סוכה, פרק ה

משנה א

הֶחָלִיל חֲמִשָּׁה וְשִׁשָּׁה;

זֶהוּ הֶחָלִיל שֶׁל בֵּית הַשּׁוֹאֵבָה,

שֶׁאֵינוֹ דּוֹחֶה לא אֶת הַשַּׁבָּת וְלא אֶת יוֹם טוֹב.

אָמְרוּ: כָּל מִי שֶׁלֹּא רָאָה שִֹמְחַת בֵּית הַשּׁוֹאֵבָה,

לא רָאָה שִֹמְחָה מִיָּמָיו.

ברטנורא משנה א

החליל. הרבה מיני זמר היו שם, ועל שם שחליל קולו נשמע יותר מן האחרים נקראו כולם על שמו.

חמשה וששה. פעמים חמשה פעמים ששה. חל יום טוב ראשון להיות בשבת, החליל ששה. חל בשאר ימי החול החליל חמשה. לפי שאינו דוחה לא את השבת ולא את יום טוב.

שמחת בית השואבה. לפי שכל שמחה זו על שאיבת המים של ניסוך, קרו לה שמחת בית השואבה, על שם "ושאבתם מים בששון" (ישעיה י"ב).

משנה ב

בְּמוֹצָאֵי יוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן שֶׁל הֶחָג

יָרְדוּ לְעֶזְרַת נָשִׁים וּמְתַקְּנִין שָׁם תִּקּוּן גָּדוֹל.

וּמְנוֹרוֹת שֶׁל זָהָב הָיוּ שָׁם,

וְאַרְבָּעָה סְפָלִים שֶׁל זָהָב בְּרָאשֵׁיהֶן,

וְאַרְבָּעָה סֻלָּמוֹת לְכָל אֶחָד וְאֶחָד,

וְאַרְבָּעָה יְלָדִים מִפִּרְחֵי כְהֻנָּה

וּבִידֵיהֶם כַּדִּים שֶׁל שֶׁמֶן שֶׁל מֵאָה וְעֶשְֹרִים לג,

שֶׁהֵן מַטִּילִין לְכָל סֵפֶל וָסֵפֶל.

ברטנורא משנה ב

תקון גדול. שהיו מקיפים אותה גזוזטראות, ומושיבים הנשים למעלה והאנשים מלמטה, כדי שלא יבואו לידי קלות ראש.

בראשיהן. בראש כל מנורה.

משנה ג

מִבְּלָאֵי מִכְנְסֵי כֹהֲנִים וּמֵהֶמְיָנֵיהֶן

מֵהֶן הָיוּ מַפְקִיעִין, וּבָהֶן הָיוּ מַדְלִיקִין,

וְלא הָיְתָה חָצֵר בִּירוּשָׁלַיִם

שֶׁאֵינָהּ מְאִירָה מֵאוֹר בֵּית הַשּׁוֹאֵבָה.

ברטנורא משנה ג

מבלאי מכנסי כהנים. ממכנסי כהנים הבלויות, ומאבנטיהן הישנים. תרגום אבנט המיינא.

היו מפקיעים. קורעים לעשות פתילות.

שלא היתה מאירה. לפי שהמנורות גבוהות חמישים אמה, והר הבית גבוה, והאורה זורחת בכל העיר.

משנה ד

חֲסִידִים וְאַנְשֵׁי מַעֲשֶֹה

הָיוּ מְרַקְּדִים לִפְנֵיהֶם בַּאֲבוּקוֹת שֶׁל אוֹר שֶׁבִּידֵיהֶן,

וְאוֹמְרִים לִפְנֵיהֶן דִּבְרֵי שִׁירוֹת וְתִשְׁבָּחוֹת.

