תענית, פרק ב
משנה א
סֵדֶר תַּעֲנִיּוֹת כֵּיצַד?
מוֹצִיאִין אֶת הַתֵּבָה לִרְחוֹבָהּ שֶׁל עִיר;
וְנוֹתְנִין אֵפֶר מַקְלֶה עַל גַּבֵּי הַתֵּבָה
וּבְרֹאשׁ הַנָּשִֹיא וּבְרֹאשׁ אַב בֵּית דִּין;
וְכָל אֶחָד וְאֶחָד נוֹתֵן בְּרֹאשׁוֹ.
הַזָּקֵן שֶׁבָּהֶן אוֹמֵר לִפְנֵיהֶן דִּבְרֵי כִבּוּשִׁין.
אַחֵינוּ, לא נֶאֱמַר בְּאַנְשֵׁי נִינְוֵה.
"וַיַּרְא הָאֱלהִים אֶת שַֹקָּם וְאֶת תַּעֲנִיתָם",
אֶלָּא (יונה ג, י) "וַיַּרְא הָאֱלהִים אֶת-מַעֲשֵֹיהֶם, כִּי-שָׁבוּ מִדַּרְכָּם הָרָעָה";
וּבַקַּבָּלָה הוּא אוֹמֵר (יואל ב, יג) "וְקִרְעוּ לְבַבְכֶם וְאַל-בִּגְדֵיכֶם".
ברטנורא משנה א
סדר תעניות כיצד. בשבע תעניות אחרונות קא מיירי.
את התיבה. הארון שספר תורה מונח בו, כלומר כלי צנוע היה לנו ונתבזה בעוונינו. ולמה לרחובה של עיר? לומר, צעקנו בצנעה בבית הכנסת ולא נענינו, נבזה עצמנו בפרהסיא ברחובה של עיר.
אפר מקלה. אפר שרפה. ומשום דעפר נמי אקרי אפר, תנא "אפר מקלה", דהכא צריך שיהיה אפר ממש, כדי שיזכור הקב"ה עקידתו של יצחק וירחם.
על גבי התיבה. משום דכתיב (ישעיה ס"ג ) "בכל צרתם לו צר".
ובראש הנשיא וכו'. והן עצמן אינם נוטלים, כדי שיתביישו יותר, לפי שאינו דומה מתבייש מעצמו למתבייש מאחרים.
דברי כבושים. דברים שכובשין לבו של אדם להחזירו למוטב.
ובקבלה. בדברי הנביאים.
משנה ב
עָמְדוּ בִּתְפִלָּה.
מוֹרִידִין לִפְנֵי הַתֵּבָה זָקֵן וְרָגִיל,
וְיֶשׁ לוֹ בָּנִים וּבֵיתוֹ רֵיקָם,
כְּדֵי שֶׁיְּהֵא לִבּוֹ שָׁלֵם בַּתְּפִלָּה.
וְאוֹמֵר לִפְנֵיהֶם עֶשְֹרִים וְאַרְבַּע בְּרָכוֹת.
שְׁמוֹנֶה עֶשְֹרֵה שֶׁבְּכָל יוֹם, וּמוֹסִיף עֲלֵיהֶן עוֹד שֵׁשׁ.
ברטנורא משנה ב
ורגיל. היודע סדר תפלה.
ויש לו בנים וביתו ריקן. שאין בביתו במה לפרנס את בניו, ומתוך שנפשו עגומה עליו מתפלל בכוונה.
אי נמי: ביתו ריקן מן העבירות, שלא יצא עליו שם רע בילדותו.
ומוסיפין עליהם שש. בין גואל לרופא אומר שש ברכות הללו.
משנה ג
וְאֵלּוּ הֵן.
זִכְרוֹנוֹת וְשׁוֹפָרוֹת,
"אֶל-ה' בַּצָּרָתָה לִּי קָרָאתִי וַיַּעֲנֵנִי",
"אֶשָֹּׂא עֵינַי אֶל-הֶהָרִים" וְגוֹ',
"מִמַּעֲמַקִּים קְרָאתִיךָ ה'",
"תְּפִלָּה לְעָנִי כִי-יַעֲטֹף".
