יומא, פרק ז
משנה א
בָּא לוֹ כֹּהֵן גָּדוֹל לִקְרוֹת.
אִם רָצָה לִקְרוֹת בְּבִגְדֵי בוּץ קוֹרֵא,
וְאִם לא קוֹרֵא בְּאִצְטְלִית לָבָן מִשֶּׁלּוֹ.
חַזַּן הַכְּנֶסֶת נוֹטֵל סֵפֶר תּוֹרָה וְנוֹתְנוֹ לְרֹאשׁ הַכְּנֶסֶת,
וְרֹאשׁ הַכְּנֶסֶת נוֹתְנוֹ לַסְּגַן,
וְהַסְּגַן נוֹתְנוֹ לְכֹהֵן גָּדוֹל,
וְכֹהֵן גָּדוֹל עוֹמֵד וּמְקַבֵּל וְקוֹרֵא עוֹמֵד,
וְקוֹרֵא "אַחֲרֵי מוֹת"
וְ "אַךְ בֶּעָשׁוֹר".
וְגוֹלֵל סֵפֶר תּוֹרָה וּמַנִּיחוֹ בְּחֵיקוֹ, וְאוֹמֵר.
יוֹתֵר מִמַּה שֶּׁקָּרָאתִי לִפְנֵיכֶם כָּתוּב כָּאן.
"וּבֶעָשׁוֹר" שֶׁבְּחוּמַשׁ הַפְּקוּדִים קוֹרֵא עַל פֶּה.
וּמְבָרֵךְ עָלֶיהָ שְׁמוֹנֶה בְּרָכוֹת.
עַל הַתּוֹרָה, וְעַל הָעֲבוֹדָה, וְעַל הַהוֹדָאָה, וְעַל מְחִילַת הֶעָוֹן,
וְעַל הַמִּקְדָּשׁ בִּפְנֵי עַצְמוֹ,
וְעַל יִשְֹרָאֵל בִּפְנֵי עַצְמָן, (וְעַל יְרוּשָׁלַיִם בִּפְנֵי עַצְמָהּ),
וְעַל הַכֹּהֲנִים בִּפְנֵי עַצְמָן,
וְעַל שְׁאָר הַתְּפִלָּה.
ברטנורא משנה א
בא לו כהן גדול לקרות. פרשת היום.
בבגדי בוץ. שעבד בהם עבודת היום.
קורא. שמותר ללבוש בגדי כהונה אפילו שלא בשעת עבודה, דבגדי כהונה נתנו ליהנות בהן.
באצטלית. לבוש עשוי כמין חלוק לבן משלו, שקריאת הפרשה אינה עבודה.
חזן הכנסת. שמש.
ראש הכנסת. על פיו נחתכים כל צרכי הכנסת, מי מפטיר ומי פורס על שמע ומי עובר לפני התיבה. ונותנים ספר תורה מזה לזה, משום יקרא דכהן גדול להראות שיש שררות הרבה למטה ממנו.
עומד ומקבל. מכלל דעד השתא יושב הוה, נמצינו למדים דבעזרת נשים היה קורא, דאי בעזרת ישראל, וכל שכן במקום המקודש יותר ממנה, אסור לישב. אלא למלכי בית דוד הותר להם לישב בעזרה, דכתיב (שמואל ב' ז') "ויבא המלך דוד וישב לפני ה' ".
וקורא "אחרי מות" ו"אך בעשור". שבפרשת אמור. שמותר לדלג בתורה בענין אחד כשהוא קרוב בכדי שלא יפסיק התורגמן. אבל אם קודם שיגלול ספר תורה עד מקום הדלוג יפסיק התורגמן המתרגם פסוק שקרא הקורא, אסור לדלג ולגלול, שנמצאו צבור יושבים ומצפים ואין זה כבוד הצבור.
יותר ממה שקריתי לפניכם כתוב כאן. שלא להוציא לעז על ספר תורה, כשרואין אותו קורא פרשה שלישית על פה יהיו סבורים שספר תורה חסר אותה פרשה.
