סוכה, פרק ד
משנה א
לוּלָב וַעֲרָבָה שִׁשָּׁה וְשִׁבְעָה;
הַהַלֵּל וְהַשִֹּׂמְחָה שְׁמוֹנָה;
סֻכָּה וְנִסּוּךְ הַמַּיִם שִׁבְעָה;
וְהֶחָלִיל חֲמִשָּׁה וְשִׁשָּׁה.
ברטנורא משנה א
לולב וערבה. לולב לנטילה וערבה להקיף המזבח.
ששה ושבעה. לפי שפעמים דוחים את השבת והוו להו שבעה, ופעמים שאין דוחין ולא הוו אלא ששה. ולקמן מפרש להו ואזיל.
וההלל. לגמור כל שמונה, מה שאין כן בפסח לפי שימות החג חלוקים בקרבנותיהן.
והשמחה. לאכול בשר שלמים בזמן המקדש, דכתיב (דברים י"ז) “ושמחת בחגך", ואין שמחה בזמן המקדש אלא בבשר שלמים דכתיב (שם כ"ו) “וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת".
סוכה. לישב בסוכה.
וניסוך המים בתמידי החג שחרית.
החליל. בשמחת בית השואבה היו שמחים בחג לכבוד שאיבת ניסוך המים, ומנגנים בחלילים וכנורות. ואותו חליל אינו דוחה לא את השבת ולא את יום טוב.
משנה ב
לוּלָב שִׁבְעָה, כֵּיצַד?
יוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן שֶׁל הֶחָג שֶׁחָל לִהְיוֹת בַּשַּׁבָּת, לוּלָב שִׁבְעָה;
וּשְׁאָר כָּל הַיָּמִים שִׁשָּׁה.
ברטנורא משנה ב
לולב שבעה. דיום ראשון דוחה שבת, משום דאית ליה עיקר מן התורה בגבולים, דכתיב (ויקרא כ"ג) “ולקחתם לכם ביום הראשון".
ושאר כל הימים. אם חל יום טוב ראשון בשאר ימי החול, ונמצאת שבת בחול המועד, לא דחי. ואע"ג דכל שבעה הוא מן התורה במקדש, העמידו חכמים גזירתם בשאר ימי החג, הואיל ואין להם עיקר מן התורה בגבולים. ובדין היה דאפילו בזמן הזה יהיה לולב דוחה את השבת ביום טוב ראשון של חג, אלא משום דלא בקיאינן בקביעא דירחא, ושמא אין זה יום טוב ראשון, הלכך לא דחינן שבת מספיקא. וטעמא דגזרו שלא ליטול לולב בשבת, והרי אין בנטילתו שום מלאכה אלא טלטול בעלמא, גזירה שמא יטלנו בידו וילך אצל בקי ללמוד הברכה או סדר הנענועים, ויעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים והיינו טעמא דשופר והיינו טעמא דמגילה.
משנה ג
עֲרָבָה שִׁבְעָה, כֵּיצַד?
יוֹם שְׁבִיעִי שֶׁל עֲרָבָה שֶׁחָל לִהְיוֹת בַּשַּׁבָּת, עֲרָבָה שִׁבְעָה;
וּשְׁאָר כָּל הַיָּמִים שִׁשָּׁה.
ברטנורא משנה ג
יום שביעי של ערבה כו'. דעבוד הכירא לדעת שהיא דאורייתא, כלומר הלכה למשה מסיני. ומשום האי הכירא תיקון דשביעי שלה דוחה שבת במקדש, שבערבה היו מקיפים את המזבח. והאידנא אינה אלא מנהג נביאים, שהנהיגו את העם ליטול ערבה בשביעי חוץ מערבה שבלולב, ואין מברכין עליה.
משנה ד
מִצְוַת לוּלָב כֵּיצַד?
יוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן שֶׁל הֶחָג שֶׁחָל לִהְיוֹת בַּשַּׁבָּת,
מוֹלִיכִין אֶת לוּלְבֵיהֶן לְהַר הַבַּיִת,
וְהַחַזָּנִין מְקַבְּלִין מֵהֶן וְסוֹדְרִין אוֹתָן עַל גַּב הָאִצְטְבָא,
וְהַזְּקֵנִים מַנִּיחִין אֶת שֶׁלָּהֶן בַּלִּשְׁכָּה.