וְהַלְוִיִּם בְּכִנּוֹרוֹת וּבִנְבָלִים וּבִמְצִלְתַּיִם וּבַחֲצוֹצְרוֹת

וּבִכְלֵי שִׁיר בְּלא מִסְפָּר,

עַל חֲמֵשׁ עֶשְֹרֵה מַעֲלוֹת

הַיּוֹרְדוֹת מֵעֶזְרַת יִשְֹרָאֵל לְעֶזְרַת נָשִׁים,

כְּנֶגֶד חֲמִשָּׁה עָשָֹר שִׁיר הַמַּעֲלוֹת שֶׁבַּתְּהִלִּים,

שֶׁעֲלֵיהֶן לְוִיִּם עוֹמְדִין בִּכְלֵי שִׁיר וְאוֹמְרִים שִׁירָה.

וְעָמְדוּ שְׁנֵי כֹהֲנִים בְּשַׁעַר הָעֶלְיוֹן,

שֶׁיּוֹרֵד מֵעֶזְרַת יִשְֹרָאֵל לְעֶזְרַת נָשִׁים, וּשְׁתֵּי חֲצוֹצְרוֹת בִּידֵיהֶן.

קָרָא הַגֶּבֶר, תָּקְעוּ וְהֵרִיעוּ וְתָקְעוּ.

הִגִּיעוּ לְמַעֲלָה עֲשִֹירִית, תָּקְעוּ וְהֵרִיעוּ וְתָקְעוּ.

הִגִּיעוּ לָעֲזָרָה, תָּקְעוּ וְהֵרִיעוּ וְתָקְעוּ.

הָיוּ תּוֹקְעִין וְהוֹלְכִין, עַד שֶׁמַּגִיעִין לְשַׁעַר הַיּוֹצֵא לַמִּזְרָח.

הִגִּיעוּ לְשַׁעַר הַיּוֹצֵא לַמִּזְרָח, הָפְכוּ פְּנֵיהֶן לַמַּעֲרָב,

וְאָמְרוּ: אֲבוֹתֵינוּ שֶׁהָיוּ בַּמָּקוֹם הַזֶּה

"אֲחֹרֵיהֶם אֶל-הֵיכַל ה' וּפְנֵיהֶם קֵדְמָה,

וְהֵמָּה מִשְׁתַּחֲוִים קֵדְמָה לַשָּׁמֶשׁ";

וְאָנוּ לְיָהּ עֵינֵינוּ.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: הָיוּ שׁוֹנִין וְאוֹמְרִים: אָנוּ לְיָהּ, וּלְיָהּ עֵינֵינוּ.

ברטנורא משנה ד

באבוקות של אור. בארבע אבוקות או בשמונה, זורק זו ומקבל את זו.

דברי שירות ותשבחות. יש מהן שהיו אומרים "אשרי ילדותינו שלא ביישה את זקנותינו", אלו חסידים ואנשי מעשה. ויש שהיו אומרים "אשרי זקנותינו שכפרה על ילדותינו", אלו בעלי תשובה. ואלו ואלו אומרים "אשרי מי שלא חטא, ומי שחטא ונמחל לו".

שעליהם הלוים עומדים בשיר. בשמחת בית השואבה. אבל דוכן לשיר של קרבן אצל המזבח היה.

תקעו והריעו ותקעו. זה סימן לילך ולמלאות מים לניסוך מן השילוח.

הגיעו לעזרה. לקרקע עזרה של נשים.

הפכו פניהם למערב. לצד העזרה וההיכל כדי לומר דבר זה.

שונין. כופלין לומר אנו ליה משתחוים - ומודים על מה שעבר. וליה עינינו - מיחלות להבא.

משנה ה

אֵין פּוֹחֲתִין מֵעֶשְֹרִים וְאַחַת תְּקִיעוֹת בַּמִּקְדָּשׁ,

וְאֵין מוֹסִיפִין עַל אַרְבָּעִים וּשְׁמוֹנֶה.

בְּכָל יוֹם הָיוּ שָׁם עֶשְֹרִים וְאַחַת תְּקִיעוֹת (בַּמִּקְדָּשׁ).

שָׁלשׁ לִפְתִיחַת שְׁעָרִים,

וְתֵשַׁע לְתָמִיד שֶׁל שַׁחַר, וְתֵשַׁע לְתָמִיד שֶׁל בֵּין הָעַרְבַּיִם.