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר. לא הָיָה צָרִיךְ לוֹמַר זִכְרוֹנוֹת וְשׁוֹפָרוֹת,
אֶלָּא אוֹמֵר תַּחְתֵּיהֶן.
"רָעָב כִּי-יִהְיֶה בָאָרֶץ, דֶּבֶר כִּי-יִהְיֶה" וְגוֹ',
"אֲשֶׁר הָיָה דְּבַר-ה' אֶל יִרְמְיָהוּ עַל-דִּבְרֵי הַבַּצָּרוֹת",
וְאוֹמֵר חוֹתְמֵיהֶן.
ברטנורא משנה ג
זכרונות ושופרות. כל הפסוקים כמו שאומרים בראש השנה.
ואומר חותמיהן. אחר זכרונות חתימת זכרונות, ואחר שופרות חתימת שופרות, וכן אחר כולם כדמפרש ואזיל.
משנה ד
עַל הָרִאשׁוֹנָה הוּא אוֹמֵר.
מִי שֶׁעָנָה אֶת אַבְרָהָם בְּהַר הַמּוֹרִיָּה,
הוּא יַעֲנֶה אֶתְכֶם וְיִשְׁמַע בְּקוֹל צַעֲקַתְכֶם הַיּוֹם הַזֶּה;
בָּרוּךְ אַתָּה ה' גּוֹאֵל יִשְֹרָאֵל.
עַל הַשְּׁנִיָּה הוּא אוֹמֵר.
מִי שֶׁעָנָה אֶת אֲבוֹתֵינוּ עַל יַם סוּף,
הוּא יַעֲנֶה אֶתְכֶם וְיִשְׁמַע קוֹל צַעֲקַתְכֶם הַיּוֹם הַזֶּה;
בָּרוּךְ אַתָּה ה' זוֹכֵר הַנִּשְׁכָּחוֹת.
עַל הַשְּׁלִישִׁית הוּא אוֹמֵר.
מִי שֶׁעָנָה אֶת יְהוֹשֻׁעַ בַּגִּלְגָּל,
הוּא יַעֲנֶה אֶתְכֶם וְיִשְׁמַע קוֹל צַעֲקַתְכֶם הַיּוֹם הַזֶּה;
בָּרוּךְ אַתָּה ה' שׁוֹמֵעַ תְּרוּעָה.
עַל הָרְבִיעִית הוּא אוֹמֵר.
מִי שֶׁעָנָה אֶת שְׁמוּאֵל בַּמִּצְפָּה,
הוּא יַעֲנֶה אֶתְכֶם וְיִשְׁמַע בְּקוֹל צַעֲקַתְכֶם הַיּוֹם הַזֶּה;
בָּרוּךְ אַתָּה ה' שׁוֹמֵעַ צְעָקָה.
עַל הַחֲמִישִׁית הוּא אוֹמֵר.
מִי שֶׁעָנָה אֶת אֵלִיָּהוּ בְּהַר הַכַּרְמֶל,
הוּא יַעֲנֶה אֶתְכֶם וְיִשְׁמַע בְּקוֹל צַעֲקַתְכֶם הַיּוֹם הַזֶּה;
בָּרוּךְ אַתָּה ה' שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה.
עַל הַשִּׁשִּׁית הוּא אוֹמֵר.
מִי שֶׁעָנָה אֶת יוֹנָה מִמְּעֵי הַדָּגָה,
הוּא יַעֲנֶה אֶתְכֶם וְיִשְׁמַע בְּקוֹל צַעֲקַתְכֶם הַיּוֹם הַזֶּה;
בָּרוּךְ אַתָּה ה' הָעוֹנֶה בְּעֵת צָרָה.
עַל הַשְּׁבִיעִית הוּא אוֹמֵר.
