שבת, פרק כ
משנה א
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: תּוֹלִין אֶת הַמַּשְׁמֶרֶת בְּיוֹם טוֹב, וְנוֹתְנִין לַתְּלוּיָה בַּשַּׁבָּת.
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵין תּוֹלִין אֶת הַמַּשְׁמֶרֶת בְּיוֹם טוֹב,
וְאֵין נוֹתְנִין לַתְּלוּיָה בַּשַּׁבָּת,
אֲבָל נוֹתְנִין לַתְּלוּיָה בְּיוֹם טוֹב.
ברטנורא משנה א
רבי אליעזר אומר תולין את המשמרת שמסננים בה שמרי יין, ומותח את פיה לכל צד בעגול, ונעשה כאוהל על חלל הכלי. ואע"ג דעביד אוהל, שרי ביום טוב, דסבירא ליה לרבי אליעזר מכשירי אוכל נפש שאפשר לעשותן מערב יום טוב, מותר לעשותן ביום טוב. אבל בשבת לכתחלה לא, אבל אם תלויה היא, נותנין לתוכה שמרים ומסננין, דאין דרך בורר בכך.
אין תולין את המשמרת. דעביד אהל עראי, ומחזי כמעשה חול.
ואין נותנים לתלויה בשבת. דהוה תולדת בורר או מרקד.
והלכה כחכמים.
משנה ב
נוֹתְנִין מַיִם עַל גַּבֵּי הַשְּׁמָרִים בִּשְׁבִיל שֶׁיֵּצַלּוּ,
וּמְסַנְּנִין אֶת הַיַּיִן בְּסוּדָרִין וּבִכְפִיפָה מִצְרִית,
וְנוֹתְנִין בֵּיצָה בְּמַסְנֶנֶת שֶׁל חַרְדָּל,
וְעוֹשִֹין אֵנוֹמְלִין בַּשַּׁבָּת.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: בַּשַּׁבָּת בַּכּוֹס, בְּיוֹם טוֹב בַּלָּגִין, וּבַמּוֹעֵד בֶּחָבִית.
רַבִּי צָדוֹק אוֹמֵר: הַכֹּל לְפִי הָאוֹרְחִין.
ברטנורא משנה ב
נותנים מים. בשבת על גבי שמרים הנתונים במשמרת מבעוד יום. כדי שיצלו, שיהיו השמרים צלולים ויזוב כל יינם.
פירוש אחר: על גבי שמרים שנשארו בחבית, וקולטין המים טעם היין, ומוציאין אותן בשבת, ושותים אותן ואין בזה משום בורר.
את היין. מפני הקמחים לבנים שמתהוים בו.
בסודרין המיוחדין לכך. וליכא למיגזר דלמא סחיט להו, הואיל ועשויין למלאכה זו. והוא שלא יעשה בידו בסודר כמין גומא בפי הכלי כדי שירד היין במדרון, שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול.
ובכפיפה מצרית. סל העשוי מצורי הדקל. והוא שלא תהיה הכפיפה גבוהה מקרקעית הכלי התחתון טפח, שלא יעשה אהל עראי.
ונותנים ביצה במסננת. שנתנו בה חרדל להסתנן, שרגילין ליתן ביצה טרופה בדברים העכורין, והם מתלבנים ומזדככים על ידה.
ינומולין. יין ודבש ופלפלין.
לגין. גדול מכוס וקטן מחבית.
הכל לפי האורחים. אם יש לו אורחין מרובין עושה הרבה, בין בשבת בין ביום טוב בין במועד.
והלכה כתנא קמא, שעושין ינומולין בשבת כפי מה שהן רוצים.
משנה ג
אֵין שׁוֹרִין אֶת הַחִלְתִּית בַּפּוֹשְׁרִין,
אֲבָל נוֹתֵן לְתוֹךְ הַחֹמֶץ.
וְאֵין שׁוֹרִין אֶת הַכַּרְשִׁינִין וְלא שָׁפִין אוֹתָן,
אֲבָל נוֹתֵן לְתוֹךְ הַכְּבָרָה אוֹ לְתוֹךְ הַכַּלְכָּלָה.
אֵין כּוֹבְרִין אֶת הַתֶּבֶן בַּכְּבָרָה,
וְלא יִתְּנֶנּוּ עַל גַּבֵּי מָקוֹם גָּבוֹהַּ בִּשְׁבִיל שֶׁיֵּרֵד הַמּוֹץ,
אֲבָל נוֹטֵל הוּא בַּכְּבָרָה וְנוֹתֵן לְתוֹךְ הָאֵבוּס.
