שקלים, פרק ז
משנה א
מָעוֹת שֶׁנִּמְצְאוּ בֵּין שְׁקָלִים לִנְדָבָה:
קָרוֹב לַשְּׁקָלִים - יִפְּלוּ לַשְּׁקָלִים,
לַנְּדָבָה - יִפְּלוּ לַנְּדָבָה,
מֶחֱצָה לְמֶחֱצָה - יִפְּלוּ לַנְּדָבָה.
בֵּין עֵצִים לִלְבוֹנָה:
קָרוֹב לָעֵצִים - יִפְּלוּ לָעֵצִים,
לַלְּבוֹנָה - יִפְּלוּ לַלְּבוֹנָה,
מֶחֱצָה לְמֶחֱצָה - יִפְּלוּ לַלְּבוֹנָה.
בֵּין קִנִּין לְגוֹזְלֵי עוֹלָה:
קָרוֹב לַקִּנִּין - יִפְּלוּ לַקִּנִּין,
לְגוֹזְלֵי עוֹלָה - יִפְּלוּ לְגוֹזְלֵי עוֹלָה,
מֶחֱצָה לְמֶחֱצָה - יִפְּלוּ לְגוֹזְלֵי עוֹלָה.
בֵּין חֻלִּין לְמַעֲשֵֹר שֵׁנִי:
קָרוֹב לַחֻלִּין - יִפְּלוּ לַחֻלִּין,
לְמַעֲשֵֹר שֵׁנִי - יִפְּלוּ לְמַעֲשֵֹר שֵׁנִי,
מֶחֱצָה לְמֶחֱצָה - יִפְּלוּ לְמַעֲשֵֹר שֵׁנִי.
זֶה הַכְּלָל:
הוֹלְכִים אַחַר הַקָּרוֹב לְהָקֵל,
מֶחֱצָה לְמֶחֱצָה - לְהַחְמִיר.
ברטנורא משנה א
מעות שנמצאו קרוב לשקלים יפלו לשקלים. דבתר קרוב אזלינן דכתיב (דברים כ"א) והיתה העיר הקרובה אל החלל. והאומר רוב וקרוב הלך אחר הרוב, מוקי מתניתין כגון ששקלים ונדבה שוין.
מחצה על מחצה יפלו לנדבה. דחמירא משקלים, דכולה עולות. אבל שקלים מביאין מהן פעמים חטאות שנאכלים לכהנים. ועוד, דשיירי שקלים לחומות העיר ומגדלותיה.
מחצה על מחצה יפלו ללבונה. דלבונה היא עצמה קרבן. ועצים מכשירי קרבן.
מחצה על מחצה יפלו לגוזלי עולה. בירושלמי פריך, בשלמא קרוב לגוזלי עולה כיון דמדאורייתא אזלינן בתר קורבה הוי כאילו ודאי הן מגוזלי עולה, אלא מחצה על מחצה דמספיקא שדינן להו לגוזלי עולה לחומרא, האשה שהביאה המעות הללו במה תתכפר, שמא מקיני חובה נפלו, וכשאתה מקריב מהן גוזלי עולה במה מתכפרת האשה. ומשני, בית דין הממונים על הקינין לוקחים משל צבור כפי אותן מעות שנמצאו ומקנין אותן לבעלי המעות שנמצאו ומקריבין מהן קינין על הספק והחטאת לא תהא נאכלת:
משנה ב
מָעוֹת שֶׁנִּמְצְאוּ לִפְנֵי סוֹחֲרֵי בְהֵמָה - לְעוֹלָם מַעֲשֵֹר.
בְּהַר הַבַּיִת - חֻלִּין.
בִּירוּשָׁלַיִם בְּשָׁעַת הָרֶגֶל - מַעֲשֵֹר.
וּבִשְׁאָר כָּל יְמוֹת הַשָּׁנָה - חֻלִּין.
ברטנורא משנה ב
לעולם מעשר. אפילו כל השנה כולה. לפי שעולי רגלים אינן מספיקין להוציא כל מעשר שני שלהן ברגלים ומניחין אותן לקרוביהן או לאוהביהן לאכול אותן כל השנה בירושלים, ועיקר מצות אכילת מעשר שני היא שלמים, לפיכך רוב בהמות הנמכרות בירושלים בכל ימות השנה הן נקחות בכסף מעשר. ואע"ג דאיכא למימר שמא מן המוכרים נפלו ונתחללו כבר, כיון דלוקחים הוו רובא שהרי כמה אנשים לוקחים מתגר אחד אמרינן דלוקחים הן ולא נתחללו והרי הן מעשר.
ובהר הבית חולין. ואפילו ברגל שרוב מעות שביד בני אדם אז הן של מעשר אפילו הכי הוו חולין, דאזלינן בתר רובא דשתא. ואימור מקמי הרגל נפול.