מִי שֶׁעָנָה אֶת דָּוִד וְאֶת שְׁלמֹה בְּנוֹ בִּירוּשָׁלַיִם,
הוּא יַעֲנֶה אֶתְכֶם וְיִשְׁמַע בְּקוֹל צַעֲקַתְכֶם הַיּוֹם הַזֶּה;
בָּרוּךְ אַתָּה ה' הַמְרַחֵם עַל הָאָרֶץ.
ברטנורא משנה ד
על הראשונה. בגואל ישראל הוא מתחיל להאריך. ואע"פ שאינה ממנין שש קורא אותה ראשונה, לפי שבה מתחיל להוסיף ולהאריך.
על השביעית. לברכות שמאריך בהן. אבל הברכות שמוסיפין בשביל התענית אינן אלא שש, שברכה ראשונה שהיא גואל ישראל דשמנה עשרה היא אלא שמאריך בה.
מי שענה את דוד ואת שלמה בנו. ואע"ג דיונה בתר דוד ושלמה היה. מכל מקום מקדים ליה ברישא, משום דבעי למחתם בסוף הברכות ברוך המרחם על הארץ, ודוד ושלמה בנו הם שהתפללו על ארץ ישראל. דוד: "ויהי רעב בימי דוד" כו' (שמואל ב' כ"א) ושלמה: "רעב כי יהיה בארץ" (מלכים א' ח').
משנה ה
מַעֲשֶֹה בִּימֵי רַבִּי חֲלַפְתָא וְרַבִּי חֲנַנְיָה בֶּן תְּרַדְיוֹן,
שֶׁעָבַר אֶחָד לִפְנֵי הַתֵּבָה וְגָמַר אֶת הַבְּרָכָה כֻּלָּהּ,
וְלא עָנוּ אַחֲרָיו אָמֵן.
תִּקְעוּ הַכֹּהֲנִים, תְּקָעוּ!
מִי שֶׁעָנָה אֶת אַבְרָהָם אָבִינוּ בְּהַר הַמּוֹרִיָּה,
הוּא יַעֲנֶה אֶתְכֶם וְיִשְׁמַע בְּקוֹל צַעֲקַתְכֶם הַיּוֹם הַזֶּה.
הָרִיעוּ בְּנֵי אַהֲרֹן, הָרִיעוּ!
מִי שֶׁעָנָה אֶת אֲבוֹתֵינוּ עַל יַם סוּף,
הוּא יַעֲנֶה אֶתְכֶם וְיִשְׁמַע בְּקוֹל צַעֲקַתְכֶם הַיּוֹם הַזֶּה.
וּכְשֶׁבָּא דָּבָר אֵצֶל חֲכָמִים, אָמְרוּ.
לא הָיִינוּ נוֹהֲגִין כֵּן,
אֶלָּא בְּשַׁעַר הַמִּזְרָח וּבְהַר הַבַּיִת.
ברטנורא משנה ה
בימי רבי חלפתא. בצפורי היה.
ולא ענו אחריו אמן גרסינן. לפי שבמקדש לא היו עונין אמן אחר כל ברכה אלא "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד", כדאמרינן בגמרא בברכות פרק הרואה. ואלו לא במקדש היו ועשו כדרך שעושים במקדש.
תקעו בני אהרן תקעו. חזן הכנסת אומר להם כך על כל ברכה וברכה.
לא היינו נוהגין כן. שלא לענות אמן אלא "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד".
אלא בשער המזרח. שער מזרח של הר הבית, ושער המזרח של עזרה. לפי שהיו מזכירין שם המפורש בחתימת הברכה, ולא סגי בעניית אמן. ואין לומר לא היו נוהגין לתקוע אלא במקדש, דודאי תוקעין בגבולין, כדמוכח בהך מסכתא ובראש השנה. והלכה כחכמים.
משנה ו
שָׁלֹשׁ תַּעֲנִיּוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת -
אַנְשֵׁי מִשְׁמָר מִתְעַנִּין וְלא מַשְׁלִימִין;
וְאַנְשֵׁי בֵּית אָב לא הָיוּ מִתְעַנִּין כְּלָל.
