שקלים, פרק ו

משנה א

שְׁלשָׁה עָשָֹר שׁוֹפָרוֹת, שְׁל שָׁה עָשָֹר שֻׁלְחָנוֹת,

שְׁלשׁ עֶשְֹרֵה הִשְׁתַּחֲוָיוֹת הָיוּ בַּמִּקְדָּשׁ.

שֶׁל בֵּית רַבָּן גַּמְלִיאֵל וְשֶׁל בֵּית רַבִּי חֲנִינָא סְגַן הַכֹּהֲנִים,

הָיוּ מִשְׁתַּחֲוִין אַרְבַּע עֶשְֹרֵה.

וְהֵיכָן הָיְתָה יְתֵרָה?

כְּנֶגֶד דִּיר הָעֵצִים,

שֶׁכֵּן מָסֹרֶת בְּיָדָם מֵאֲבוֹתֵיהֶם שֶׁשָּׁם הָאָרוֹן נִגְנַז.

ברטנורא משנה א

שלשה עשר שופרות. תיבות צרות מלמעלה ורחבות מלמטה עקומות כעין שופר, מפני הרמאים שלא יוכלו להכניס ידן לתוכן להראות עצמן כאילו נותנין לתוכן ונוטלין מתוכן. ולקמן מפרש למה שלשה עשר שופרות ושלשה עשר שלחנות, ובאיזה מקום מונחים.

שלש עשרה השתחויות. לקמן מפרש היכן היו.

כנגד דיר העצים. לשכה ששם היו אוצרים כל עצי המערכה, והיא היתה במקצוע מזרחית צפונית של עזרת נשים.

ששם הארון נגנז. שיאשיהו המלך צוה וגנזוהו למטה במטמוניות עקומות ועקלקלות שבנה שלמה בזמן שבנה את הבית וידע שסופו ליחרב. והיינו דכתיב בדברי הימים (ב' ל"ה) ביאשיהו, ויאמר ללוים המבינים [וגו'] תנו את ארון הקודש בבית אשר בנה שלמה וכו', ועמו נגנז מטה אהרן, וצנצנת המן, וצלוחית של שמן המשחה:

משנה ב

מַעֲשֶֹה בְּכֹהֵן אֶחָד שֶׁהָיָה מִתְעַסֵּק,

וְרָאָה הָרִצְפָּה שֶׁהִיא מְשֻׁנָּה מֵחֲבְרוֹתֶיהָ.

בָּא וְאָמַר לַחֲבֵרוֹ.

לא הִסְפִּיק לִגְמוֹר אֶת הַדָּבָר עַד שֶׁיָּצְתָה נִשְׁמָתוֹ,

וְיָדְעוּ בְּיִחוּד שֶׁשָּׁם הָאָרוֹן נִגְנַז.

ברטנורא משנה ב

שהיה מתעסק. במלאכתו, מתליע את העצים. ובעל מום היה ומלאכתן של בעלי מומין להכין עצים למערכה וכל עץ שנמצא בו תולעת פסול למזבח.

שהיא משונה. לא היתה האבן שוה לשאר אבני הרצפה, והבין שנסתלקה משם והוחזרה.

ביחוד. בבירור:

משנה ג

וְהֵיכָן הָיוּ מִשְׁתַּחֲוִים?

אַרְבַּע בַּצָּפוֹן, וְאַרְבַּע בַּדָּרוֹם, שָׁלשׁ בַּמִּזְרָח וּשְׁתַּיִם

בַּמַּעֲרָב;

כְּנֶגֶד שְׁלשָׁה עָשָֹר שְׁעָרִים.

שְׁעָרִים דְּרוֹמִיִּים סְמוּכִין לַמַּעֲרָב:

שַׁעַר הָעֶלְיוֹן, שַׁעַר הַדֶּלֶק, שַׁעַר הַבְּכוֹרוֹת, שַׁעַר הַמַּיִם.

וְלָמָּה נִקְרָא שְׁמוֹ שַׁעַר הַמַּיִם?

שֶׁבּוֹ מַכְנִיסִין צְלוֹחִית שֶׁל מַיִם שֶׁל נִסּוּךְ בֶּחָג.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקב אוֹמֵר:

בּוֹ הַמַּיִם מְפַכִּים וַעֲתִידִין לִהְיוֹת יוֹצְאִין,

מִתַּחַת מִפְתַּן הַבַּיִת.