בירושלים. שלא בשוק הבהמות:
בשעת הרגל הכל מעשר. ולא אזלינן בתר רוב שתא, לפי ששווקי ירושלים עשויים להתכבד בכל יום ואי נפול מקודם כבר נמצאו. אבל הר הבית לא היה עשוי להתכבד לפי שהוא גבוה והרוח מכבד ומסיר כל האבק וגם אין אדם רשאי ליכנס בהר הבית באבק שברגליו לפיכך אין אבק מצוי שם:
משנה ג
בָּשָֹר שֶׁנִּמְצָא בָּעֲזָרָה,
אֵבָרִין - עוֹלוֹת, וַחֲתִיכוֹת - חַטָּאוֹת.
בִּירוּשָׁלַיִם - זִבְחֵי שְׁלָמִים.
זֶה וָזֶה תְּעֻבַּר צוּרָתוֹ וְיֵצֵא לְבֵית הַשְֹּׂרֵפָה.
נִמְצָא בַּגְּבוּלִין,
אֵבָרִין - נְבֵלוֹת, חֲתִיכוֹת - מֻתָּרוֹת.
וּבְשָׁעַת הָרֶגֶל שֶׁהַבָּשָֹר מְרֻבֶּה,
אַף אֵבָרִין מֻתָּרִין.
ברטנורא משנה ג
אברים עולות. כיון שמנותח כדרך הנתוח המפורש בעולות, בידוע שהן של עולות.
חתיכות חטאות. דאין אוכלים בעזרה אלא חטאות ואשמות.
ובירושלים זבחי שלמים. דרוב בשר הנאכל בירושלים הוי שלמים.
זה וזה. בין שנמצא בעזרה בין שנמצא בירושלים.
תעובר צורתן. לפי שנפסלו בהיסח הדעת ואסורין באכילה, ואין לזלזל בהן ולשרפן עד שיפסלו בודאי, הלכך בעו עבור צורה היינו שיפסלו בנותר. ועיבור צורה דשלמים היינו עד יום שלישי.
נמצאו בגבולים. בערי ישראל.
אברים נבלות. שכן דרך שחותכין הנבלות לאברים ומשליכין ברחובות שיאכלום הכלבים.
חתיכות מותרים. שאין רגילין לחתוך הנבלות לחתיכות, אלא הכשרות רגילין לחתוך לחתיכות קטנות למכרן לישראל או לתת אותה בתוך הקדרה. ודין זה בעיר שכולה ישראל, אבל בעיר שיש בה נכרים אפילו חתיכות אסורים.
שהבשר מרובה. ואין חותכין הבשר לחתיכות קטנות אלא מבשלים אותו אברים:
משנה ד
בְּהֵמָה שֶׁנִּמְצֵאת מִירוּשָׁלַיִם וְעַד מִגְדַּל עֵדֶר,
וּכְמִדָּתָהּ לְכָל רוּחַ:
זְכָרִים - עוֹלוֹת, נְקֵבוֹת - זִבְחֵי שְׁלָמִים.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: הָרָאוּי לִפְסָחִים - פְּסָחִים, קֹדֶם לָרֶגֶל שְׁלשִׁים יוֹם.
ברטנורא משנה ד
זכרים עולות. שאנו תולין שיצאה מירושלים, ורוב זכרים שבירושלים הן עולות, ורוב נקבות זבחי שלמים.
הראוי לפסחים. זכר בן שנה מן הכשבים או מן העזים.
פסחים. והמוצאו מותר לו להקריבו לפסחו, ואם יבוא בעליו אחר כך יתן לו את דמיו.
קודם לרגל שלשים יום. משעה שמתחילין לדרוש בהלכות הפסח ואדם מפריש את פסחו. ואין הלכה כרבי יהודה:
משנה ה
בָּרִאשׁוֹנָה הָיוּ מְמַשְׁכְּנִין אֶת מוֹצְאֶיהָ,
עַד שֶׁהוּא מֵבִיא נְסָכֶיהָ.
חָזְרוּ לִהְיוֹת מַנִּיחִין אוֹתָהּ וּבוֹרְחִין.
הִתְקִינוּ בֵּית דִּין שֶׁיְּהוּ נְסָכֶיהָ בָּאִין מִשֶּׁל צִבּוּר.
ברטנורא משנה ה
היו ממשכנין את מוצאיה. המוצא עולה או שלמים היו ממשכנין אותו עד שיביא נסכיה משלו, שלשוה עשרונים לפר ושני עשרונים לאיל ועשרון לכבש.
מניחין אותה ובורחים. כדי שלא להתחייב בנסכיה:
משנה ו
אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן: שִׁבְעָה דְּבָרִים הִתְקִינוּ בֵּית דִּין, וְזֶה אֶחָד מֵהֶן.
נָכְרִי שֶׁשִּׁלַּח עוֹלָתוֹ מִמְּדִינַת הַיָּם וְשִׁלַּח עִמָּהּ נְסָכִים -
קְרֵבִין מִשֶּׁלּוֹ;
וְאִם לָאו - קְרֵבִין מִשֶּׁל צִבּוּר.