וּמְלַמְּדִים אוֹתָם לוֹמַר.
כָּל מִי שֶׁמַּגִּיעַ לוּלָבִי בְּיָדוֹ, הֲרֵי הוּא לוֹ בְּמַתָּנָה.
לְמָחָר מַשְׁכִּימִין וּבָאִין, וְהַחַזָּנִין זוֹרְקִין אוֹתָם לִפְנֵיהֶם,
וְהֵן מְחַטְּפִין וּמַכִּין אִישׁ אֶת חֲבֵרוֹ.
וּכְשֶׁרָאוּ בֵּית דִּין שֶׁבָּאוּ לִידֵי סַכָּנָה,
הִתְקִינוּ שֶׁיְּהֵא כָּל אֶחָד וְאֶחָד נוֹטֵל בְּבֵיתוֹ.
ברטנורא משנה ד
מוליכין את לולביהן להר הבית. יום טוב ראשון של חג שחל להיות בשבת, מוליכין את לולביהן מערב שבת.
החזנים. שמשים שהיו שם לצורכי צבור.
על גב האצטבא. רחבה של הר הבית היתה מוקפת באצטבאות לישב שם, ומסוככות למעלה מפני הגשמים.
והזקנים. הדואגים שלא ידחפום למחר כשיבואו לקחת איש לולבו.
ומלמדין. בית דין את כל העם לומר: אם יבוא לולבי אל יד חבירי, הרי הוא שלו במתנה, כדי שלא יהא אצלו לא גזול ולא שאול.
משנה ה
מִצְוַת עֲרָבָה כֵּיצַד?
מָקוֹם הָיָה לְמַטָּה מִירוּשָׁלַיִם וְנִקְרָא מוֹצָא.
יוֹרְדִין לְשָׁם וּמְלַקְּטִין מִשָּׁם מֻרְבִּיּוֹת שֶׁל עֲרָבָה,
וּבָאִין וְזוֹקְפִין אוֹתָן בְּצִדֵּי הַמִּזְבֵּחַ,
וְרָאשֵׁיהֶן כְּפוּפִין עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ.
תָּקְעוּ וְהֵרִיעוּ וְתָקְעוּ.
בְּכָל יוֹם מַקִּיפִין אֶת הַמִּזְבֵּחַ פַּעַם אַחַת, וְאוֹמְרִים.
"אָנָּא ה' הוֹשִׁיעָה נָּא, אָנָּא ה' הַצְלִיחָה נָא".
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר:"אֲנִי וָהוֹ הוֹשִׁיעָה נָּא".
וְאוֹתוֹ הַיּוֹם מַקִּיפִין אֶת הַמִּזְבֵּחַ שֶׁבַע פְּעָמִים.
בְּשָׁעַת פְּטִירָתָן, מָה הֵן אוֹמְרִים?
יֹפִי לָךְ, מִזְבֵּחַ! יֹפִי לָךְ, מִזְבֵּחַ!
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: לְיָהּ וְלָךְ מִזְבֵּחַ! לְיָהּ וְלָךְ מִזְבֵּחַ!
ברטנורא משנה ה
נקרא מוצא. בגמרא אומר ששמו קלני"א. ועוד היום כך שמו, והערבה מצויה שם, והמקום רחוק מירושלים מעט. ופירוש "קלני"א" - חפשי ממס. ולפיכך נקרא "מוצא", שהיה מוצא ממס המלך בשביל הערבה שלוקחים משם.
מרביות. ענפים גדולים גבוהים אחד עשרה אמה, ומניחים אותם על יסוד המזבח, וראשיהן זקופים ומוטין על המזבח אמה.
אני והו. בגימטריא אנא ה'. ועוד הם שני שמות שבשם ע"ב.
פירוש אחר מי שאני והוא בצרה, על דרך עמו אנכי בצרה, הושיעה נא.
משנה ו
כְּמַעֲשֵֹהוּ בַּחֹל כָּךְ מַעֲשֵֹהוּ בַּשַּׁבָּת,
אֶלָּא שֶׁהָיוּ מְלַקְּטִין אוֹתָן מֵעֶרֶב שַׁבָּת
וּמַנִּיחִים אוֹתָן בְּגִיגִיּוֹת שֶׁל זָהָב, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִכְמֹשׁוּ.
רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה אוֹמֵר: חֲרִיּוֹת שֶׁל דֶּקֶל הָיוּ מְבִיאִין
וְחוֹבְטִין אוֹתָן בַּקַּרְקַע בְּצִדֵּי הַמִּזְבֵּחַ,
וְאוֹתוֹ הַיּוֹם נִקְרָא יוֹם חִבּוּט חֲרִיּוֹת.
ברטנורא משנה ו
גיגיות. כלים של זהב מלאים מים, כדי שלא יכמשו עליהן.
חריות. ענפים של דקל היו מביאים בין בחול בין בשבת, ולא ערבה, דכתיב "כפות תמרים" שתים הן, אחד ללולב ואחד למזבח. ואין הלכה כרבי יוחנן בן ברוקא.
משנה ז
מִיָּד הַתִּינוֹקוֹת שׁוֹמְטִין אֶת לוּלְבֵיהֶן וְאוֹכְלִין אֶתְרוֹגֵיהֶן.
ברטנורא משנה א
התינוקות שומטים את לולביהן. הגדולים שומטים לולבי התינוקות מידן של תינוקות.
ואוכלים. הגדולים אתרוגיהן של תינוקות. ואין בדבר משום גזל, שכך נהגו משום שמחה.
פירוש אחר: התינוקות משליכים לולביהן מידם ואוכלים אתרוגיהן בשביעי. אבל הגדולים אין אוכלים אתרוגיהן כל אותו היום, דכיון שהוקצה למצוה למקצת היום הוקצה לכולו.
משנה ח
הַהַלֵּל וְהַשִֹּׂמְחָה שְׁמוֹנָה, כֵּיצַד?
מְלַמֵּד שֶׁחַיָּב אָדָם בַּהַלֵּל וּבַשִֹּׂמְחָה
וּבִכְבוֹד יוֹם טוֹב הָאַחֲרוֹן שֶׁל הֶחָג,
כִּשְׁאָר כָּל יְמוֹת הֶחָג.
סֻכָּה שִׁבְעָה, כֵּיצַד?
גָּמַר מִלֶּאֱכוֹל, לא יַתִּיר סֻכָּתוֹ;
אֲבָל מוֹרִיד אֶת הַכֵּלִים מִן הַמִּנְחָה וּלְמַעְלָה,
מִפְּנֵי כְּבוֹד יוֹם טוֹב הָאַחֲרוֹן שֶׁל הֶחָג.
ברטנורא משנה ח
לא יתיר. אגד שלה לסתרה. דהא כל היום חובתה.
אבל מוריד. הוא ממנה הכלים נאים ומצעות נאות שהעלה לתוכה.
מפני כבוד יום טוב. שיראה כמכין לקראתו [למקום] שיסעד בו הלילה.
משנה ט
נִסּוּךְ הַמַּיִם כֵּיצַד?
צְלוֹחִית שֶׁל זָהָב מַחֲזֶקֶת שְׁלשֶׁת לֻגִּים
הָיָה מְמַלֵּא מִן הַשִּׁילוֹחַ.
הִגִּיעוּ לְשַׁעַר הַמַּיִם, תָּקְעוּ וְהֵרִיעוּ וְתָקְעוּ.
עָלָה בַּכֶּבֶשׁ וּפָנָה לִשְֹמֹאלוֹ,
שְׁנֵי סְפָלִים שֶׁל כֶּסֶף הָיוּ שָׁם.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: שֶׁל סִיד הָיוּ,
אֶלָּא שֶׁהָיוּ מֻשְׁחָרִין פְּנֵיהֶם מִפְּנֵי הַיַּיִן.
וּמְנֻקָּבִין כְּמִין שְׁנֵי חֹטָמִין דַּקִּין;
אֶחָד מְעֻבֶּה וְאֶחָד דַּק,
כְּדֵי שֶׁיְּהוּ שְׁנֵיהֶם כָּלִין בְּבַת אַחַת.
מַעֲרָבִי שֶׁל מַיִם, מִזְרָחִי שֶׁל יַיִן.
עֵרָה שֶׁל מַיִם לְתוֹךְ שֶׁל יַיִן, וְשֶׁל יַיִן לְתוֹךְ מַיִם
יָצָא.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: בַּלֹּג הָיָה מְנַסֵּךְ כָּל שְׁמוֹנָה.