ובעשור שבחומש הפקודים קורא על פה. שהיא רחוקה מפרשת אחרי מות ואך בעשור, יותר מכדי שיפסיק התורגמן, לפיכך אינו יכול לגלול ספר תורה עד שם, לפי שאין גוללים ספר תורה בצבור מפני כבוד הציבור, וספר תורה אחר אינו יכול להביא, משום פגמו של ראשון, שלא יאמרו הראשון חסר הוא.
על התורה. שתי ברכות אחת לפניה ואחת לאחריה, כדרך שמברכין בבית הכנסת.
על העבודה ועל ההודאה. רצה ומודים.
ועל מחילת העון. סלח לנו.
ועל המקדש. שתשרה בו שכינה.
ועל הכהנים. שיתברכו ויהיו קרבנותם לרצון.
ועל ישראל ועל שאר התפלה. מפרש בגמרא. תחנה רנה בקשה מלפניך שעמך ישראל צריכין להוושע ברוך אתה ה' שומע תפלה.
משנה ב
הָרוֹאֶה כֹּהֵן גָּדוֹל כְּשֶׁהוּא קוֹרֵא,
אֵינוֹ רוֹאֶה פַּר וְשָֹעִיר הַנִּשְֹרָפִים;
וְהָרוֹאֶה פַּר וְשָֹעִיר הַנִּשְֹרָפִים,
אֵינוֹ רוֹאֶה כֹּהֵן גָּדוֹל כְּשֶׁהוּא קוֹרֵא.
וְלא מִפְּנֵי שֶׁאֵינוֹ רַשַּׁאי,
אֶלָּא שֶׁהָיְתָה דֶּרֶךְ רְחוֹקָה, וּמְלֶאכֶת שְׁנֵיהֶן שָׁוָה כְּאַחַת.
ברטנורא משנה ב
לא מפני שאינו רשאי. דמהו דתימא הרואה עבודה אחת אינו רשאי להניחה כדי לילך לראות עבודה אחרת, דאין מעבירין על המצות, וראיית עבודה מצוה היא, משום "ברוב עם הדרת מלך", קמ"ל דלא מעבר מצוה הוא, כיון שאינו עסוק בה.
משנה ג
אִם בְּבִגְדֵי בוּץ קוֹרֵא
קִדֵּשׁ יָדָיו וְרַגְלָיו,
פָּשַׁט יָרַד וְטָבַל, עָלָה וְנִסְתַּפַּג.
הֵבִיאוּ לוֹ בִּגְדֵי זָהָב,
וְלָבַשׁ וְקִדֵּשׁ יָדָיו וְרַגְלָיו,
וְיָצָא וְעָשָֹה אֶת אֵילוֹ וְאֶת אֵיל הָעָם,
וְאֶת שִׁבְעַת כְּבָשִֹים תְּמִימִים בְּנֵי שָׁנָה; דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר.
רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: עִם תָּמִיד שֶׁל שַׁחַר הָיוּ קְרֵבִין, וּפַר הָעוֹלָה,
וְשָֹעִיר הַנַּעֲשֶֹה בַּחוּץ הָיוּ קְרֵבִין עִם תָּמִיד שֶׁל בֵּין הָעַרְבַּיִם.
ברטנורא משנה ג
אילו ואיל העם. טעמא דרבי אליעזר, משום דאילו ואיל העם ואימורי חטאת והוצאת כף ומחתה - כל הני דכתיבי ברישא בתורת כהנים בפרשת היום, עביד להו ברישא, והדר עביד מוספין פר העולה ושבעה כבשים ושעיר הנעשה בחוץ, כולן עם תמיד של בין הערבים, דכתיב לבסוף, בחומש הפקודים.
ור"ע אומר. פר העולה ושבעה כבשים של מוספין.
עם תמיד של שחר היו קרבין. דכתיב (במדבר כ"ח) "מלבד עולת הבוקר אשר לעולת התמיד" וגו', אלמא מוספין עם עולת הבוקר נעשים בסמוך לה, ואחר כך עבודת היום, ואחר כך שעיר הנעשה בחוץ. ואף על פי שהוא מן המוספין אינו יכול להקדים לעבודת היום, לפי שנאמר בו (שם כ"ט) "מלבד חטאת הכפורים", למדנו ששעיר הפנימי שהוא מעבודת היום קודמו, ואחר כך אילו ואיל העם, ואחר כך אימורי חטאת. כל אלו בטבילה שלישית. ואח"כ הוצאת כף ומחתה, ואח"כ תמיד של בין הערבים. והלכה כר' עקיבא.