וְכֵן גֵּר שֶׁמֵּת וְהִנִּיחַ זְבָחִים:
אִם יֶשׁ לוֹ נְסָכִים - קְרֵבִין מִשֶּׁלּוֹ;
וְאִם לָאו - קְרֵבִין מִשֶּׁל צִבּוּר.
וּתְנַאי בֵּית דִּין הוּא עַל כֹּהֵן גָּדוֹל שֶׁמֵּת -
שֶׁתְּהֵא מִנְחָתוֹ קְרֵבָה מִשֶּׁל צִבּוּר.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: מִשֶּׁל יוֹרְשִׁין.
וּשְׁלֵמָה הָיְתָה קְרֵבָה.
ברטנורא משנה ו
שבעה דברים. וקחשיב להו ואזיל.
נכרי ששלח עולתו. דדרשינן איש איש, מלמד שהנכרים נודרים נדרים ונדבות כישראל.
שתהא מנחתו. עשירית האיפה שכהן גדול מקריב בכל יום מחציתה בבוקר ומחציתה בערב.
קריבה משל צבור. דכתיב (ויקרא ו') חוק עולם, חוק זה יהיה משל עולם, כלומר משל צבור, דהיינו מתרומת הלשכה.
רבי יהודה אומר משל יורשים. דכתיב (שם) והכהן המשיח תחתיו מבניו, והכי משמע, והכהן המשיח שמת, תחתיו אחד מבניו יעשה אותה.
ושלימה היתה קריבה. כשהיא באה משל צבור לרבי שמעון או משל יורשים לרבי יהודה, עשרון שלם היתה קריבה ולא חצי עשרון. רבי שמעון מפיק ליה מכליל תקטר, שלא יקטירוה לחצאין אלא כולה כשהיא באה משל צבור. ורבי יהודה מפיק ליה מדכתיב מבניו יעשה אותה, כשהאחד מבניו מקריב לאחר שמת אביו דהיינו היורשים, יעשה אותה ולא חציה. והלכה כרבי יהודה שמשל יורשים היא באה. והא דתנן במתניתין דתנאי בית דין הוא לדברי רבי שמעון שתהא באה מן הצבור, ולא מן התורה, מפרש בגמרא דשתי תקנות הוו, בתחלה מדאורייתא קריבה משל צבור מדכתיב חק עולם כדאמרינן, כיון שראו דקא מדחקא וכו' לשכה התקינו דניגבו מיורשים, כיון דחזו דקא פשעו בה אוקמוה אדאורייתא. ונמצאת עכשיו קריבה מן הצבור בתנאי בית דין דאוקמוה אדאורייתא:
משנה ז
עַל הַמֶּלַח וְעַל הָעֵצִים, שֶׁיְּהוּ הַכֹּהֲנִים נֵאוֹתִים בָּהֶן;
וְעַל הַפָּרָה, שֶׁלֹּא יְהוּ מוֹעֲלִין בְּאֶפְרָהּ.
וְעַל הַקִּנִּין הַפְּסוּלוֹת, שֶׁיְּהוּ בָּאוֹת מִשֶּׁל צִבּוּר;
רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: הַמְסַפֵּק אֶת הַקִּנִּין, מְסַפֵּק אֶת הַפְּסוּלוֹת.
ברטנורא משנה ז
שיהיו הכהנים נאותים בהן. דוקא לאכילת הקרבנות. אבל לאכילת חולין, אפילו למלוח חולין הנאכלין בעזרה עם הקרבנות כדי שיהו הקרבנות נאכלים על השובע, אין נאותים בהן.
שלא יהיו מועלין באפרה. דמן התורה אין מועלין באפרה, דכתיב (במדבר י"ט) חטאת היא, בה מועלין ואין מועלין באפרה. כיון דחזו דקא מזלזלי בה גזרו באפרה מעילה. כיון דחזו דקא פרשי [מאפר] הזאות, אוקמוה אדאורייתא.
ועל הקינין הפסולות. המחוייבין קינין מביאין מעות ונותנים לשופר, ובית דין לוקחין המעות וקונים בהן קינין, והבעלים הולכים להם וסומכים על בית דין שיקריבו קיניהן, ואם פרחו הקינין או נמצאו פסולים תנאי בית דין הוא שיקחו אחרים מדמי הלשכה ומקנים אותם לבעלים ויוצאין בהן ידי חובתן.
רבי יוסי אומר. אותו שהוא רגיל לספק את הקינין שפסק דמים עם הגזברים למכור להם כל הקינין הצריכים, הוא חייב להחליף כל שימצא בהן פסול, כדתנן לעיל פרק התרומה. אינו מקבל מעותיו עד שיהיה המזבח מרצה, ואם החמיץ היין או התליע הסולת מחזירין אותו למוכר, כך אם נפסל העוף אחר לקיחתו מחזירו לו, והוא מחזיר את הדמים. והלכה כר"י, דהכי אמרינן בירושלמי תנאי בית דין הוא המספק את הקינין מספק את האובדות ואת הפסולות.