וּבַמּוּסָפִין הָיוּ מוֹסִיפִין עוֹד תֵּשַׁע.

וּבְעֶרֶב שַׁבָּת הָיוּ מוֹסִיפִין עוֹד שֵׁשׁ.

שָׁלשׁ לְהַבְטִיל הָעָם מִמְּלָאכָה, וְשָׁלשׁ לְהַבְדִּיל בֵּין קֹדֶשׁ לְחֹל.

עֶרֶב שַׁבָּת שֶׁבְּתוֹךְ הֶחָג הָיוּ שָׁם אַרְבָּעִים וּשְׁמוֹנֶה.

שָׁלשׁ לִפְתִיחַת שְׁעָרִים,

שָׁלשׁ לְשַׁעַר הָעֶלְיוֹן, וְשָׁלשׁ לְשַׁעַר הַתַּחְתּוֹן,

וְשָׁלשׁ לְמִלּוּי הַמַּיִם, וְשָׁלשׁ עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ,

תֵּשַׁע לְתָמִיד שֶׁל שַׁחַר, וְתֵשַׁע לְתָמִיד שֶׁל בֵּין הָעַרְבַּיִם,

וְתֵשַׁע לַמּוּסָפִין,

שָׁלשׁ לְהַבְטִיל אֶת הָעָם מִן הַמְּלָאכָה,

וְשָׁלשׁ לְהַבְדִּיל בֵּין קֹדֶשׁ לְחֹל.

ברטנורא משנה ה

שלוש לפתיחת שערים. כשפותחים שערי העזרה היו תוקעים תקיעה-תרועה-תקיעה, וחשיב להו לשלוש תקיעות.

ותשע לתמיד של שחר. כשהיו מנסכים נסכי התמיד הלוים אומרים בשיר. ושלושה פרקים היו מפסיקים בו, ועל כל פרק ופרק היו הכהנים תוקעים שלוש תקיעות: תקיעה-תרועה-תקיעה, ומשתחוים העם. הרי תשע תקיעות.

להבטיל העם ממלאכה. תקיעה ראשונה לבטל העם שבשדות, תקיעה שניה נסתלקו התריסין וננעלו החנויות, תקיעה שלישית סלק המסלק והטמין המטמין את החמין והדליקו את הנרות.

ושלוש להבדיל בין קודש לחול. לאחר התקיעות הראשונות שהה כדי לצלות דג קטן, ותוקע ומריע ותוקע. אלו שלוש תקיעות אחרונות להודיע שקדש היום.

שלוש לפתיחת שערים. של עזרה, שתוקעים בכל יום.

ושלוש לשער העליון. כדאמרן לעיל: עמדו שני כהנים בשער העליון, קרא הגבר תקעו והריעו ותקעו.

ושלוש לשער התחתון. דתנן לעיל: הגיעו לעזרה תקעו והריעו ותקעו. ומאריכין בהן עד שהגיעו לשער התחתון, כדתנן: היו תוקעין והולכין עד שהגיעו לשער היוצא ממזרח. להכי קרי להו שלוש של שער התחתון. ושלוש של מעלה עשירית לא קחשיב, דהאי תנא סבר כרבי אליעזר בן יעקב, דאמר שלא היו תוקעים למעלה עשירית.

ושלוש למילוי המים. לאחר ששאבום ובאו להם לעזרה דרך שער המים, תקעו והריעו ותקעו.

על גבי המזבח. דתנן בפרק לולב וערבה וזקפום על גבי המזבח. תקעו והריעו ותקעו. ותנא דידן לא מייתי הכא כשחל להיות ערב פסח בשבת, שהפסח נשחט בשלוש כתות, ותקיעות טובא הוו התם, משום דלא שכיחא כולי האי שיבא ערב פסח בשבת. והא דתנן אין מוסיפין על ארבעים ושמונה, לאו דוקא, דבערב פסח שחל להיות בשבת זימנין דמוסיפים עד שבע וחמשים תקיעות.

