סוכה, פרק ג
משנה א
לוּלָב הַגָּזוּל וְהַיָּבֵשׁ פָּסוּל.
שֶׁל אֲשֵׁרָה וְשֶׁל עִיר הַנִּדַּחַת פָּסוּל.
נִקְטַם רֹאשׁוֹ, נִפְרְצוּ עָלָיו פָּסוּל.
נִפְרְדוּ עָלָיו כָּשֵׁר;
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: יֹאגְדֶנּוּ מִלְמַעְלָה.
צִנֵּי הַר הַבַּרְזֶל כְּשֵׁרוֹת.
לוּלָב שֶׁיֶּשׁ בּוֹ שְׁלשָׁה טְפָחִים כְּדֵי לְנַעֲנֵעַ בּוֹ -
כָּשֵׁר.
ברטנורא משנה א
לולב הגזול
פסול. דכתיב "ולקחתם לכם", משלכם. ולאחר יאוש בעלים, נהי דשלו הוא שקונה אותו ביאוש, מכל מקום הוי מצוה הבאה בעבירה.
והיבש פסול. דבכולהו בעינן הדר וליכא.
של אשירה. אילן הנעבד.
ושל עיר הנדחת פסול. דלשרפה קאי. ולולב בעי שיעור, והני כיון דלשריפה קיימי אין שיעורן קיים.
נקטם ראשו פסול. דלא הוי הדר.
נפרצו עליו. ואינן מחוברין אלא על ידי אגידה.
נפרדו עליו. מחוברים הן בשדרה, אלא שלמעלה הן נפרדין לכאן ולכאן כענפי אילן.
יאגדנו מלמעלה. אם נפרדו עליו יאגדם שיהיו עולים עם השדרה כשאר לולבים. ואין הלכה כרבי יהודה.
ציני הר הברזל. יש דקלים שלולבין שלהן עליהן קצרים מאד ואין עולין על אורך השדרה. אם הן ארוכין כל כך עד שראשו של זה מגיע לצד עקרו של זה כשרים.
כל לולב שיש בו שלושה טפחים. כנגד אורך ההדס וטפח יותר, כדי לנענע בו, דלולב בעי לנענועי כדלקמן.
כדי לנענע בו. תני, "וכדי לנענע בו", דהיינו טפח יותר על שלושה טפחים.
משנה ב
הֲדַס הַגָּזוּל וְהַיָּבֵשׁ - פָּסוּל.
שֶׁל אֲשֵׁרָה וְשֶׁל עִיר הַנִּדַּחַת - פָּסוּל.
נִקְטַם רֹאשׁוֹ, נִפְרְצוּ עָלָיו אוֹ שֶׁהָיוּ עֲנָבָיו מְרֻבּוֹת מֵעָלָיו - פָּסוּל;
וְאִם מִעֲטָן כָּשֵׁר.
וְאֵין מְמַעֲטִין בְּיוֹם טוֹב.
ברטנורא משנה ב
נקטם ראשו פסול. ולית הלכתא כסתם מתניתין, אלא כרבי טרפון דאמר לקמן אפילו שלושתן קטומין כשרים.
ענביו. פרי יש בו שדומה לענבים.
מרובות מעליו פסול. לא שנו אלא שחורות או אדומות, אבל ירוקות מינא דהדס הוא וכשר.
ואין ממעטין אותן ביום טוב. דהוה ליה מתקן.
משנה ג
עֲרָבָה גְּזוּלָה וִיבֵשָׁה פְּסוּלָה.
שֶׁל אֲשֵׁרָה וְשֶׁל עִיר הַנִּדַּחַת פְּסוּלָה.
נִקְטַם רֹאשָׁהּ, נִפְרְצוּ עָלֶיהָ, וְהַצַּפְצָפָה - פְּסוּלָה.
כְּמוּשָׁה וְשֶׁנָּשְׁרוּ מִקְצָת עָלֶיהָ וְשֶׁל בַּעַל - כְּשֵׁרָה.
ברטנורא משנה ג
נקטם ראשה פסולה. אף זו אינה הלכה.
צפצפה. מין ערבה ועלה שלה עגול.
ושל בעל. שגדלה בשדה ולא בנחל, כשרה. לא נאמר ערבי נחל אלא שדבר הכתוב בהווה.
