גיטין, פרק א
משנה א
הַמֵּבִיא גֵּט מִמְּדִינַת הַיָּם -
צָרִיךְ שֶׁיֹּאמַר: בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם.
רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר:
אַף הַמֵּבִיא מִן הָרֶקֶם וּמִן הַחֶגֶר.
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: אֲפִלּוּ מִכְּפַר לוּדִים לְלוּד.
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵינוֹ צָרִיךְ שֶׁיֹּאמַר: "בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם",
אֶלָּא הַמֵּבִיא מִמְּדִינַת הַיָּם, וְהַמּוֹלִיךְ.
וְהַמֵּבִיא מִמְּדִינָה לִמְדִינָה בִּמְדִינַת הַיָּם -
צָרִיךְ שֶׁיֹּאמַר: בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם.
רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: אֲפִלּוּ מֵהֶגְמוֹנְיָא לְהֶגְמוֹנְיָא.
ברטנורא משנה א
המביא גט ממדינת הים. כל חוצה לארץ קרי מדינת הים.
צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם. אית דאמרי טעמא, לפי שאין בני מדינת הים בני תורה, ואין יודעין שצריך לכתוב הגט לשם האשה. הלכך אומר השליח בפני נכתב ובפני נחתם, וממילא שיילינן ליה אם נכתב לשמה, והוא אומר אין.
ואית דאמרי טעמא, לפי שאין שיירות מצויות משם לכאן, שאם יבא הבעל ויערער לומר לא כתבתיו שיהיו עדים מצויין להכיר חתימת העדים. והאמינוהו רבנן לשליח כבתרי, ושוב לא יועיל ערעור הבעל.
מן הרקם ומן החגר. בין קדש ובין ברד, מתרגמינן בין רקם ובין חגרא.
אפילו מכפר לודים. שהיא מחוצה לארץ.
ללוד. שהיא סמוכה לה והיא מארץ ישראל.
מהגמוניא להגמוניא. שני הגמונים בעיר אחת ומקפידים זה על זה.
משנה ב
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: מֵרֶקֶם לַמִּזְרָח וְרֶקֶם כַּמִּזְרָח,
מֵאַשְׁקְלוֹן לַדָּרוֹם וְאַשְׁקְלוֹן כַּדָּרוֹם,
מֵעַכּוֹ לַצָּפוֹן וְעַכּוֹ כַּצָּפוֹן.
רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: עַכּוֹ כְּאֶרֶץ יִשְֹרָאֵל לַגִּטִּין.
ברטנורא משנה ב
מרקם למזרח. מרקם עד סוף העולם למזרחו קרוי חוץ לארץ, ורקם עצמה נדונה כמזרח העולם ולא כארץ ישראל.
משנה ג
הַמֵּבִיא גֵּט בְּאֶרֶץ יִשְֹרָאֵל -
אֵינוֹ צָרִיךְ שֶׁיֹּאמַר "בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם".
אִם יֵשׁ עָלָיו עוֹרְרִים - יִתְקַיֵּם בְּחוֹתְמָיו.
הַמֵּבִיא גֵּט מִמְּדִינַת הַיָּם,
וְאֵינוֹ יָכוֹל לוֹמַר "בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם",
אִם יֵשׁ עָלָיו עֵדִים - יִתְקַיֵּם בְּחוֹתְמָיו.
ברטנורא משנה ג
ואם יש עליו עוררים. שהבעל מערער שהוא מזויף.
יתקיים בחותמיו. אם יעידו העדים על חתימת ידיהם, או עדים אחרים יכירו חתימתם, כשר. ובזמן הזה, המביא גט בין בארץ ישראל בין בחוץ לארץ צריך ליתנו לה בפני שנים וצריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם. ואם חתימת העדים ניכרת במקום נתינת הגט, ונתקיים הגט בחותמיו, אין צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם.
ואינו יכול לומר. כגון שנתנו לה כשהוא פקח, ולא הספיק לומר בפני נכתב ובפני נחתם עד שנתחרש.
משנה ד
אֶחָד גִּטֵּי נָשִׁים וְאֶחָד שִׁחֲרוּרֵי עֲבָדִים שָׁווּ לַמּוֹלִיךְ וְלַמֵּבִיא.
וְזוֹ אֶחָד מִן הַדְּרָכִים שֶׁשָּׁווּ גִּטֵּי נָשִׁים לְשִׁחֲרוּרֵי עֲבָדִים.
ברטנורא משנה ד
שוין למוליך ולמביא. לומר בפני נכתב ובפני נחתם.
משנה ה
כָּל גֵּט שֶׁיֵּשׁ עָלָיו עֵד כּוּתִי - פָּסוּל,
חוּץ מִגִּטֵּי נָשִׁים וְשִׁחֲרוּרֵי עֲבָדִים.
מַעֲשֶֹה שֶׁהֵבִיאוּ לִפְנֵי רַבָּן גַּמְלִיאֵל לִכְפַר עוֹתְנַאי גֵּט אִשָּׁה,
וְהָיוּ עֵדָיו עֵדֵי כוּתִים - וְהִכְשִׁיר.