משנה ו

יוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן שֶׁל הֶחָג

הָיוּ שָׁם שְׁלשָׁה עָשָֹר פָּרִים וְאֵילִים שְׁנַיִם וְשָֹעִיר אֶחָד.

נִשְׁתַּיְּרוּ שָׁם אַרְבָּעָה עָשָֹר כְּבָשִֹים לִשְׁמוֹנָה מִשְׁמָרוֹת.

בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן:

שִׁשָּׁה מַקְרִיבִין שְׁנַיִם שְׁנַיִם, וְהַשְּׁאָר אֶחָד אֶחָד.

בַּשֵּׁנִי חֲמִשָּׁה מַקְרִיבִין שְׁנַיִם שְׁנַיִם, וְהַשְּׁאָר

אֶחָד אֶחָד.

בַּשְּׁלִישִׁי אַרְבָּעָה מַקְרִיבִין שְׁנַיִם שְׁנַיִם,

וְהַשְּׁאָר אֶחָד אֶחָד.

בָּרְבִיעִי שְׁלשָׁה מַקְרִיבִין שְׁנַיִם שְׁנַיִם, וְהַשְּׁאָר אֶחָד אֶחָד.

בַּחֲמִישִׁי שְׁנַיִם מַקְרִיבִין שְׁנַיִם שְׁנַיִם, וְהַשְּׁאָר אֶחָד אֶחָד.

בַּשִּׁשִּׁי אֶחָד מַקְרִיב שְׁנַיִם, וְהַשְּׁאָר אֶחָד אֶחָד.

בַּשְּׁבִיעִי כֻּלָּן שָׁוִין.

בַּשְּׁמִינִי חָזְרוּ לַפַּיִס כְּבָרְגָלִים.

אָמְרוּ: מִי שֶׁהִקְרִיב פָּרִים הַיּוֹם, לא יַקְרִיב לְמָחָר,

אֶלָּא חוֹזְרִין חֲלִילָה.

ברטנורא משנה ו

יום טוב הראשון של חג וכו'. עשרים וארבעה משמרות של כהונה היו במקדש, וכולן עולות לרגל וזוכות בחובות הבאות מחמת הרגל, ושש עשרה משמרות מקריבים שש עשרה בהמות, שהם שלושה עשר פרים ואילים שנים ושעיר אחד, נשארו שמונה משמרות לארבעה עשר כבשים, ששה משמרות מן השמונה היו מקריבין שני כבשים כל אחד מהם, הרי שנים עשר כבשים, והשאר שהם שני משמרות הנותרות מקריבות אחד אחד.

בשני שנתמעט אחד מן הפרים, ונשתיירו תשע משמרות לארבעה עשר כבשים. חמשה מהן היו מקריבין שנים שנים, הרי עשרה. והשאר שהם ארבע משמרות הנותרות מקריבות כל אחד כבש אחד.

בשלישי שנתמעט עוד פר אחד מן הפרים, ונשארו עשר משמרות לארבעה עשר כבשים. ארבע משמרות מקריבות שנים שנים, הוה להו שמונה. והשאר אחד אחד, ששה כבשים לששה משמרות.

בשביעי כולן שוין. המשמרות. ומקריבות כבשים שוות, שכל אחת מקרבת אחת, שהרי אינם אלא שבעה פרים ואילים שנים ושעיר אחד לעשר משמרות. נשתיירו ארבעה עשר כבשים, לארבעה עשר משמרות.

בשמיני חוזרים לפייס כברגלים. פר אחד איל אחד ושבעה כבשים שקרבים בשמיני, אין קרבים כסדר קרבנות החג לפי סדר המשמרות, אלא כל המשמרות באות ומפייסות עליהן, כמו שמפייסות בשאר רגלים. וסדר הפייס מפורש ביומא פרק בראשונה.

אמרו משמר שהקריבו פרים היום. לא היו מקריבים פרים למחר, שהמשמרות שהקריבו אתמול כבשים לא היו מניחים אותן אלא חוזרות חלילה.