ברטנורא משנה ג
חלתית. כך שמה בערבי, והיא חמה ונוהגין לאוכלה במקומות הקרים, ואין שורין אותה בשבת דמיחזי כמעשה חול.
את הכרשינין. מציף עליהם מים בכלי לברור פסולתן, שהפסולת צף למעלה.
ולא שפין אותן. ביד להשיר פסולתן, דהוה ליה בורר.
אבל נותן בתוך הכברה. ואע"פ שפסולתן נופל לפעמים דרך נקבי הכברה ונמצא מתברר מאליו.
התבן. שהיו עושים מן הקש, שמחתכין אותן במוריגים ונעשה כל זנב השבולין תבן.
מוץ. הוא מזקן השבולת העליון, ואינו ראוי למאכל בהמה, וכוברים אותו בכברה שיפול המוץ.
אבל נוטל בכברה ונותן לתוך האבוס. ואע"פ שהמוץ נופל מאליו, דדבר שאינו מתכוין מותר כרבי שמעון.
משנה ד
גּוֹרְפִין מִלִּפְנֵי הַפְּטַם,
וּמְסַלְּקִין לַצְּדָדִין מִפְּנֵי הָרְעִי; דִּבְרֵי רַבִּי דּוֹסָא.
וַחֲכָמִים אוֹסְרִין.
נוֹטְלִין מִלִּפְנֵי בְּהֵמָה זוֹ,
וְנוֹתְנִין לִפְנֵי בְּהֵמָה זוֹ בַּשַּׁבָּת.
ברטנורא משנה ד
גורפין בשבת אבוס שלפני השור שמפטמים אותו, שלא יתערב העפרורית שבאבוס בתבן ובשעורים שנותנים לפניו ויקוץ במאכלו. ומסלקין תבן שלפניו לצדדים כשהוא רב, כדי שלא ידרסנו ברגליו ויתלכלך ברעי.
וחכמים אוסרים. אתרוייהו קאי: אחד גריפת האבוס ואחד תבן שלפניו, לא יסלקנו לצדדים. ולא נחלקו רבי דוסא וחכמים אלא באבוס של כלי, אבל באבוס של קרקע, הכל מודים שאין גורפים, דלמא אתי לאשוויי גומות. ורבנן גזרו אבוס של כלי אטו אבוס של קרקע. והלכה כחכמים.
נוטלים מלפני בהמה זו ונותנים לפני זו. ולא אמרינן טלטול דלא חזי הוי, אלא ודאי חזי, דאין בהמה קצה במאכל הניטל מלפני חבירתה. ודוקא מלפני החמור ונותנין לפני השור וכיוצא בזה, אבל לא מלפני השור ונותנים לפני החמור, שמאכל השור מאוס ברירין היוצאים מפיו, ואין החמור אוכל ממנו.
משנה ה
הַקַּשׁ שֶׁעַל גַּבֵּי הַמִּטָּה
לא יְנַעְנְעוֹ בְּיָדוֹ, אֶלָּא מְנַעְנְעוֹ בְּגוּפוֹ;
וְאִם הָיָה מַאֲכַל בְּהֵמָה, אוֹ שֶׁהָיָה עָלָיו כַּר אוֹ סָדִין -
מְנַעְנְעוֹ בְּיָדוֹ.
מַכְבֵּשׁ שֶׁל בַּעֲלֵי בָתִּים מַתִּירִין, אֲבָל לא כּוֹבְשִׁין;
וְשֶׁל כּוֹבְסִין, לא יִגַּע בּוֹ.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אִם הָיָה מֻתָּר מֵעֶרֶב שַׁבָּת,
מַתִּיר אֶת כֻּלּוֹ וְשׁוֹמְטוֹ.
ברטנורא משנה ה
הקש שעל מטה. סתמא להסקה ומוקצה הוא, ובא לשכב עליו ומנענעו כדי שיהא רך וצף לשכב עליו.
לא ינענענו בידיו. דמוקצה הוא, אבל מנענעו בגופו בכתפיו, דטלטול מן הצד הוא, ולאו שמיה טלטול.
או שהיה עליו כר או סדין. דגלי דעתיה דאקצייה לשכיבה, מעתה תורת כלי עליו.
מכבש. שני לוחות שמשימין ביניהן הבגדים לאחר כביסתן, ומהדקין הלוח העליון על הבגדים המונחין בלוח התחתון כדי שיהא קיפולן נאה.
מתירין. דהיינו לצורך שבת ליטול את הבגדים, אבל לא כובשים דהיינו צורך חול.
ושל כובסים לא יגע בו. מפני שהוא עשוי לתקן בגדים, ומהדק טפי, והתרתו דומה לסתירה.
ואין הלכה כרבי יהודה.