משנה ד
רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: שְׁלשָׁה הֲדַסִּים, וּשְׁתֵּי עֲרָבוֹת, לוּלָב אֶחָד וְאֶתְרוֹג אֶחָד;
אֲפִלּוּ שְׁנַיִם קְטוּמִים וְאֶחָד אֵינוֹ קָטוּם.
רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר: אֲפִלּוּ שְׁלָשְׁתָּן קְטוּמִים.
רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: כְּשֵׁם שֶׁלּוּלָב אֶחָד וְאֶתְרוֹג אֶחָד,
כָּךְ הֲדַס אֶחָד וַעֲרָבָה אַחַת.
ברטנורא משנה ד
אפילו שנים קטומין. אהדסים קאי. ובגמרא פריך אי קטום פסול, והוא מצריך שלושה, ליבעי כולהו שלמים, ואי קטום כשר, ליכשר שלושתן קטומים. ומסיק דחזר בו רבי ישמעאל מתחילת דבריו שהיה מצריך שלושה הדסים ומכשיר אפילו שנים קטומין. והוא הדין אי לא מייתי להו כלל, דקטומין כמאן דליתנהו דמי.
אפילו שלושתן קטומין. דלא בעי "הדר" בהדס. והלכה כרבי טרפון.
משנה ה
אֶתְרוֹג הַגָּזוּל וְהַיָּבֵשׁ - פָּסוּל.
שֶׁל אֲשֵׁרָה וְשֶׁל עִיר הַנִּדַּחַת - פָּסוּל.
שֶׁל עָרְלָה פָּסוּל.
שֶׁל תְּרוּמָה טְמֵאָה - פָּסוּל.
שֶׁל תְּרוּמָה טְהוֹרָה לא יִטֹּל,
וְאִם נָטַל כָּשֵׁר.
שֶׁל דְּמַאי
בֵּית שַׁמַּאי - פּוֹסְלִין,
וּבֵית הִלֵּל - מַכְשִׁירִין.
שֶׁל מַעֲשֵֹר שֵׁנִי בִּירוּשָׁלַיִם לא יִטֹּל,
וְאִם נָטַל כָּשֵׁר.
ברטנורא משנה ה
של ערלה ושל תרומה טמאה פסול. דאמר קרא (ויקרא כ"ג) "ולקחתם לכם", שיהיה ראוי לכם.
ואם נטל כשר. שהרי יש בה היתר אכילה.
ובית הלל מכשירין. דהא חזי לעניים, כדתנן מאכילין את העניים דמאי.
בירושלים כו'. אבל חוץ לירושלים לא, דבעינן "לכם" - שיהא ראוי לכם.
משנה ו
עָלְתָה חֲזָזִית עַל רֻבּוֹ, נִטְּלָה פִּטְמָתוֹ,
נִקְלַף, נִסְדַּק, נִקַּב וְחָסַר כָּל שֶׁהוּא - פָּסוּל.
עָלְתָה חֲזָזִית עַל מִעוּטוֹ, נִטַּל עֻקְצוֹ,
נִקַּב וְלא חָסַר כָּל שֶׁהוּא - כָּשֵׁר.
אֶתְרוֹג הַכּוּשִׁי פָּסוּל.
וְהַיָּרֹק כְּכַרְתִי
רַבִּי מֵאִיר מַכְשִׁיר,
וְרַבִּי יְהוּדָה פּוֹסֵל.
ברטנורא משנה ו
עלתה חזזית. כמין אבעבועות דקות.
על רובו. במקום אחד הוא דבעינן רובו, אבל בשנים או בשלושה מקומות אפילו על מיעוטו פסול. ועל פטמתו אפילו כל שהוא פסול, ששם הוא נראה יותר מבשאר מקומות.
פטמתו. הדד שבראשו. כמו פטמא של רמון.
נקלף פסול. ודוקא שנקלף כולו, אבל מקצתו כשר.
ואית דאמרי איפכא: נקלף מקצתו פסול, דמיחזי כמנומר, אבל נקלף כולו כשר. והאי נקלף לאו שהוסרה הקליפה עד שנראה הלבנונית שבתוכו, דהאי הוי "חסר", ופסול, אלא שנקלף ממנו גלד דק ומראהו ירוק כאשר בתחילה.