שָׁלֹשׁ שְׁנִיּוֹת
אַנְשֵׁי מִשְׁמָר מִתְעַנִּין וּמַשְׁלִימִין,
וְאַנְשֵׁי בֵּית אָב מִתְעַנִּין וְלא מַשְׁלִימִין.
שֶׁבַע אַחֲרוֹנוֹת
אֵלּוּ וָאֵלּוּ מִתְעַנִּין וּמַשְׁלִימִין; דִּבְרֵי רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ.
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים. שָׁלֹשׁ תַּעֲנִיּוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת
אֵלּוּ וָאֵלּוּ לא הָיוּ מִתְעַנִּין כְּלָל.
שָׁלֹשׁ שְׁנִיּוֹת
אַנְשֵׁי מִשְׁמָר מִתְעַנִּין וְלא מַשְׁלִימִין,
וְאַנְשֵׁי בֵּית אָב לא הָיוּ מִתְעַנִּין כְּלָל.
שֶׁבַע אַחֲרוֹנוֹת
אַנְשֵׁי מִשְׁמָר מִתְעַנִּין וּמַשְׁלִימִין,
וְאַנְשֵׁי בֵּית אָב מִתְעַנִּין וְלא מַשְׁלִימִין.
ברטנורא משנה ו
אנשי משמר. עשרים וארבעה משמרות כהונה היו, כל משמר עובד בשבת שלו.
אנשי בית אב. המשמר מתחלק לשבעה בתי אבות כמנין ימות השבוע, כל אחד עובד יומו.
מתענין ולא משלימין. שתעניות הראשונות אינן חמורין כל כך, ולפיכך אין משלימין שאם תכבד העבודה על אנשי בית אב שהיו עובדין אותו היום, יבואו אלו לסייען, ויהא בהן כוח לעבוד.
משנה ז
אַנְשֵׁי מִשְׁמָר מֻתָּרִים לִשְׁתּוֹת יַיִן בַּלֵּילוֹת,
אֲבָל לא בַּיָּמִים;
וְאַנְשֵׁי בֵּית אָב לא בַּיּוֹם וְלא בַּלַּיְלָה.
אַנְשֵׁי מִשְׁמָר וְאַנְשֵׁי מַעֲמָד אֲסוּרִין מִלְּסַפֵּר וּמִלְּכַבֵּס,
וּבַחֲמִישִׁי מֻתָּרִין מִפְּנֵי כְּבוֹד הַשַּׁבָּת.
ברטנורא משנה ז
אנשי משמר מותרים לשתות יין. לאו גבי תענית קאי, אלא איידי דאיירי בבני משמר מייתי לה הכא.
בלילות. שאין לחוש שמא תכבד העבודה על אנשי בית אב בלילה, ויצטרכו אלו לבא לסייעם.
לא ביום ולא בלילה. לפי שהיו צריכין להעלות כל הלילה אברים ופדרים שפקעו מעל המזבח.
אנשי מעמד. הם ישראלים הקבועים בירושלים, ועומדים על קרבן אחיהם, ומתפללין שיהא מקובל ברצון. ועומדים שם בשעת העבודה שלוחים מכל ישראל, דהיאך קרבנו של אדם קרב והוא אינו עומד על גביו והכתוב אומר (במדבר כ"ח) "תשמרו להקריב לי במועדו", לישראל מצַווה, שיעמדו על הכהנים בשעת עבודה.
אסורים לספר ולכבס. משנכנסו למשמרתם, כל אותה שבת, כדי שיספרו קודם לכן ולא יכנסו למשמרתן כשהן מנוולים.
ובחמישי. שבתוך משמרתן מותרים שדרך [רוב] בני אדם לספר בחמישי, ואין ממתינין לספר בערב שבת מפני הטורח.
משנה ח
כָּל הַכָּתוּב בִּמְגִלַּת תַּעֲנִית "דְּלָא לְמִסְפַּד",
לְפָנָיו אָסוּר, לְאַחֲרָיו מֻתָּר;
רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר. לְפָנָיו וּלְאַחֲרָיו אָסוּר.
