שקלים, פרק ג

משנה א

בִּשְׁלשָׁה פְּרָקִים בַּשָּׁנָה, תּוֹרְמִין אֶת הַלִּשְׁכָּה:

בִּפְרוֹס הַפֶּסַח,

בִּפְרוֹס עֲצֶרֶת,

בִּפְרוֹס הֶחָג,

וְהֵן גְּרָנוֹת לְמַעֲשַֹר בְּהֵמָה; דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא.

בֶּן עַזַּאי אוֹמֵר: בְּעֶשְֹרִים וְתִשְׁעָה בַּאֲדָר, וּבְאֶחָד בְּסִיוָן,

וּבְעֶשְֹרִים וְתִשְׁעָה בְּאָב.

רַבִּי אֶלְעָזָר וְרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמְרִים:

בְּאֶחָד בְּנִיסָן, בְּאֶחָד בְּסִיוָן,

בְּעֶשְֹרִים וְתִשְׁעָה בֶּאֱלוּל;

מִפְּנֵי מָה אָמְרוּ בְּעֶשְֹרִים וְתִשְׁעָה בֶּאֱלוּל,

וְלא אָמְרוּ בְּאֶחָד בְּתִשְׁרֵי?

מִפְּנֵי שֶׁהוּא יוֹם טוֹב וְאִי אֶפְשָׁר לְעַשֵֹּׂר בְּיוֹם טוֹב,

לְפִיכָךְ הִקְדִּימוּהוּ לְעֶשְֹרִים וְתִשְׁעָה בֶּאֱלוּל.

ברטנורא משנה א

בשלשה פרקים בשנה תורמין את הלשכה. כל השקלים היו נותנים לתוך לשכה אחת שבמקדש, ושלש פעמים בשנה נוטלין ממנה ונותנים לתוך שלש קופות שכל קופה היתה משלושה סאין, כדי לקנות מהן קרבנות צבור. ולא היו נוטלים הכל בפעם אחת לצורך כל השנה, לפי שהרחוקים לא הביאו עדיין כל שקליהם.

בפרוס הפסח ט"ו יום קודם המועד קרי פרוס המועד. לפי ששלשים יום קודם הרגל שואלים ודורשים בהלכות הרגל. ופרוס הוא לשון פרוסה דהיינו חצי.

והן גרנות של מעשר. שלשה פרקים הללו הן שלש גרנות של מעשר בהמה, שזמנים אלו קבעו חכמים לעשר בהמות שנולדו. וכמו שהגורן קובעת למעשר דגן, כך זמנים אלו קובעים לאסור הבהמות שנולדו באכילה עד שיעשר, אבל קודם הפרק מותר לאכול אע"פ שלא עשר. וקבעו חכמים הנך תלתא זמני למעשר בהמה כדי שיהיו בהמות מצויות לעולי רגלים, דאע"ג דמותר למכור ולשחוט ולאכול כל זמן שלא הגיע מועד הגורן, אפילו הכי לא שחטי להו אינשי עד דמעשרן, דניחא ליה לאיניש לקיומי מצוה בממוניה בדבר שאין חסר בו כלום כגון מעשר בהמה שהוא עצמו מביא מעשר ואוכלו שלמים, ואם לא היו מעשרים בשלשה פרקים הללו היו הרבה נמנעים למכור לפי שלא עשרו ולא היו בהמות מצויות לעולי רגלים.

בן עזאי אומר בכ"ט באדר. טעמייהו דכל הני תנאי ומחלוקתן מפורש פרק בתרא דבכורות:

משנה ב

בְּשָׁלשׁ קֻפּוֹת שֶׁל שָׁלשׁ שָׁלשׁ סְאִין תּוֹרְמִין אֶת הַלִּשְׁכָּה,

וְכָתוּב בָּהֶן אל"ף בי"ת גימ"ל.

רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: יְוָנִית כָּתוּב בָּהֶן אלפ"א בית"א גמל"א.

אֵין הַתּוֹרֵם נִכְנָס

לא בְּפַרְגּוֹד חָפוּת, וְלא בְּמִנְעָל, וְלא בְּסַנְדָּל,

וְלא בִּתְפִלִּין, וְלא בְּקָמֵיעַ;

שֶׁמָּא יַעֲנִי

וְיֹאמְרוּ: מֵעֲוֹן הַלִּשְׁכָּה הֶעֱנִי,

אוֹ שֶׁמָּא יַעֲשִׁיר

וְיֹאמְרוּ: מִתְּרוּמַת הַלִּשְׁכָּה הֶעֱשִׁיר;

לְפִי שֶׁאָדָם צָרִיךְ לָצֵאת יְדֵי הַבְּרִיּוֹת

כְּדֶרֶךְ שֶׁצָּרִיךְ לָצֵאת יְדֵי הַמָּקוֹם,

שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר לב, כב) "וִהְיִיתֶם נְקִיִּם מֵה' וּמִיִּשְֹרָאֵל",

וְאוֹמֵר (משלי ג, ד) "וּמְצָא-חֵן וְשֵֹכֶל טוֹב בְּעֵינֵי אֱלהִים וְאָדָם".