וְלַמְנַסֵּךְ אוֹמְרִים לוֹ: הַגְבַּהּ יָדְךָ!
שֶׁפַּעַם אַחַת נִסֵּךְ אֶחָד עַל גַּבֵּי רַגְלָיו,
וּרְגָמוּהוּ כָּל הָעָם בְּאֶתְרוֹגֵיהֶן.
ברטנורא משנה ט
מן השלוח. הוא מעיין הסמוך לירושלים.
מחזקת שלושה לוגין. [זהו] פחות שבנסכים, רביעית ההין לכבש.
שער המים. אחד משערי עזרה נקרא כן, על שם שבו מכניסין צלוחית של מים דנסוך החג.
תקעו והריעו. משום שנאמר (ישעיה י"ב) “ושאבתם מים בששון".
עלה בכבש. שהיה בדרומו של מזבח.
ופנה לשמאלו. שנסכים נעשים בקרן מערבית דרומית, וכשהוא פונה לשמאלו היא הראשונה.
שהיו משחירים פניהן. מחמת היין, ודומין לכסף שהוא שחור מן הסיד.
כמין שני חוטמין דקין. חוטם אחד בספל אחד ונקב אחד בחוטמו. והכהן מערה בפי הספלים, והנסכים מקלחים ויורדים דרך החוטמין על גג המזבח, ובמזבח היה נקב שבו היין והמים יורדין לשיתין של מזבח שהן חלולים ועמוקים מאד.
אחד מעובה ואחד דק. אחד מהנקבים עבה. והוא אותו של יין, ואחד דק אותו של מים. כדי שיהיו כלין שניהן בבת אחת. שהמים ממהרין לצאת יותר מן היין, מפני שהיין עב יותר ומאחר לצאת, לפיכך היה הנקב של יין מעובה והנקב של מים דק, כדי שיהיו כלין בבת אחת.
הכי גרסינן: מערבי של מים, מזרחי של יין. הספלים היו נתונים אצל הקרן סמוכים זה לזה, זה לפני זה, אחד לצד מערב ואחד לפנים ממנו דהיינו למזרח.
רבי יהודה אומר כו'. בתרתי פליג: אשלושה לוגין פליג, ואשבעה דקאמר תנא קמא, ואתא רבי יהודה למימר אף בשמיני מנסכים. ואין הלכה כרבי יהודה.
הגבה את ידך. כדי שנראה אם תתן מים בספל. לפי שצדוקים אין מודים בנסוך המים.
שפעם אחת נסך. צדוקי אחד את המים על רגליו.
משנה י
כְּמַעֲשֵֹהוּ בַּחֹל כָּךְ מַעֲשֵֹהוּ בַּשַּׁבָּת,
אֶלָּא שֶׁהָיָה מְמַלֵּא מֵעֶרֶב שַׁבָּת
חָבִית שֶׁל זָהָב שֶׁאֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת מִן הַשִּׁילוֹחַ,
וּמַנִּיחָהּ בַּלִּשְׁכָּה.
נִשְׁפְּכָה אוֹ נִתְגַּלְּתָה הָיָה מְמַלֵּא מִן הַכִּיּוֹר,
שֶׁהַיַּיִן וְהַמַּיִם הַמְּגֻלִּין פְּסוּלִים לְגַבֵּי הַמִּזְבֵּחַ.
ברטנורא משנה י
שאינה מקודשת. שלא נתחנכה לעבודת מזבח. דאי הוי מייתי במקודשת אפסילו להו בלינה, שכלי שרת מקדשים כדכתיב (שמות ל') “כל הנוגע בהם יקדש", וכל הקדוש קדושת הגוף נפסל בלינה.
היה ממלא מן הכיור. ואע"פ שהכיור הוקדש לכלי שרת, ומקדש את מימיו, לא היו נפסלים בלינה, לפי שהיו משקיעים אותו מבערב בבור כדאמר ביומא [פ"ג] "אף הוא עשה מוכני לכיור שלא יהו מימיו נפסלים בלינה".
שהמים והיין המגולין. היינו טעמא דנתגלה ממלא מן הכיור ולא היה מנסך [מהן], שהמים [והיין] המגולין פסולים לגבי המזבח.