כָּל הַשְּׁטָרוֹת הָעוֹלִים בְּעַרְכָּאוֹת שֶׁל גּוֹיִם,
אַף עַל פִּי שֶׁחוֹתְמֵיהֶם גּוֹיִם - כְּשֵׁרִים,
חוּץ מִגִּטֵּי נָשִׁים וְשִׁחֲרוּרֵי עֲבָדִים;
רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אַף אֵלּוּ כְּשֵׁרִין,
לא הֻזְכְּרוּ אֶלָּא בִּזְמַן שֶׁנַּעֲשׁוּ בַּהֶדְיוֹט.
ברטנורא משנה ה
חוץ מגיטי נשים. שאם יש עליו עד כותי אחד, כשר. אבל שניהם כותים, פוסל תנא קמא אפילו בגיטי נשים. ורבן (שמעון בן) גמליאל עשה מעשה והכשיר אפילו כששניהם כותים.
והאידנא דגזרו על הכותים שיהיו כגוים לכל דבריהם, לא שנא שאר שטרות ולא שנא גיטי נשים, אפילו עד אחד כותי פסול.
בערכאות של גוים. שהעידו העדים עדותם לפני השופט במקום מושב משפטיהם. והוא שידענו באותו שופט ובאותם עדים דלא מקבלי שוחדא. ודוקא בשטרי הלואות ושטרי מקח וממכר שהעדים ראו בנתינת הממון. אבל שטרי הודאות וגיטי נשים, וכל דבר שהוא מעשה בית דין בערכאות שלהם, הכל פסול.
רבי שמעון אומר כשרים. לא הוזכרו בבית המדרש להיפסל.
אלא בזמן שנעשו בהדיוט. ע"י גוים הדיוטות שאינם דיינים.
ואין הלכה כרבי שמעון.
משנה ו
הָאוֹמֵר: תֵּן גֵּט זֶה לְאִשְׁתִּי וּשְׁטָר שִׁחֲרוּר זֶה לְעַבְדִּי,
אִם רָצָה לַחֲזוֹר בִּשְׁנֵיהֶן - יַחֲזֹר; דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: בְּגִטֵּי נָשִׁים, אֲבָל לא בְּשִׁחֲרוּרֵי עֲבָדִים,
לְפִי שֶׁזָּכִין לָאָדָם שֶׁלֹּא בְּפָנָיו, וְאֵין חָבִין לוֹ אֶלָּא בְּפָנָיו;
שֶׁאִם יִרְצֶה שֶׁלֹּא לָזוּן אֶת עַבְדּוֹ - רַשַּׁאי,
וְשֶׁלֹּא לָזוּן אֶת אִשְׁתּוֹ - אֵינוֹ רַשַּׁאי.
אָמַר לָהֶם:
וַהֲרֵי הוּא פּוֹסֵל אֶת עַבְדּוֹ מִן הַתְּרוּמָה,
כְּשֵׁם שֶׁהוּא פּוֹסֵל אֶת אִשְׁתּוֹ?
אָמְרוּ לוֹ: מִפְּנֵי שֶׁהוּא קִנְיָנוֹ.
הָאוֹמֵר: תְּנוּ גֵּט זֶה לְאִשְׁתִּי וּשְׁטָר שִׁחֲרוּר זֶה לְעַבְדִּי,
וָמֵת - לא יִתְּנוּ לְאַחַר מִיתָה;
תְּנוּ מָנֶה לְאִישׁ פְּלוֹנִי, וָמֵת - יִתְּנוּ לְאַחַר מִיתָה.
ברטנורא משנה ו
רצה לחזור בשניהן. קודם שיגיע ליד האשה והעבד.
יחזור. ואין השליח יכול לזכות בהם לצרכן, דחוב הוא להן, שמאבדין מזונותיהן.
וחכמים אומרים בגטי נשים. יכול לחזור.
אבל לא בשחרורי עבדים.
והלכה כחכמים.
שאם ירצה שלא לזון את עבדו רשאי. הלכך כי משחרר ליה לא מפסיד ליה מזוני. אבל שלא לזון את אשתו אינו רשאי, הלכך כי מגרש לה מפסיד לה מזוני.
מפני שהוא קנינו. כלומר הא דהוא אכיל בתרומה כשהוא עבד כהן, אינו אלא מפני שהוא קנינו של כהן, מידי דהוה אבהמתו של כהן שאוכלת בכרשיני תרומה, ולאו משום מעליותא היא. הלכך כי משחרר ליה, אע"פ שמפסידו מלאכול בתרומה אין זו חובה לעבד.
לא יתנו לאחר מיתה. דגיטא לא הוי עד דמטי לידה, וכי מטי לידה הא מית ואין גט לאחר מיתה. ושטר שחרור נמי כי מטא לידיה הא מית ופקע רשותיה מיניה.
יתנו לאחר מיתה. ואע"ג דלא אמר "מנה זה", דדברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמו.