סוכה, פרק ב
משנה א
הַיָּשֵׁן תַּחַת הַמִּטָּה בַּסֻּכָּה
לא יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ.
אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: נוֹהֲגִין הָיִינוּ,
שֶׁהָיִינוּ יְשֵׁנִים תַּחַת הַמִּטָּה בִּפְנֵי הַזְּקֵנִים,
וְלא אָמְרוּ לָנוּ דָּבָר.
אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן.
מַעֲשֶֹה בְּטָבִי עַבְדּוֹ שֶׁל רַבָּן גַּמְלִיאֵל
שֶׁהָיָה יָשֵׁן תַּחַת הַמִּטָּה,
וְאָמַר לָהֶן רַבָּן גַּמְלִיאֵל לַזְּקֵנִים.
רְאִיתֶם טָבִי עַבְדִּי,
שֶׁהוּא תַּלְמִיד חָכָם וְיוֹדֵעַ שֶׁעֲבָדִים פְּטוּרִין מִן הַסֻּכָּה;
לְפִיכָךְ יָשֵׁן הוּא תַּחַת הַמִּטָּה.
וּלְפִי דַּרְכֵּנוּ לָמַדְנוּ,
שֶׁהַיָּשֵׁן תַּחַת הַמִּטָּה לא יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ.
ברטנורא משנה א
הישן. לא יצא ידי חובתו. ובלבד שתהא המטה גבוה עשרה טפחים, דאז היא חשובה אהל ונמצא אהל מפסיק בינו לבין הסוכה. ועיקר מצות סוכה אכילה שתיה שינה.
נוהגים היינו כו'. דקסבר לא אתי אהל עראי ומבטל אהל קבע. ואין הלכה כרבי יהודה.
עבדים פטורים מן הסוכה. דמצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות, וכל מצוה שהאשה חייבת בה עבד חייב בה.
ולפי דרכנו למדנו. אע"פ שלא אמר אלא לשיחת חולין בעלמא, שהיה משתבח בעבדו, למדנו שהישן תחת המטה כו'.
משנה ב
הַסּוֹמֵךְ סֻכָּתוֹ בְּכַרְעֵי הַמִּטָּה כְּשֵׁרָה.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אִם אֵינָהּ יְכוֹלָה לַעֲמוֹד בִּפְנֵי עַצְמָהּ פְּסוּלָה.
סֻכָּה הַמְדֻבְלֶלֶת, וְשֶׁצִּלָּתָהּ מְרֻבָּה מֵחַמָּתָהּ
כְּשֵׁרָה.
הַמְעֻבָּה כְּמִין בַּיִת,
אַף עַל פִּי שֶׁאֵין הַכּוֹכָבִים נִרְאִים מִתּוֹכָהּ
כְּשֵׁרָה.
ברטנורא משנה ב
רבי יהודה אומר אם אינה יכולה לעמוד בפני עצמה פסולה. רבי יהודה לטעמיה דאמר סוכה דירת קבע בעינן. ואין הלכה כרבי יהודה.
מדובללת. שלא השכיב הקנים יחד זה אצל זה, אלא קנה עולה וקנה יורד ומתוך כך חמתה מרובה מצלתה, ואשמעינן מתניתין דאמרינן רואים כאילו היו מושכבים בשוה ואם אז צלתה מרובה כשרה.
משנה ג
הָעוֹשֶֹה סֻכָּתוֹ בְּרֹאשׁ הָעֲגָלָה אוֹ בְּרֹאשׁ הַסְּפִינָה
כְּשֵׁרָה, וְעוֹלִין לָהּ בְּיוֹם טוֹב.
בְּרֹאשׁ הָאִילָן אוֹ עַל גַּבֵּי גָּמָל
כְּשֵׁרָה, וְאֵין עוֹלִין לָהּ בְּיוֹם טוֹב.
שְׁתַּיִם בָּאִילָן וְאַחַת בִּידֵי אָדָם,
אוֹ שְׁתַּיִם בִּידֵי אָדָם וְאַחַת בָּאִילָן
כְּשֵׁרָה, וְאֵין עוֹלִין לָהּ בְּיוֹם טוֹב.
שָׁלשׁ בִּידֵי אָדָם וְאַחַת בָּאִילָן
כְּשֵׁרָה, וְעוֹלִין לָהּ בְּיוֹם טוֹב.
זֶה הַכְּלָל.
כָּל שֶׁנִּטַּל הָאִילָן וִיכוֹלָה לַעֲמוֹד בִּפְנֵי עַצְמָהּ
כְּשֵׁרָה, וְעוֹלִין לָהּ בְּיוֹם טוֹב.
ברטנורא משנה ג
בראש העגלה. אע"ג דמטלטלה ולא קביעי.
בראש הספינה. שבים, שהרוח שולטת שם ועוקרתה.
כשירה. דדירה קרינא ביה. והוא שתהא יכולה לעמוד ברוח מצויה של יבשה.
ועולין לה ביום טוב. איידי דבעי למתני סיפא אין עולין, תנא רישא עולין.
בראש האילן. תיקן מושבו בראשו ועשה שם מחיצות וסכך.
כשרה. בחולו של מועד.
ואין עולין לה ביום טוב. דגזור רבנן דאין עולין באילן ואין משתמשין בו שמא יתלוש.
שתים באילן. סמך קרקע הסוכה רובה באילן, ועשה סביבה בראש האילן שתי דפנות ואחת עשה בידי אדם בארץ וסמך קרקעית הסוכה באמצע הדופן שעשה בארץ, והגביה הדופן ממנה ומעלה עשרה.
או שתים בידי אדם ואחת באילן. הואיל ואם ינטל תפול קרקעית הסוכה, שאין יכולה לעמוד בסמיכת שתים שבארץ, אין עולין לה ביום טוב, דמשתמש באילן.
משנה ד
הָעוֹשֶֹה סֻכָּתוֹ בֵּין הָאִילָנוֹת, וְהָאִילָנוֹת דְּפָנוֹת לָהּ
כְּשֵׁרָה.
שְׁלוּחֵי מִצְוָה פְּטוּרִין מִן הַסֻּכָּה.
חוֹלִין וּמְשַׁמְּשֵׁיהֶן פְּטוּרִין מִן הַסֻּכָּה.
אוֹכְלִין וְשׁוֹתִין עֲרַאי חוּץ לַסֻּכָּה.
ברטנורא משנה ד
והאילנות דפנות לה כשירה. והוא שהאילנות עבים וחזקים, ולא אזלי ואתו ברוח מצויה. וצריך נמי למלאות בין הענפים בתבן וקש שלא תזיזם הרוח, שכל מחיצה שאינה יכולה לעמוד ברוח מצויה אינה מחיצה.
שלוחי מצוה פטורים. שהעוסק במצוה פטור מן המצוה. ולא בלבד בשעה שעוסקין במצוה פטורים, אלא אפילו בשעה שאין עסוקים בה, כגון הולך להקביל פני רבו או לפדיון שבוים, פטור אף בשעת חנייתו.
חולין ומשמשיהן פטורים. ואפילו בחולי כל דהו. והאי דשרי לבטל מצות עשה של תורה מפני חולי כל דהו, ומצטער מפני ריח רע או מפני פשפשים ופרעושים שהוא פטור, וכן הולכי דרכים ושומרי גנות ופרדסים דפטרי להו רבנן מן הסוכה, טעמא הוי משום דכתיב (ויקרא כ"ג) "בסכות תשבו", כעין תדורו, וכל היכא דאית ליה מידי שמפני אותו דבר היה יוצא מדירתו יכול נמי לצאת מסוכתו. אבל העושה סוכתו מתחלה במקום הראוי להצטער באכילה או בשינה, כגון במקום שמתירא בו מפני לסטים בשינה ואין מתירא מפני הגנבים או ליסטים באכילה, אפילו באכילה לא יצא ידי חובתו באותה סוכה, הואיל ואינה ראויה לעשות בו כל צרכיו אכילה ושתיה ושינה, דהא כעין תדורו בעינן והא לא הוי כעין דירה.