לְעֻמָּתָן בַּצָּפוֹן סְמוּכִין לַמַּעֲרָב:

שַׁעַר יְכָנְיָה, שַׁעַר הַקָרְבָּן, שַׁעַר הַנָּשִׁים, שַׁעַר הַשִּׁיר.

וְלָמָּה נִקְרָא שְׁמוֹ שַׁעַר יְכָנְיָה?

שֶׁבּוֹ יָצָא יְכָנְיָה בְּגָלוּתוֹ.

בַּמִּזְרָח: שַׁעַר נִיקָנוֹר,

וּשְׁנֵי פִשְׁפְּשִׁין הָיוּ לוֹ,

אֶחָד בִּימִינוֹ וְאֶחָד בִּשְֹמֹאלוֹ.

וּשְׁנַיִם בַּמַּעֲרָב שֶׁלֹּא הָיָה לָהֶן שֵׁם.

ברטנורא משנה ג

והיכן היו השתחויות. שלש עשרה השתחויות דתנן לעיל, היכן היו עושין אותן.

שער העליון. הר הבית היה משופע ועולה ממזרח למערב, והשער הסמוך למערב הוא שער העליון. ואחריו שער הדלק, הוא שער של לשכת העץ שהיתה בדרום העזרה, ועל שם שמכניסין דרך שם עצי המערכה שדולקים על המזבח נקרא שער הדלק.

שער הבכורות. שמכניסין שם הבכורות הנשחטים בדרום.

המים מפכים. כדכתיב ביחזקאל (מ"ז) והנה מים מפכים מן הכתף הימנית, והיינו דרום שקרוי ימין, כדכתיב צפון וימין. וראה יחזקאל בנבואה שהיו יוצאים מבית קודש הקדשים דקים כקרני חגבים וכשמגיעים לשער זה מתגברים ונעשים כמלוא פי פך קטן, והיינו דקרי להו מים מפכים.

שער הקרבן. שם מכניסים קדשי קדשים ששחיטתן בצפון.

שער הנשים. שבו הנשים נכנסות לסמוך על קרבנן לדברי רבי יוסי דאמר נשים סומכות רשות, ולדברי רבי יהודה ורבי שמעון לעמוד על קרבנן.

שער השיר. דרך שם היו מכניסין כלי שיר.

שבו יצא יכניהו בגלותו. שנכנס לבית המקדש להשתחוות וליטול רשות כשהלך בגולה לבבל ויצא דרך אותו שער.

שער ניקנור. מפורש ביומא [לח] פרק אמר להם הממונה:

פשפשין. שערים קטנים בתוך השערים הגדולים. ואף הם ממנין שלש עשרה שערים. ואף על גב דגם לשער בית המוקד היה לו פשפש, לא חשיב ליה, לפי שהיה קטן ביותר, אבל אלו היו גדולים קצת. והך מתניתין דשלש עשרה שערים מוקמינן לה בגמרא בירושלמי כאבא יוסי בן חנן. אבל חכמים אומרים שבעה שערים היו לעזרה ואינהו סברי דהנך שלש עשרה השתחויות כנגד שלש עשרה פרצות שפרצו מלכי יון בעזרה, וכשגברו מלכי חשמונאי ונצחום וגדרו אותם פרצות, תקנו שלש עשרה השתחויות, כנגד כל פרצה גדורה השתחויה:

משנה ד

שְׁלשָׁה עָשָֹר שֻׁלְחָנוֹת הָיוּ בַּמִּקְדָּשׁ:

שְׁמוֹנָה שֶׁל שַׁיִשׁ בְּבֵית הַמִּטְבְּחַיִם,

שֶׁעֲלֵיהֶן מְדִיחִין אֶת הַקְּרָבַיִם;

וּשְׁנַיִם בְּמַעֲרַב הַכֶּבֶשׁ,

אֶחָד שֶׁל שַׁיִשׁ וְאֶחָד שֶׁל כֶּסֶף,

עַל שֶׁל שַׁיִשׁ הָיוּ נוֹתְנִים אֶת הָאֵבָרִים,

עַל שֶׁל כֶּסֶף כְּלֵי שָׁרֵת;

וּשְׁנַיִם בָּאוּלָם מִבִּפְנִים עַל פֶּתַח הַבַּיִת,

אֶחָד שֶׁל שַׁיִשׁ וְאֶחָד שֶׁל זָהָב.

