחריו סביב לצוארו [ו]יודע היה שסופו להתהפך.
ואין הלכה כרבי יהודה.
משנה ה
הַמּוֹצִיא כִּכָּר לִרְשׁוּת הָרַבִּים חַיָּב.
הוֹצִיאוּהוּ שְׁנַיִם פְּטוּרִין.
לא יָכוֹל אֶחָד לְהוֹצִיאוֹ וְהוֹצִיאוּהוּ שְׁנַיִם חַיָּבִים;
וְרַבִּי שִׁמְעוֹן - פּוֹטֵר.
הַמּוֹצִיא אֹכָלִין פָּחוֹת מִכַּשִּׁעוּר בַּכְּלִי
פָּטוּר אַף עַל הַכְּלִי,
שֶׁהַכְּלִי טְפֵלָה לוֹ;
אֶת הַחַי בַּמִּטָּה פָּטוּר אַף עַל הַמִּטָּה,
שֶׁהַמִּטָּה טְפֵלָה לוֹ;
אֶת הַמֵּת בַּמִּטָּה חַיָּב.
וְכֵן כַּזַּיִת מִן הַמֵּת וְכַזַּיִת מִן הַנְּבֵלָה וְכָעֲדָשָׁה מִן הַשֶּׁרֶץ - חַיָּב;
וְרַבִּי שִׁמְעוֹן - פּוֹטֵר.
ברטנורא משנה ה
הוציאוהו שנים פטורים. כדילפינן (ויקרא ד') "בעשותה אחת מכל מצות ה' ", העושה את כולה ולא העושה מקצתה.
ורבי שמעון פוטר. דסבר אפילו כשאין יחיד יכול לעשותה, אם עשאוה שנים פטורים.
ואין הלכה כרבי שמעון.
את החי במטה. על החי לא מחייב בהוצאתו אם אינו כפות, לפי שהוא נושא את עצמו. והני מילי אדם. אבל בהמה חיה ועוף לא, דכמאן דכפותין דמו.
וכן כזית מן המת. חייב אם הוציאו, דהואיל ומטמא, הוצאה חשובה היא להציל עצמו מן הטומאה. וכן כזית מן הנבלה וכעדשה מן השרץ, דהכי הוי שיעורן לטומאה.
ורבי שמעון פוטר. אפילו במת שלם, דהוי מלאכה שאינה צריכה לגופה, דכל שאינו אלא לסלקו מעליו הויא מלאכה שאינה צריכה לגופה, ולאו מלאכת מחשבת היא.
ואין הלכה כרבי שמעון.
משנה ו
הַנּוֹטֵל צִפָּרְנָיו זוֹ בָּזוֹ, אוֹ בְּשִׁנָּיו,
וְכֵן שְֹעָרוֹ, וְכֵן שְֹפָמוֹ, וְכֵן זְקָנוֹ,
וְכֵן הַגּוֹדֶלֶת, וְכֵן הַכּוֹחֶלֶת, וְכֵן הַפּוֹקֶסֶת
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר מְחַיֵּב;
וַחֲכָמִים אוֹסְרִין מִשּׁוּם שְׁבוּת.
הַתּוֹלֵשׁ מֵעָצִיץ נָקוּב חַיָּב,
וְשֶׁאֵינוֹ נָקוּב פָּטוּר.
וְרַבִּי שִׁמְעוֹן פּוֹטֵר בָּזֶה וּבָזֶה.
ברטנורא משנה ו
וכן שערו. התולש שער ראשו בידו.
וכן הגודלת. שער ראשה וקולעת אותו, תרגום "עבות" (שמות כ"ח) - גדילו.
הכוחלת. נותנת כחול בעיניה.
הפוקסת. מחלקת שער שבאמצע הראש מכאן ומכאן אצל הצדעים.
רבי אליעזר מחייב חטאת. כוחלת משום כותבת, גודלת ופוקסת משום בונה.
וחכמים אוסרים משום שבות. דסברי אין דרך כתיבה בכך ואין דרך בנין בכך, והלכה כחכמים.
ודוקא הנוטל צפרניו ושערו בידיו, הוא דפטרי רבנן מחטאת ומסקילה, אבל הנוטל שערו או צפרניו בכלי, מודים חכמים דחייב חטאת. ומכי נטל שתי שערות חייב, והנוטל שער ראש חברו אפילו ביד חייב. וצפורן שפרשה רובה או שער שנתלש רובו ומצער אותו, מותר ליטלו ביד לכתחלה.
התולש מעציץ נקוב חייב. דהוי כמחובר, דיונק מן הקרקע על ידי הנקב שמריח לחלוחית הקרקע, ואפילו הנקב בצדו. ושיעור הנקב כדי שורש קטן.
ורבי שמעון פוטר בזה ובזה. דלא חשיב ליה כמחובר לחייבו סקילה.
ואין הלכה כרבי שמעון.