ניקב. נקב מפולש מעבר אל עבר, אפילו בכל שהוא פסול. ושאינו מפולש ואינו חסר כלום כגון שתחב בו יתד עבה, אם הנקב רחב כאיסר פסול, פחות מכאן כשר. והיינו ניקב ולא חסר כל שהוא כשר, דתנינן לקמן, שאינו מפולש ואינו רחב כאיסר.
אתרוג הכושי. שגדל כאן והוא שחור, פסול. אבל כושי שגדל בארץ כוש אורחיה הוא וכשר.
ורבי יהודה פוסל. והלכה כרבי יהודה. וכל הני פסולים ביום טוב ראשון, אבל ביום טוב שני עם שאר הימים הכל כשר.
משנה ז
שִׁעוּר אֶתְרוֹג הַקָּטָן
רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: כָּאֱגוֹז;
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: כַּבֵּיצָה.
וּבַגָּדוֹל
כְּדֵי שֶׁיֹּאחֵז שְׁנַיִם בְּיָדוֹ אַחַת; דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה.
רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: אֲפִלּוּ אֶחָד בִּשְׁתֵּי יָדָיו.
ברטנורא משנה ז
רבי יהודה אומר כביצה. והלכה כרבי יהודה, דפחות מכביצה פסול.
רבי יוסי אומר אפילו בשתי ידיו. והלכה כרבי יוסי.
משנה ח
אֵין אוֹגְדִין אֶת הַלּוּלָב אֶלָּא בְּמִינוֹ; דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה.
רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: אֲפִלּוּ בִּמְשִׁיחָה.
אָמַר רַבִּי מֵאִיר: מַעֲשֶֹה בְּאַנְשֵׁי יְרוּשָׁלַיִם,
שֶׁהָיוּ אוֹגְדִין אֶת לוּלְבֵיהֶן בְּגִימוֹנִיּוֹת שֶׁל זָהָב.
אָמְרוּ לוֹ: בְּמִינוֹ הָיוּ אוֹגְדִין אוֹתוֹ מִלְּמַטָּה.
ברטנורא משנה ח
בגימיניות של זהב. חוטי זהב כפופין כגימון, כמו "הלכוף כאגמון" (ישעיה נ"ח), וסובבין האגודה.
במינו היו אוגדין אותו למטה. לקיים מצות אגד. וזה לנוי בעלמא הוה. ורבי יהודה לטעמיה דאמר לולב צריך אגד, הלכך אי אגיד ליה שלא במינו הוו להו חמשה מינין. ואנן קיי"ל דלולב אין צריך אגד, הלכך בהא הלכה כרבי מאיר.
משנה ט
וְהֵיכָן הָיוּ מְנַעְנְעִין?
בְּ "הוֹדוּ לַה'" תְּחִלָּה וָסוֹף,
וּבְ "אָנָּא ה' הוֹשִׁיעָה נָּא". דִּבְרֵי בֵּית הִלֵּל.
וּבֵית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: אַף בְּ "אָנָּא ה' הַצְלִיחָה נָא".
אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא: צוֹפֶה הָיִיתִי בְּרַבָּן גַּמְלִיאֵל וּבְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ,
שֶׁכָּל הָעָם הָיוּ מְנַעְנְעִין אֶת לוּלְבֵיהֶן,
וְהֵן לא נִעְנְעוּ אֶלָּא בְּ "אָנָּא ה' הוֹשִׁיעָה נָּא".
מִי שֶׁבָּא בַּדֶּרֶךְ וְלא הָיָה בְּיָדוֹ לוּלָב לִטּוֹל
לִכְשֶׁיִּכָּנֵס לְבֵיתוֹ. יִטֹּל עַל שֻׁלְחָנוֹ.
לא נָטַל שַׁחֲרִית יִטֹּל בֵּין הָעַרְבַּיִם,
שֶׁכָּל הַיּוֹם כָּשֵׁר לַלּוּלָב.
ברטנורא משנה ט
והיכן היו מנענעין. השתא מהדר תנא להא דתנינן לעיל, כל לולב שיש בו שלושה טפחים כדי לנענע, אלמא מצוה בנענוע. והיכן מנענעים?
ב"הודו לה'" תחלה. תחילת המקרא.
וסוף. סוף המקרא "כי לעולם חסדו".
ואית דמפרשי: תחילה "הודו" ראשון. וסוף, "הודו" אחרון שבסוף ההלל. והכי מסתברא.