עַל שֶׁל שַׁיִשׁ נוֹתְנִין לֶחֶם הַפָּנִים בִּכְנִיסָתוֹ,

וְעַל שֶׁל זָהָב בִּיצִיאָתוֹ,

שֶׁמַּעֲלִין בַּקֹּדֶשׁ וְלא מוֹרִידִין;

וְאֶחָד שֶׁל זָהָב מִבִּפְנִים,

שֶׁעָלָיו לֶחֶם הַפָּנִים תָּמִיד.

ברטנורא משנה ד

על של שיש מניחין את האברים. אחר הנתוח מסדרין אותן על השלחן עד שיעלום הכהנים. ולא עשאום של כסף או של זהב דהא אין עניות במקום עשירות, לפי שהזהב והכסף מרתיחים ומסריחים והשיש מצנן ושומר הבשר שלא יסריח, ולא היו סומכין על הנס שלא הסריח בשר הקודש מעולם.

ועל של כסף כלי שרת. שמוציאין בכל בוקר תשעים ושלשה כלי שרת, כדתנן במסכת תמיד.

נותנים לחם הפנים בכניסתו. אחר שנאפה, עד שיסדרוהו על השלחן.

ועל של זהב ביציאתו. והיה מונח שם עד זמן חלוקו.

שמעלין בקדש ולא מורידין. דכיון שסלקוהו מעל השלחן של זהב אין מורידין אותו להניחו בשל כסף:

משנה ה

שְׁלשָׁה עָשָֹר שׁוֹפָרוֹת הָיוּ בַּמִּקְדָּשׁ,

וְכָתוּב עֲלֵיהֶם: תִּקְלִין חַדְתִין וְתִקְלִין עַתִּיקִין,

קִנִּין וְגּוֹזְלֵי עוֹלָה,

עֵצִים וּלְבוֹנָה, זָהָב לַכַּפֹּרֶת,

שִׁשָּׁה לִנְדָבָה.

תִּקְלִין חַדְתִּין - שֶׁבְּכָל שָׁנָה וְשָׁנָה,

וְעַתִּיקִין -

מִי שֶׁלֹּא שָׁקַל אֶשְׁתְּקַד שׁוֹקֵל לְשָׁנָה הַבָּאָה;

קִנִּין - הֵם תּוֹרִים; וְגּוֹזְלֵי עוֹלָה - הֵן בְּנֵי יוֹנָה,

וְכֻלָּן עוֹלוֹת; דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: קִנִּין - אֶחָד חַטָּאת וְאֶחָד עוֹלָה,

וְגּוֹזְלֵי עוֹלָה - כֻּלָּן עוֹלוֹת.

ברטנורא משנה ה

תקלין חדתין. כדמפרש במתניתין, שבו נותנין שקלי שנה זו, וכשמגיע זמן התרומה, הגזבר מוציא כל שקלים שבשופר ונותנם ללשכה כדי שיתרמו מהם. והשני כתוב עליו תקלין עתיקים, ומי שלא הביא שקלו באותה שנה מביאו בשנה שאחר כך ונותנו באותו שופר והגזבר נוטלם ונותנם בשיירי הלשכה. והשלשה כתוב עליו קינין, והם תורים גדולים. והארבעה גוזלי עולה, בני יונה קטנים, וכולן עולות. אבל המביאים קיני חובה נותנים המעות או העופות ליד הכהן ולא היו נותנים מעות לשופר. ומפרש טעמא בירושלמי, מפני התערובות, שמא ימות אחד מבעלי קינין, ונמצא דמי חטאת שמתו בעליה דאזלא למיתה מעורבת בהן. אבל רבנן לא חיישי להכי, וסברי דבשופר של קינין משימין דמי קיני חובה ובכל המעות הנמצאים בו מקריבין קן אחד חטאת ואחד עולה, והשני כולן נדבה וקרבים עולות.

והלכה כחכמים.

עצים. והמתנדב עצים למערכה נותן דמיהן לתוכו.

לבונה. המתנדב לבונה נותן דמים לתוכו, והגזברים לוקחים המעות שבשופר וקונים מהן לבונה ומקטירים על המזבח:

זהב. המתנדב זהב נותנו שם או דמי שויו, והוא לכפורת, כלומר לכלי שרת. שהמזרקות נקראו כפורי זהב בעזרא ובדברי הימים, לפי שהכהן מקנח אצבעו בהם בין הזאה להזאה, ובין מתנות של חטאת, שהשיריים שבאצבע פסולים.