משנה ז

בִּשְׁלשָׁה פְּרָקִים בַּשָּׁנָה הָיוּ כָּל הַמִּשְׁמָרוֹת שָׁוִין

בְּאֵמוּרֵי הָרְגָלִים וּבְחִלּוּק לֶחֶם הַפָּנִים.

בָּעֲצֶרֶת אוֹמְרִים לוֹ: הֵילָךְ מַצָּה, הֵילָךְ חָמֵץ.

מִשְׁמָר שֶׁזְּמַנּוֹ קָבוּעַ,

הוּא מַקְרִיב תְּמִידִין, נְדָרִים וּנְדָבוֹת וּשְׁאָר קָרְבְּנוֹת צִבּוּר;

וּמַקְרִיב אֶת הַכֹּל.

יוֹם טוֹב הַסָּמוּךְ לַשַּׁבָּת, בֵּין מִלְּפָנֶיהָ בֵּין לְאַחֲרֶיהָ,

הָיוּ כָּל הַמִּשְׁמָרוֹת שָׁוִין בְּחִלּוּק לֶחֶם הַפָּנִים.

ברטנורא משנה ז

באמורי הרגלים. במה שאמור ברגלים, כלומר בקרבנות האמורים ברגל היו כל המשמרות שוות, כגון חזה ושוק של שלמי חגיגה של כל יחיד ויחיד, ועולות של עולת ראיה ושל מוספי צבור ושל שעירי חטאות.

ובחלוק לחם הפנים. כשאירע שבת ברגל. שבשבת מסלקין אותו ומסדרין אחר כדכתיב (ויקרא כ"ד) "ביום השבת יערכנו".

ובעצרת. כשאירע בשבת, ויש בו חילוק חמץ של שתי הלחם, וחלוק לחם הפנים שהיא מצה, אומרים לו לכל אחד כשנותנים לו חלקו בלחם הפנים הילך מצה, וכשנותנים לו חלקו בשתי הלחם, אומרים לו הילך חמץ. לפי שאין חולקים קרבן כנגד קרבן, אלא מכל קרבן כל אחד נוטל חלקו, כדנפקא לן מ"לכל בני אהרן תהיה איש כאחיו" (שם ז'), לפיכך מודיעין אותו שנותנים לו חלקו בין בחמץ בין במצה.

משמר שזמנו קבוע. לשמש בשבת זו שחל הרגל להיות בתוכה.

מקריב תמידין. שהרי אינן בשביל הרגל.

נדרים ונדבות. שנדרו ונדבו כל השנה והביאום ברגל.

וכל קרבנות צבור. לאתויי פר העלם דבר של צבור, ושעירי עבודת כוכבים, ששגגו בית דין וטעו בהוראה ועשו רוב הקהל על פיהם. ואם אירע כן ברגל, משמר שזמנו קבוע מקריבין אותו.

מקריב את הכל. לאתויי קיץ המזבח, כשהוא בטל, שכלתה הקרבת התמיד, ואין מביאין שם נדר או נדבה, לוקחין ממעות המותרות משיירי הלשכה וקונין מהן קרבנות עולות ומקריבין אותן, והן נדבת צבור. ואף אלו אם קרבו ברגל, משמר שזמנו קבוע מקריב אותן.

בין מלפניה בין מלאחריה. אם חל יום טוב לאחר השבת, אע"ג דלא הוה ליה שבת בתוך החג, אפילו הכי הואיל וצריכין להקדים ביאתן מערב שבת בשביל יום טוב, שהרי בשבת לא יוכלו לבוא, חולקים בלחם הפנים. וכן אם חל שמיני לפניה בערב שבת, אע"פ שאין השבת בתוך החג, חולקים, הואיל ולא יוכלו ללכת.

משנה ח

חָל לִהְיוֹת יוֹם אֶחָד לְהַפְסִיק בִּנְתַּיִם,

מִשְׁמָר שֶׁזְּמַנּוֹ קָבוּעַ, הָיָה נוֹטֵל עֶשֶֹר חַלּוֹת,

וְהַמִּתְעַכֵּב נוֹטֵל שְׁתַּיִם.

וּבִשְׁאָר יְמוֹת הַשָּׁנָה,

הַנִּכְנָס נוֹטֵל שֵׁשׁ, וְהַיּוֹצֵא נוֹטֵל שֵׁשׁ.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: הַנִּכְנָס נוֹטֵל שֶׁבַע, וְהַיּוֹצֵא נוֹטֵל חָמֵשׁ.

הַנִּכְנָסִין חוֹלְקִין בַּצָּפוֹן, וְהַיּוֹצְאִין בַּדָּרוֹם.

בִּלְגָּה לְעוֹלָם חוֹלֶקֶת בַּדָּרוֹם,

וְטַבַּעְתָּהּ קְבוּעָה, וְחַלּוֹנָהּ סְתוּמָה.

ברטנורא משנה ח

חל להיות יום אחד להפסיק בינתיים. כגון שחל יום טוב ראשון בשני בשבת, שהיו יכולים לבוא באחד בשבת, והן קדמו ובאו מערב שבת. או שחל יום טוב האחרון בחמישי בשבת, שהיו יכולין לילך בערב שבת ונתעכבו שם בשבת. כל המשמרות שנתעכבו שם אין נוטלין אלא שני חלות.

ומשמר שזמנו קבוע נוטל עשרה. וחולקין אותן בין משמר הנכנס ובין משמר היוצא כדרך כל שבתות השנה.

הנכנס נוטל שש כו'. שהמשמרות מתחלפות בשבת, זו עובדת שחרית וזו עובדת ערבית.

הנכנס נוטל שבע. נוטלים שתי חלות יתירות בשכר הגפת דלתות, שהם נועלים הדלתות שפתחו המשמר היוצא בשחר. ואין הלכה כרבי יהודה.

הנכנסים חולקים ביניהן לחם המגיע לחלקם בצפון. כדי שייראה לכל שהן נכנסין, שהצפון עיקר, שהיא קבועה לשחיטת קדשי קדשים.

והיוצאים חולקים בדרום. כדי שייראה שהם יוצאים והולכים להם, לפיכך שינו מקומן אצל רוח שאינו עיקר.

בילגה. שם המשמרה.

לעולם חולקת בדרום. ואפילו כשהיא נכנסת, קנסא הוא שקנסוה.

וטבעתה קבועה. עשרים וארבע טבעות היו בעזרה במקום המטבחיים, לעשרים וארבע משמרות כהונה, וטבעות של כל המשמרות פתוחות צד אחד והופכה למעלה ומכניס צואר הבהמה לתוכה וחוזר והופך פתחה למטה לתוך הרצפה. וטבעת של בלגה קבועה ואינה נהפכת, וצריכה להשתמש בשל אחרים, וגנאי הוא לה.

וחלונה סתומה. חלונות היו בלשכת החליפות ששם גונזין את סכיניהם. וחלון של משמרת בלגה היתה סתומה, דקנסוה רבנן משום מעשה שהיה, שאשה אחת ממשמרת בלגה, ומרים בת בלגה שמה, נשתמדה ונשאת לסרדיוט אחד ממלכי יונים, וכשנכנסו יונים להיכל, הלכה וטפחה בסנדל על גבי המזבח ואמרה, לוקוס לוקוס, - פירוש זאב זאב בלשון יוני - עד מתי אתה מכלה ממונן של ישראל ואין אתה עומד להן בשעת דוחקן. וכששמעו חכמים בדבר זה קבעו את טבעתה וסתמו את חלונה של כל המשמרת כולה, כי אמרו אם לא ששמעה מאביה שהיה מבזה את העבודה, לא אמרה כן. ובשביל אביה קנסו כל המשפחה, ד"אוי לרשע ואוי לשכנו, טוב לצדיק וטוב לשכנו".

סליק מסכת סוכה