וכיצד מנענע? מוליך ומביא כדי לעצור רוחות רעות, מעלה ומוריד כדי לעצור טללים רעים. ובהולכה מנענע שלוש פעמים וכן בהבאה וכן בעליה וכן בירידה, על כל אחת ואחת שלוש פעמים.
והם לא נענעו אלא באנא ה' הושיעה נא בלבד. ואין כך הלכה, אלא כדברי בית הלל.
יטול על שלחנו. אם שכח ולא נטל לולב קודם אכילה, יפסיק סעודתו ויטול על שלחנו.
משנה י
מִי שֶׁהָיָה עֶבֶד אוֹ אִשָּׁה אוֹ קָטָן מַקְרִין אוֹתו -ֹ
עוֹנֶה אַחֲרֵיהֶן מַה שֶּׁהֵן אוֹמְרִין, וּתְהִי לוֹ מְאֵרָה!
אִם הָיָה גָּדוֹל מַקְרֶא אוֹתוֹ עוֹנֶה אַחֲרָיו: הַלְלוּיָהּ.
ברטנורא משנה י
מי שהיה עבד או אשה או קטן וכו'. מי שאינו חייב בדבר אינו מוציא אחרים ידי חובתן. לכך צריך שיענה אחריו מלה במלה מה שהוא אומר.
ותהא לו מארה. שלא למד.
עונה אחריו הללויה. על כל דבר שהוא אומר, שכך היו רגילין לענות אחר מקרא את ההלל על כל דבר ודבר הללויה.
משנה יא
מְקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לִכְפּוֹל יִכְפֹּל, לִפְשׁוֹט יִפְשֹׁט,
לְבָרֵךְ אַחֲרָיו יְבָרֵךְ אַחֲרָיו,
הַכֹּל כְּמִנְהַג הַמְּדִינָה.
הַלּוֹקֵחַ לוּלָב מֵחֲבֵרוֹ בַּשְּׁבִיעִית נוֹתֵן לוֹ אֶתְרוֹג בְּמַתָּנָה,
לְפִי שֶׁאֵין רַשַּׁאי לְלָקְחוֹ בַּשְּׁבִיעִית.
ברטנורא משנה יא
מקום שנהגו לכפול. כל פסוק ופסוק מ"אודך" ולמטה עד סוף ההלל, כופלים, לפי שכל אותו הפרק מ"הודו לה' כי טוב" עד "אודך כי עניתני", כולו כפול במקרא. ומ"אודך" ולמטה אינו כפול, לכך נהגו לכפול המקראות הללו.
לברך אחריו. הכל כמנהג המדינה. אבל ברכת הלל לפניו מצוה היא בכל מקום, ואינו תלוי במנהג.
הלוקח לולב מחבירו עם הארץ.
בשביעית. שעם הארץ חשוד על השביעית. ונהי דדמי לולב יכול ליתן לו, לפי שלולב עץ בעלמא הוא ואין בו קדושת שביעית, דמי אתרוג אינו יכול ליתן לו, שפירות שביעית צריכין להתבער בשביעית הן ודמיהן, הלכך צריך שיקח ממנו האתרוג במתנה ולא יתן לו דמיו, שמא לא יבערם עם הארץ בקדושת שביעית.
משנה יב
בָּרִאשׁוֹנָה הָיָה לוּלָב נִטָּל בַּמִּקְדָּשׁ שִׁבְעָה,
וּבַמְּדִינָה יוֹם אֶחָד.
מִשֶּׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּש, הִתְקִין רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי,
שֶׁיְּהֵא לוּלָב נִטָּל בַּמְּדִינָה שִׁבְעָה, זֵכֶר לַמִּקְדָּשׁ,
וְשֶׁיְּהֵא יוֹם הָנֵף כֻּלּוֹ אָסוּר.
ברטנורא משנה יב
במקדש שבעה. כדדרשינן "לפני ה' אלהיכם שבעת ימים", ולא בגבולין שבעת ימים.
במדינה. בירושלים, שאף היא כגבולים לענין זה.