ששה לנדבה. ששה שופרות הנותרות הן לנדבה, האחד כתוב עליו מותר חטאת, השני מותר אשם, השלישי מותר קיני זבים וזבות ויולדות. והרביעי מותר קרבנות נזיר, החמישי מותר אשם מצורע, הששי נדבה סתם. ומי שהפריש מעות לחטאת וקנה חטאתו ונתותרו מן המעות, משליך המותר לשופר שכתוב בו מותר חטאת. וכן מותר אשם משליך לשופר שכתוב בו מותר אשם, וכן כולם. ושופר שכתוב בו נדבה סתם, כל מי שמתנדב דבר למזבח נותן לתוכו:

משנה ו

הָאוֹמֵר: הֲרֵי עָלַי עֵצִים -

לא יִפְחֹת מִשְּׁנֵי גִזְרִין;

לְבוֹנָה - לא יִפְחֹת מִקֹּמֶץ;

זָהָב - לא יִפְחֹת מִדִּינַר זָהָב.

שִׁשָּׁה לִנְדָבָה.

נְדָבָה, מֶה הָיוּ עוֹשִֹין בָּהּ?

לוֹקְחִין בָּהּ עוֹלוֹת,

הַבָּשָֹר לַשֵּׁם וְהָעוֹרוֹת לַכֹּהֲנִים.

זֶה מִדְרָשׁ דָּרַשׁ יְהוֹיָדָע כֹּהֵן גָּדוֹל:

"אָשָׁם הוּא, אָשֹׁם אָשַׁם לַה' " (ויקרא ה, יט) -

זֶה הַכְּלָל:

כָּל שֶׁהוּא בָּא מִשּׁוּם חֵטְא וּמִשּׁוּם אַשְׁמָה - יִלָּקַח בּוֹ עוֹלוֹת,

הַבָּשָֹר לַשֵּׁם, וְהָעוֹרוֹת לַכֹּהֲנִים.

נִמְצְאוּ שְׁנֵי כְתוּבִים קַיָּמִים:

אָשָׁם לַה' וְאָשָׁם לַכֹּהֲנִים,

וְאוֹמֵר (מלכים ב יב, יז) "כֶּסֶף אָשָׁם וְכֶסֶף חַטָּאוֹת לא יוּבָא בֵּית ה',

לַכֹּהֲנִים יִהְיוּ".

ברטנורא משנה ו

לא יפחות משני גזרים. המתנדב עצים סתם לא יפחות משני גזרים, כאותם שמסדרים על המערכה, וידוע היה שיעורן. ודווקא המתנדב עצים סתם, אבל הרוצה להביא אפילו עץ אחד יביא.

לא יפחות מן קומץ. שזהו שיעור הלבונה הבאה עם המנחה, דכתיב (ויקרא ו') והרים ממנו בקמצו מסולת המנחה ומשמנה ואת כל לבונתה, מה הרמה דמנחה קומץ אף לבונה קומץ. ודוקא המתנדב סתם, אבל אם רצה להביא אפילו קורט של לבונה מביא. והמתנדב זהב סתם, לא יפחות מדינר זהב. והוא שהזכיר צורת מטבע, אבל אם לא הזכיר מטבע אלא זהב סתם, מביא אפילו צנורא שהוא כמין מזלג קטן.

אשם הוא אשום אשם לה'. וקשה קרא רישיה לסיפיה, דאשם הוא משמע בהווייתו ובהלכתו יהא שהוא נאכל לכהנים, ואשם לה' משמע שכולו לה'. ודרש יהוידע הכהן, אשום אשם לה', כל שהוא בא משום חטא ומשום אשמה כגון הפריש מעות לחטאת ואשם ונתותר מהם, ילקח באותו המותר עולות, הבשר לה' והעורות לכהנים ונמצאו שני המקראות קיימים, אשם לה' הבשר, ואשם לכהנים העורות. והיכן מצינו מדרש זה ביהוידע, דכתיב במלכים ביהוידע כסף אשם וכסף חטאת לא יובא בית ה' לכהנים יהיו, ואי אפשר לומר דכסף שקדש לשם חטאת ולשם אשם יהנו ממנו הכהנים, אלא על כרחך הכי קאמר: יעשו ממנו דבר שיהנו בו הכהנים והיינו עולות שהעורות לכהנים.