משנה ד
קִדֵּשׁ יָדָיו וְרַגְלָיו, וּפָשַׁט,
וְיָרַד וְטָבַל וְעָלָה וְנִסְתַּפַּג.
הֵבִיאוּ לוֹ בִּגְדֵי לָבָן,
וְלָבַשׁ, וְקִדֵּשׁ יָדָיו וְרַגְלָיו.
נִכְנַס לְהוֹצִיא אֶת הַכַּף וְאֶת הַמַּחְתָּה.
קִדֵּשׁ יָדָיו וְרַגְלָיו וּפָשַׁט,
וְיָרַד וְטָבַל, עָלָה וְנִסְתַּפַּג.
הֵבִיאוּ לוֹ בִּגְדֵי זָהָב וְלָבַשׁ,
וְקִדֵּשׁ יָדָיו וְרַגְלָיו,
וְנִכְנַס לְהַקְטִיר קְטֹרֶת שֶׁל בֵּין הָעַרְבַּיִם וּלְהֵטִיב אֶת הַנֵּרוֹת.
וְקִדֵּשׁ יָדָיו וְרַגְלָיו, וּפָשַׁט.
הֵבִיאוּ לוֹ בִּגְדֵי עַצְמוֹ, וְלָבַשׁ.
וּמְלַוִּין אוֹתוֹ עַד בֵּיתוֹ.
וְיוֹם טוֹב הָיָה עוֹשֶֹה לְאוֹהֲבָיו
בְּשָׁעָה שֶׁיָּצָא בְּשָׁלוֹם מִן הַקֹּדֶשׁ.
ברטנורא משנה ד
ולהטיב את הנרות. הטבה זו, הדלקה היא.
משנה ה
כֹּהֵן גָּדוֹל מְשַׁמֵּשׁ בִּשְׁמוֹנָה כֵּלִים,
וְהַהֶדְיוֹט בְּאַרְבָּעָה.
בִּכְתֹנֶת וּמִכְנְסַיִם וּמִצְנֶפֶת וְאַבְנֵט.
מוֹסִיף עָלָיו כֹּהֵן גָּדוֹל.
חֹשֶׁן וְאֵפוֹד וּמְעִיל וָצִיץ.
בְּאֵלּוּ נִשְׁאָלִין בְּאוּרִים וְתֻמִּים;
וְאֵין נִשְׁאָלִין אֶלָּא לַמֶּלֶךְ וּלְבֵית דִּין
וּלְמִי שֶׁהַצִּבּוּר צָרִיךְ בּוֹ.
ברטנורא משנה ה
באלו נשאלים. כהן הנשאל באורים ותומים צריך ללבוש שמונה בגדים. וכיצד שואלים באורים ותומים? השואל פניו אחורי הכהן הנשאל, והנשאל פניו כלפי הארון, והשואל אומר: האעשה דבר פלוני או לא אעשה? ואינו שואל בקול רם ולא מהרהר בלבו, אלא בקול נמוך. ורוח הקודש לובשת את הכהן ומביט בחושן. ורואה אותיות בולטות בחושן כנגד פניו: עשה כך, או לא תעשה כך. לפי שהיו כתובים על אבני החושן שמות של שנים עשר שבטים, ואברהם יצחק ויעקב ושבטי יה, נמצאת כל האלפא ביתא שם, ורוח הקודש היתה מודיעה לכהן איך יצרף האותיות הבולטות זו עם זו, עד שיבין משמעותן של הדברים.
אלא למלך וכו'. דכתיב (במדבר כ"ז) "ולפני אלעזר הכהן יעמוד" וגו' הוא, זה מלך. וכל בני ישראל אתו מי שכל בני ישראל אתו לצאת למלחמה. אחריו, זה משוח מלחמה [דהיינו] למי שצורך הצבור בו. וכל העדה, אלו סנהדרי גדולה.