גיטין, פרק ב
משנה א
הַמֵּבִיא גֵּט מִמְּדִינַת הַיָּם
וְאָמַר בְּפָנַי נִכְתַּב, אֲבָל לא בְּפָנַי נֶחְתַּם;
בְּפָנַי נֶחְתַּם, אֲבָל לא בְּפָנַי נִכְתַּב;
בְּפָנַי נִכְתַּב כֻּלּוֹ וּבְפָנַי נֶחְתַּם חֶצְיוֹ;
בְּפָנַי נִכְתַּב חֶצְיוֹ וּבְפָנַי נֶחְתַּם כֻּלּוֹ - פָּסוּל.
אֶחָד אוֹמֵר בְּפָנַי נִכְתַּב,
וְאֶחָד אוֹמֵר בְּפָנַי נֶחְתַּם - פָּסוּל.
שְׁנַיִם אוֹמְרִים בְּפָנֵינוּ נִכְתַּב,
וְאֶחָד אוֹמֵר בְּפָנַי נֶחְתַּם - פָּסוּל;
וְרַבִּי יְהוּדָה מַכְשִׁיר.
אֶחָד אוֹמֵר בְּפָנַי נִכְתַּב,
וּשְׁנַיִם אוֹמְרִים בְּפָנֵינוּ נֶחְתַּם - כָּשֵׁר.
ברטנורא משנה א
המביא. נחתם חציו. אחד מן העדים חתם בפני.
בפני נכתב חציו וכו' פסול. ודוקא חציו האחרון. אבל בפני נכתב חציו הראשון שהוא שם האיש והאשה והזמן, כשר. וחציו הראשון נמי לא צריך שיראה הכתיבה עצמה, אלא אם שמע קול הקולמוס בלבד עובר על הנייר בשעת כתיבה, תו לא צריך.
אחד אומר בפני נכתב, ואחד אומר בפני נחתם פסול. בזמן שהגט יוצא מתחת יד אחד מהם, דאצרכוהו רבנן לשליח המביא גט למימר תרווייהו. אבל אם הגט יוצא מתחת ידי שניהם, כשר. ששנים שהביאו גט אין צריך שיאמרו בפנינו נכתב ובפנינו נחתם.
שנים אומרים בפנינו נכתב, ואחד אומר בפני נחתם פסול. בזמן שהגט יוצא מתחת יד אחד מהם. אבל אם יוצא מתחת יד שניהם, כשר.
ורבי יהודה מכשיר. ואפילו יוצא מתחת ידו של אחד מהם.
ואין הלכה כרבי יהודה.
משנה ב
נִכְתַּב בַּיּוֹם וְנֶחְתַּם בַּיּוֹם,
בַּלַּיְלָה וְנֶחְתַּם בַּלַּיְלָה, בַּלַּיְלָה וְנֶחְתַּם בַּיּוֹם - כָּשֵׁר.
בַּיּוֹם וְנֶחְתַּם בַּלַּיְלָה - פָּסוּל;
רַבִּי שִׁמְעוֹן - מַכְשִׁיר;
שֶׁהָיָה רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר:
כָּל הַגִּטִּין שֶׁנִּכְתְּבוּ בַּיּוֹם וְנֶחְתְּמוּ בַּלַּיְלָה - פְּסוּלִין,
חוּץ מִגִּטֵּי נָשִׁים.
ברטנורא משנה ב
בלילה ונחתם ביום כשר. שהיום הולך אחר הלילה ואין זה מוקדם.
ביום ונחתם בלילה פסול. שהרי מוקדם הוא. ותקנו חכמים זמן בגיטין, גזירה שמא יהיה נשוי עם בת אחותו ותזנה עליו וחס עליה שלא תיחנק, ונותן לה גט בלא זמן. וכשמעידים עליה בבית דין מוציאה גיטה ואומרת גרושה הייתי ופנויה באותה שעה.
ורבי שמעון מכשיר. דסבר רבי שמעון דחכמים תקנו זמן בגטין משום פירי, שאם לא יהיה זמן בגט יהיה הבעל מוכר והולך פירות נכסי מלוג של אשתו לאחר גרושין, וכשתתבעו בדין יאמר קודם גירושין מכרתי. ולהכי מכשיר רבי שמעון בנכתב ביום ונחתם בלילה, אע"פ שהוא מוקדם, דסבר משעה שנתן עיניו לגרש אע"פ שלא גירש, שוב אין לו לבעל פירות.