ברטנורא משנה ב

תורמין את הלשכה. מפרישין השקלים מן הלשכה שהיו השקלים מונחים שם, ונוטלין מהן בשלש קופות, כל קופה מהן של שלש סאין. ורמב"ם כתב שממלאין תחלה שלש קופות גדולות של שבעה ועשרים סאין ומהן תורמין לשלוש קופות קטנות של ט' סאין. ובחנם דחק לומר כן.

וכתוב עליהן א' ב' ג'. לידע אי זו נתרמה תחלה, וממנה היו קונים קרבנות צבור ראשונה, ואח"כ מן השניה, ואח"כ מן השלישית.

יונית כתוב עליהן. היו רגילים ביונית משום דכתיב (בראשית ט) יפת אלהים ליפת וישכון באהלי שם, יפיפותו של יפת ישכון באהלי שם [מגילה ט], ואין לך לשון יפה בבני יפת כמו לשון יונית.

פרגוד חפות. כשהמלבוש ארוך וכופלין אותו מלמטה. אותה השפה הכפולה קרויה פרגוד חפות. ואין התורם נכנס עם השפה כפולה ההיא במלבושו, שלא יחשדוהו שנתן לתוכה ממעות הלשכה.

ולא בתפילין ולא בקמיע. שלא יאמרו התיר התפר ונתן בתוכן מעות:

משנה ג

שֶׁל בֵּית רַבָּן גַּמְלִיאֵל הָיָה נִכְנָס וְשִׁקְלוֹ בֵּין אֶצְבְּעוֹתָיו,

וְזוֹרְקוֹ לִפְנֵי הַתּוֹרֵם,

וְהַתּוֹרֵם מִתְכַּוֵּן וְדוֹחֲפוֹ לַקֻּפָּה.

אֵין הַתּוֹרֵם תּוֹרֵם עַד שֶׁיֹּאמַר לָהֶם: אֶתְרֹם,

וְהֵן אוֹמְרִים לוֹ: תְּרֹם, תְּרֹם, תְּרֹם; שָׁלשׁ פְּעָמִים.

ברטנורא משנה ג

וזורקו לפני התורם. מתכוונים היו שיפלו שקליהם לתוך הקופה ויקנו מהם קרבנות צבור. ולא יהיו משיירי הלשכה.

שלש פעמים. על כל פעם ופעם היה אומר אתרום והם אומרים לו תרום. וכן דרך לשון חכמים להיות משולש. ודוגמתו מצינו בעומר, מגל זו מגל זו מגל זו, אקצור אקצור אקצור. וכן חלוץ הנעל חלוץ הנעל חלוץ הנעל שלוש פעמים:

משנה ד

תָּרַם אֶת הָרִאשׁוֹנָה וּמְחַפֶּה בִּקְטַבְלָאוֹת,

שְׁנִיָּה וּמְחַפֶּה בִּקְטַבְלָאוֹת,

שְׁלִישִׁית לא הָיָה מְחַפֶּה.

שֶׁמָּא יִשְׁכַּח וְיִתְרֹם מִן הַדָּבָר הַתָּרוּם.

תָּרַם אֶת הָרִאשׁוֹנָה לְשֵׁם אֶרֶץ יִשְֹרָאֵל,

וּשְׁנִיָּה לְשׁוּם כְּרַכִּים הַמֻּקָּפִין לָהּ,

וְהַשְּׁלִישִׁית,

לְשׁוּם בָּבֶל וּלְשׁוּם מָדַי וּלְשׁוּם מְדִינוֹת הָרְחוֹקוֹת.

ברטנורא משנה ד

תרם את הראשונה ומחפה בקטבלאות. תרומה ראשונה שהיתה בפרוס הפסח. לאחר שתרם אותה היה מכסה כל השקלים הנשארים בלשכה בקטבלאות דהיינו עור שלוק, כדי שיתנו עליו השקלים שיביאו ממדינות שסביב ארץ ישראל שלא יכלו להביא קודם הפסח, ומביאים מפסח ועד עצרת ונותנים אותם על גבי הקטבלא כדי שיתרום מהן בפרוס העצרת ולא יתרום מן הדבר שתרם כבר בפרוס הפסח. ואחר שתרם בפרוס העצרת חזר וכסה כל המעות שבלשכה בקטבלאות, ונותנין עליהם כל השקלים המביאים מבבל וממדי ומן המדינות הרחוקות, ותורמין מהן בפרוס החג. ועוד לא היה מחפה, שאין עוד תרומה אחריה.

הראשונה לשם ארץ ישראל. שהם שלחו שקליהם תחלה, שהאחרים עדיין לא הביאו.

לשם הכרכים המוקפים. הסמוכים. כמו עמון ומואב וכיוצא בהן. ודוגמתו לתרום שלא מן המוקף [גיטין ל], אין מקיפין בבועי [חולין מו]. ומכל מקום בכל פעם ופעם היו תורמין על שם כל ישראל, על הגבוי ועל העתיד לגבות. ולא הזכיר התנא חלוקי מקומות הללו אלא להודיעך שתקנו שלשה פרקים אלו לפי שאז יתקבצו כל שקלי ישראל.