ושיהא יום הנף. של עומר, דהיינו יום ט"ז בניסן, כולו אסור. ובזמן שבית המקדש קיים, משקרב העומר היו אוכלים חדש בו ביום דכתיב (ויקרא כ"ג) “עד הביאכם". וכשחרב בית המקדש מותר מן התורה משהאיר המזרח, דאמרינן: כתוב אחד אומר (שם) “עד עצם היום הזה:, דמשמע משהאיר המזרח, וכתוב אחד אומר :עד הביאכם:, הא כיצד? בזמן דאיכא עומר, "עד הביאכם", בזמן דליכא עומר "עד עצם היום". ואסר רבן יוחנן בן זכאי עליהם כל היום, משום "מהרה יבנה בית המקדש", ויאמרו אשתקד מי לא הוה אכלינן משהאיר המזרח? השתא נמי ניכול!
משנה יג
יוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן שֶׁל הֶחָג שֶׁחָל לִהְיוֹת בַּשַּׁבָּת,
כָּל הָעָם מוֹלִיכִין אֶת לוּלְבֵיהֶן לְבֵית הַכְּנֶסֶת.
לַמָּחֳרָת מַשְׁכִּימִין וּבָאִין,
כָּל אֶחָד וְאֶחָד מַכִּיר אֶת שֶׁלּוֹ, וְנוֹטְלוֹ;
מִפְּנֵי שֶׁאָמְרוּ חֲכָמִים: אֵין אָדָם יוֹצֵא יְדֵי חוֹבָתוֹ בְּיוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן שֶׁל הֶחָג
בְּלוּלָבוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ,
וּשְׁאָר יְמוֹת הֶחָג
אָדָם יוֹצֵא יְדֵי חוֹבָתוֹ בְּלוּלָבוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ.
ברטנורא משנה יג
יום טוב ראשון וכו'. דאמרינן לקמן דמצות לולב דוחה את השבת ביום טוב ראשון לבדו, לפיכך היו מוליכין שם לולביהן מערב שבת.
אין אדם יוצא וכו'. דכתיב "ולקחתם לכם ביום הראשון", "לכם" - משלכם. ואם נתנו לו חברו במתנה, אפילו על מנת להחזיר, שמה מתנה, ונוטלו ויוצא בו ואחר כך מחזירו. ואם לא החזירו, אגלאי מלתא למפרע דגזול היה בידו מעיקרא, ולא יצא ידי חובתו.
משנה יד
רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: יוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן שֶׁל הֶחָג שֶׁחָל לִהְיוֹת בַּשַּׁבָּת,
וְשָׁכַח וְהוֹצִיא אֶת הַלּוּלָב לִרְשׁוּת הָרַבִּים - פָּטוּר,
מִפְּנֵי שֶׁהוֹצִיאוֹ בִּרְשׁוּת.
ברטנורא משנה יד
פטור מפני שהוציאו ברשות. וכגון שלא יצא ידי חובת נטילה בשעה שהוציאו. אבל יצא ידי חובת נטילה קודם שהוציאו - חייב, דלא טריד מהשתא במצוה לעשותה. והיכי משכחת דלא יצא ידי חובת נטילה קודם שהוציאו, דהא מדאגבהיה נפק ביה? משכחת ליה כגון שהפכו, שכל המצות כולן אין אדם יוצא בהן אלא דרך גדילתן, שנאמר (שמות כ"ו) “עצי שטים עומדים", שעומדים דרך גדילתן.
אי נמי: שהוציאן בכלי, דלקיחה על ידי דבר אחר דרך בזיון לאו שמה לקיחה.
והלכה כרבי יוסי.
משנה טו
מְקַבֶּלֶת אִשָּׁה מִיַּד בְּנָהּ וּמִיַּד בַּעֲלָהּ
וּמַחֲזִירַתּוּ לַמַּיִם בַּשַּׁבָּת.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: בַּשַּׁבָּת מַחֲזִירִין, בְּיוֹם טוֹב מוֹסִיפִין, וּבַמּוֹעֵד מַחֲלִיפִין.
קָטָן הַיּוֹדֵעַ לְנַעֲנֵעַ - חַיָּב בַּלּוּלָב.
ברטנורא משנה טו
מקבלת אשה. את הלולב, ולא אמרינן דמטלטלת מידי, דלא חזי לה.
ומחזרת למים. שלא יכמושו.
בשבת מחזירים. שהרי מהם נטלום היום. אבל לא מוסיפים וכל שכן שאין מחליפין.
וביום טוב מוסיפין. אבל לא מחליפים, לשפוך אלו ולתת צוננין מהן, דטרח לתקן מנא.
ובמועד. בחול המועד מצוה להחליף.
והלכה כרבי יהודה.
חייב בלולב. לחנכו מדברי סופרים.