שבת, פרק כא
משנה א
נוֹטֵל אָדָם אֶת בְּנוֹ וְהָאֶבֶן בְּיָדוֹ,
וְכַלְכָּלָה וְהָאֶבֶן בְּתוֹכָהּ.
וּמְטַלְטְלִין תְּרוּמָה טְמֵאָה עִם הַטְּהוֹרָה וְעִם הַחֻלִּין.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אַף מַעֲלִין אֶת הַמְדֻמָּע בְּאֶחָד וּמֵאָה.
***
ברטנורא משנה א
נוטל אדם את בנו בחצר, והאבן בידו, ולא אמרינן דמטלטל לאבן.
כלכלה. סל.
והאבן בתוכה. והוא שיהיו פירות בסל, שאם אין בו פירות, נעשה בסיס לדבר האסור ואסור לטלטלו. וצריך נמי שיהיו בתוכו פירות, שאם ישליכם בארץ ימאסו, כגון תותים וענבים וכיוצא בהם, אבל אם היו בו פירות כגון אגוזים ושקדים, מנער את הפירות והם נופלים. ופירות הנמאסים נמי, כגון תותים וענבים, אם אפשר לסלקם לצדי הכלכלה ולנער האבן לבדה ולהשליכה, אסור לטלטלה עם האבן. ומתניתין איירי כגון שנפחת מצדי הכלכלה או שוליה, והאבן דופן לה, שאי אפשר להשתמש בכלכלה בלא האבן.
תרומה טמאה עם הטהורה ועם החולין. אגב הטהורה ואגב החולין. אבל טמאה באנפי נפשה לאו בת טלטול היא.
אף מעלין את המדומע באחד ומאה. סאה של תרומה שנפלה במאה סאים של חולין, מותר להעלותה לסאה של תרומה מהן בשבת, ויהיו כולן חולין ומותרין לזרים. ולא אמרינן מתקן הוא, דתרומה שנפלה בחולין חשבינן לה כאילו מונחת לבדה ואינה מעורבת, וכשעולה באחד ומאה, התרומה עצמה שנפלה עולה. הילכך לאו מתקן הוא. ואין הלכה כרבי יהודה.
משנה ב
הָאֶבֶן שֶׁעַל פִּי הֶחָבִית
מַטָּהּ עַל צִדָּהּ וְהִיא נוֹפֶלֶת.
הָיְתָה בֵּין הֶחָבִיּוֹת,
מַגְבִּיהָהּ וּמַטָּהּ עַל צִדָּהּ וְהִיא נוֹפֶלֶת.
מָעוֹת שֶׁעַל הַכַּר,
נוֹעֵר אֶת הַכַּר וְהֵן נוֹפְלוֹת.
הָיְתָה עָלָיו לִשְׁלֶשֶׁת,
מְקַנְּחָהּ בִּסְמַרְטוּט.
הָיְתָה שֶׁל עוֹר,
נוֹתְנִין עָלֶיהָ מַיִם עַד שֶׁתִּכְלֶה.
ברטנורא משנה ב
מטה על צדה. מטה החבית על צדה, אם צריך ליטול מן היין, והאבן נופלת ולא יטול אותה בידים.
היתה בין החביות. ומתירא שלא תפול האבן על החביות ותשברם, מגביהה לחבית כולה ומסלקה מבין החביות, ושם מטה אותה על צדה.
נוער את הכר והן נופלות. כשהוא צריך לכר ואינו צריך למקום הכר. אבל אם צריך למקומו, מגביה הכר עם המעות שעליו. ולא אמרן אלא כששכח המעות על הכר מערב שבת, אבל הניחן שם במתכוין, נעשה הכר בסיס לדבר האסור, ואסור לטלטלו, ולא לנער המעות שעליו.
לשלשת. דבר של טינוף, כגון רוק או רעי או צואה.
מקנחה בסמרטוט. ולא יתן עליה מים, דסתם כר של בגד הוא, ובגד שרייתו במים זהו כבוסו.
היתה על כר.
של עור, דלאו בר כבוס הוא.
נותן עליה מים עד שתכלה ותלך הלשלשת. אבל כבוס ממש לא, דהואיל וסתם כרים וכסתות רכים נינהו, שייך בהו כיבוס בעורות רבים, ומיהו שרייתן לא זהו כבוסן.
משנה ג
בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: מַגְבִּיהִין מִן הַשֻּׁלְחָן עֲצָמוֹת וּקְלִפִּין.
וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: נוֹטֵל אֶת הַטַּבְלָה כֻּלָּהּ וּמְנַעֲרָהּ.
מַעֲבִירִין מִלִּפְנֵי הַשֻּׁלְחָן פֵּרוּרִין פָּחוֹת מִכַּזַּיִת,
וְשֵֹעָר שֶׁל אֲפוּנִין וְשֵֹעָר שֶׁל עֲדָשִׁים,
מִפְּנֵי שֶׁהוּא מַאֲכַל בְּהֵמָה.
סְפוֹג - אִם יֶשׁ לוֹ עוֹר בֵּית אֲחִיזָה מְקַנְּחִין בּוֹ;
וְאִם לָאו אֵין מְקַנְּחִין בּוֹ.
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ
נִטָּל בַּשַּׁבָּת, וְאֵינוֹ מְקַבֵּל טֻמְאָה.
ברטנורא משנה ג
בית שמאי אומרים מגביהין מעל השלחן עצמות וקליפין. בגמרא קאמר שאין אנו סומכים על משנתנו כמות שהיא שנויה, אלא מוחלפת השיטה: שבית הלל אומרין מגביהין מעל השלחן עצמות וקליפין, ובית שמאי אומרים מסלק את הטבלא שיש עליה תורת כלי, אבל לא יטלטל העצמות והקליפין בידים. דבית הלל כרבי שמעון ובית שמאי כרבי יהודה. ומיהו לא שרו בית הלל אלא בעצמות וקליפין דחזו למאכל בהמה, אע"ג דלא חזו למאכל אדם. אבל אי לא חזו אף למאכל בהמה, מודו בית הלל דאסורים לטלטל, דבכה"ג אפילו רבי שמעון מודה.
מעבירין מעל השלחן פרורין פחות מכזית. אפילו פחות מכזית. וטעמא כדמפרש בסמוך, שהן ראויין למאכל בהמה.
ושער של פולין. שרביטים שהקטנית גדל בהן.
עור בית אחיזה. בית אחיזה של עור שיאחזנו בו.
אין מקנחין בו. שכשאוחזו נסחט בין אצבעותיו, והוי פסיק רישיה ולא ימות, דמודה ביה רבי שמעון.
בין כך ובין כך. בין יש לו בית אחיזה בין אין לו בית אחיזה, ניטל בשבת כשהוא נגוב.
ואינו מקבל טומאה. דאינו לא כלי עץ ולא בגד ולא שק ולא מתכת.