אוכלים ושותים עראי. דבר מועט להסיר רעבונו, ודעתו לסעוד אחר כן.
משנה ה
מַעֲשֶֹה וְהֵבִיאוּ לוֹ לְרַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי
לִטְעוֹם אֶת הַתַּבְשִׁיל,
וּלְרַבָּן גַּמְלִיאֵל שְׁתֵּי כוֹתָבוֹת וּדְלִי שֶׁל מַיִם,
וְאָמְרוּ: הַעֲלוּם לַסֻּכָּה.
וּכְשֶׁנָּתְנוּ לוֹ לְרַבִּי צָדוֹק אֹכֶל פָּחוֹת מִכַּבֵּיצָה,
נְטָלוֹ בַּמַּפָּה וַאֲכָלוֹ חוּץ לַסֻּכָּה וְלא בֵּרַךְ אַחֲרָיו.
ברטנורא משנה ה
ואמרו העלום לסוכה. ולא מן הדין, אלא שהחמירו על עצמן. ושמעינן מינה שהמחמיר על עצמו שלא לאכול אפילו אכילת עראי חוץ לסוכה, הרי זה משובח.
אוכל פחות מכביצה [נטלו במפה]. משום נטילת ידים, ומשום ברוכי נטל פחות מכביצה. דאילו משום סוכה הא אמרינן אוכלים אכילת עראי חוץ לסוכה ואפילו יותר מכביצה.
משנה ו
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: אַרְבַּע עֶשְֹרֵה סְעוּדוֹת חַיָּב אָדָם לֶאֱכוֹל בַּסֻּכָּה,
אַחַת בַּיּוֹם וְאַחַת בַּלַּיְלָה.
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵין לַדָּבָר קִצְבָה,
חוּץ מִלֵּילֵי יוֹם טוֹב רִאשׁוֹן שֶׁל הֶחָג בִּלְבַד.
וְעוֹד אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר.
מִי שֶׁלֹּא אָכַל לֵילֵי יוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן,
יַשְׁלִים בְּלֵילֵי יוֹם טוֹב הָאַחֲרוֹן.
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵין לַדָּבָר תַּשְׁלוּמִין,
עַל זֶה נֶאֱמַר (קהלת א, טו) "מְעֻוָּת לא-יוּכַל לִתְקֹן, וְחֶסְרוֹן לא-יוּכַל לְהִמָּנוֹת".
ברטנורא משנה ו
ארבע עשרה סעודות. שתי סעודות בכל יום לשבעה הימים.
אין לדבר קצבה. אם רצה לאכול לא יאכל חוץ לסוכה. רצה להתענות יתענה ואין נזקקין לו.
חוץ מלילי יום טוב הראשון. דילפינן חמשה עשר חמשה עשר מחג המצות, מה אכילת מצה לילה הראשון חובה, מכאן ואילך רשות, אף סוכה כן.
ישלים בלילי יום טוב האחרון. בליל שמיני עצרת.
ואין הלכה כרבי אליעזר בשתיהן.
משנה ז
מִי שֶׁהָיָה רֹאשׁוֹ וְרֻבּוֹ בַּסֻּכָּה, וְשֻׁלְחָנוֹ בְּתוֹךְ הַבַּיִת
בֵּית שַׁמַּאי פּוֹסְלִין,
וּבֵית הִלֵּל - מַכְשִׁירִין.
אָמְרוּ לָהֶן בֵּית הִלֵּל לְבֵית שַׁמַּאי.