"דְּלָא לְהִתְעַנָּאָה בְּהוֹן",
לְפָנָיו וּלְאַחֲרָיו מֻתָּר;
רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר. לְפָנָיו אָסוּר, לְאַחֲרָיו מֻתָּר.
ברטנורא משנה ח
כל הכתוב במגילת תענית. ימים שנעשו בהם ניסים לישראל בבית שני, וקבעו ימים טובים. אית יומא דלא להתענאה בהון בלבד, ואית יומי דחמירי טפי דלא למספד בהון. ואותן שהן חמורים ואסורים בהספד, לפניו אסור בהספד, דלמא אתי למעבד הכי ביום טוב גופיה. לאחריו מותר, דכיון דעבר יום טוב לא חיישינן.
ואנן קיי"ל דבטלה מגילת תענית, וכל אותן הימים הכתובים שם דלא להתענאה ודלא למספד, כולן מותרין בהספד ותענית, חוץ מחנוכה ופורים שאסורין בהספד ותענית. וימים שלפניהם ואחריהם מותר.
משנה ט
אֵין גּוֹזְרִין תַּעֲנִית עַל הַצִּבּוּר בַּתְּחִלָּה בַּחֲמִישִׁי,
שֶׁלֹּא לְהַפְקִיעַ הַשְּׁעָרִים;
אֶלָּא שָׁלֹשׁ תַּעֲנִיּוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת שֵׁנִי וַחֲמִישִׁי וְשֵׁנִי,
וְשָׁלֹשׁ שְׁנִיּוֹת חֲמִישִׁי שֵׁנִי וַחֲמִישִׁי.
רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר. כְּשֵׁם שֶׁאֵין הָרִאשׁוֹנוֹת בַּחֲמִישִׁי,
כָּךְ לא שְׁנִיּוֹת וְלא אַחֲרוֹנוֹת.
ברטנורא משנה ט
שלא להפקיע את השערים. כשרואין בעלי חנויות שקונין למוצאי חמישי שתי סעודות גדולות, אחת לליל התענית ואחת לשבת, יהיו סבורין שבא רעב לעולם, ומיקרין ומפקיעין השער. אבל משהתחילו להתענות בשני, יודעים שאינו אלא מפני התענית.
פירוש אחר: שלא יאמרו אם לא שראו בית דין שהרעב בא, לא היו דוחקים לגזור תענית עתה סמוך לשבת, ומפני כן ייקרו ויפקיעו השער.
משנה י
אֵין גּוֹזְרִין תַּעֲנִית עַל הַצִּבּוּר בְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ, בַּחֲנֻכָּה וּבַפּוּרִים.
וְאִם הִתְחִילוּ אֵין מַפְסִיקִין; דִּבְרֵי רַבָּן גַּמְלִיאֵל.
אָמַר רַבִּי מֵאִיר. אַף עַל פִּי שֶׁאָמַר רַבָּן גַּמְלִיאֵל אֵין מַפְסִיקִין,
מוֹדֶה הָיָה שֶׁאֵין מַשְׁלִימִין.
וְכֵן תִּשְׁעָה בְּאָב שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּעֶרֶב שַׁבָּת.
ברטנורא משנה י
ואם התחילו, שגזרו התעניות קודם לכן, והתחילו להתענות על הצרה אפילו יום אחד, ופגע בהן אחד מאלו הימים - אין מפסיקין.
מודה הוא שאין משלימין. להתענות בהן כל היום, אלא אוכל בערב סמוך לשקיעת החמה.
וכן תשעה באב שחל להיות בערב שבת. כגון בזמן שהיו בית דין קובעים על פי הראייה, אוכל בערב סמוך לשקיעת החמה, מפני כבוד השבת שלא יכנס לשבת כשהוא רעב. ואין הלכה כרבי מאיר אלא מתענין ומשלימין. וכן תשעה באב שחל להיות בערב שבת מתענה ומשלים.