לא כָּךְ הָיָה מַעֲשֶֹה,
שֶׁהָלְכוּ זִקְנֵי בֵּית שַׁמַּאי וְזִקְנֵי בֵּית הִלֵּל
לְבַקֵּר אֶת רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן הַחוֹרָנִי,
וּמְצָאוּהוּ שֶׁהָיָה יוֹשֵׁב רֹאשׁוֹ וְרֻבּוֹ בַּסֻּכָּה
וְשֻׁלְחָנוֹ בְּתוֹךְ הַבַּיִת, וְלא אָמְרוּ לוֹ דָּבָר?
אָמְרוּ לָהֶן בֵּית שַׁמַּאי: מִשָּׁם רְאָיָה?
אַף הֵם אָמְרוּ לוֹ.
אִם כֵּן הָיִיתָ נוֹהֵג, לא קִיַּמְתָּ מִצְוַת סֻכָּה מִיָּמֶיךָ.
ברטנורא משנה ז
בית שמאי פוסלין. והלכה כבית שמאי. בין בסוכה גדולה והוא יושב על פתח הסוכה ושולחנו בתוך הבית, בין בסוכה קטנה שאינה מחזקת ראשו ורובו ושולחנו, הכל אסור, גזירה שמא ימשך אחר שולחנו.
משנה ח
נָשִׁים וַעֲבָדִים וּקְטַנִּים פְּטוּרִים מִן הַסֻּכָּה.
קָטָן שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ לְאִמּוֹ חַיָּב בַּסֻּכָּה.
מַעֲשֶֹה וְיָלְדָה כַּלָּתוֹ שֶׁל שַׁמַּאי הַזָּקֵן,
וּפִחֵת אֶת הַמַּעֲזֵיבָה וְסִכֵּךְ עַל גַּבֵּי הַמִּטָּה בִּשְׁבִיל הַקָּטָן.
ברטנורא משנה ח
נשים ועבדים וקטנים כו'. דאמר קרא (ויקרא כ"ג) "כל האזרח בישראל", להוציא את הנשים, דאע"ג דחייבות באכילת מצה ליל ראשון של פסח, אין חייבות בסוכה ליל ראשון של חג.
קטן שאינו צריך לאמו. כל שנעור משנתו ואינו קורא אימא אימא, הוי אין צריך לאמו וחייב, ופחות מכאן פטור. וכן הלכה. ודוקא שקורא ושונה ואינו שותק עד שתבוא אמו אליו הוא דנקרא צריך לאמו, אבל קורא פעם אחת ושותק, לאו צריך לאמו הוא.
משנה ט
כָּל שִׁבְעַת הַיָּמִים אָדָם עוֹשֶֹה סֻכָּתוֹ קְבַע וּבֵיתוֹ עֲרַאי.
יָרְדוּ גְּשָׁמִים, מֵאֵימָתַי מֻתָּר לְפַנּוֹת?
מִשֶּׁתִּסְרַח הַמִּקְפָּה.
מָשְׁלוּ מָשָׁל: לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה?
לְעֶבֶד שֶׁבָּא לִמְזוֹג כּוֹס לְרַבּוֹ,
וְשָׁפַךְ לוֹ קִיתּוֹן עַל פָּנָיו.
ברטנורא משנה ט
סוכתו קבע. שאם יש לו כלים נאים ומצעות נאות מעלן לסוכה.
משתסרח המקפה. משתקלקל המקפה. כל תבשיל שאינו לא רך ולא קשה, אלא קפוי, קרוי "מקפה". ורוב בני אדם מואסין תבשיל כזה, ובמעט מים מתקלקל לגמרי. ומקפה של גריסין של פול היא ממהרת להתקלקל בגשמים יותר משאר מקפות, ואם ירדו גשמים עד שאילו היה לפניו מקפה של גריסין היתה מתקלקלת, מותר לפנות מיד.
ושפך לו רבו קיתון על פניו של עבד, כלומר אי אפשי בשימושך. אף כאן גשמים הללו מראין שאין הקב"ה מקבל מעשיהם ברצון.