ואין הלכה כרבי שמעון.
משנה ג
בַּכֹּל כּוֹתְבִין:
בִּדְיוֹ, בְּסַם, בְּסִקְרָא, וּבְקוֹמוֹס, וּבְקַנְקַנְתּוֹם,
וּבְכָל דָּבָר שֶׁהוּא שֶׁל קַיָּמָא.
אֵין כּוֹתְבִין לא בְּמַשְׁקִין, וְלא בְּמֵי פֵרוֹת,
וְלא בְּכָל דָּבָר שֶׁאֵינוֹ מִתְקַיֵּם.
עַל הַכֹּל כּוֹתְבִין: עַל הֶעָלֶה שֶׁל זַיִת;
וְעַל הַקֶּרֶן שֶׁל פָּרָה, וְנוֹתֵן לָהּ אֶת הַפָּרָה;
עַל הַיָּד שֶׁל עֶבֶד, וְנוֹתֵן לָהּ אֶת הָעֶבֶד.
רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר: אֵין כּוֹתְבִין לא עַל דָּבָר שֶׁיֶּשׁ בּוֹ רוּחַ חַיִּים, וְלא עַל הָאֹכָלִים.
ברטנורא משנה ג
בדיו. אלמיד"ר בערבי.
סיקרא. צבע אדום.
קומוס. שרף האילן.
קנקנתום. וידריאול"ו בלע"ז.
על העלה של זית. תלושה.
ונותן לה את הפרה. שאינו יכול לקצצו אחר כתיבה, דכתיב (דברים כ"ד) "וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה", מי שאינו מחוסר אלא כתיבה ונתינה, יצא זה שמחוסר כתיבה קציצה ונתינה.
רבי יוסי הגלילי אומר כו'. דרחמנא קרייה לגט ספר, מה ספר מיוחד שאין בו רוח חיים ואינו אוכל, אף כל שאין בו רוח חיים ואינו אוכל. ורבנן אמרי אי כתב בספר כדקאמרת, השתא דכתיב ספר, לספירת דברים הוא דאתא.
והלכה כחכמים.
משנה ד
אֵין כּוֹתְבִין בִּמְחֻבָּר לַקַּרְקַע.
כְּתָבוֹ בִּמְחֻבָּר, תְּלָשׁוֹ וַחֲתָמוֹ וּנְתָנוֹ לָהּ - כָּשֵׁר;
רַבִּי יְהוּדָה פּוֹסֵל, עַד שֶׁתְּהֵא כְּתִיבָתוֹ וַחֲתִימָתוֹ בְּתָלוּשׁ.
רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתֵירָא אוֹמֵר: אֵין כּוֹתְבִין לא עַל הַנְּיָר הַמָּחוּק, וְלא עַל הַדִּפְתְּרָא,
מִפְּנֵי שֶׁהוּא יָכוֹל לְהִזְדַּיֵּף;
וַחֲכָמִים מַכְשִׁירִין.
ברטנורא משנה ד
אין כותבין במחובר. מפני שמחוסר קציצה.
כתבו על המחובר וכו'. הכי קאמר, כתב במחובר הטופס, שהוא כל הגט כולו חוץ ממקום האיש ומקום האשה והזמן.
ותלשו וחתמו. כלומר שכתב התורף שהוא מקום האיש והאשה והזמן אחר שתלשו.
כשר. דכיון שנכתב התורף בתלוש, אע"פ שהטופס נכתב במחובר, כשר.
על הנייר המחוק. שיכול לחזור ולמוחקו עד העדים, ולכתוב עליו מה שירצה, ולא מנכרא מלתא, שהרי עדים נמי על המחק הם חתומים.
ודפתרא. אין המחק שלו ניכר. דיפתרא, דמליח וקמיח ולא עפיץ.
וחכמים מכשירין בגיטין בלבד. דסבירא להו עדי מסירה כרתי, והעדים שהגט נמסר בפניהם הם עיקר הגרושין, לא עדי חתימה. אבל בשאר שטרות דסמכינן אעדי חתימה, מודים חכמים שאין נכתבים לא על נייר מחוק ולא על דיפתרא.
והלכה כחכמים.
משנה ה
הַכֹּל כְּשֵׁרִין לִכְתּוֹב אֶת הַגֵּט, אֲפִלּוּ חֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן.
הָאִשָּׁה כּוֹתֶבֶת אֶת גִּטָּהּ, וְהָאִישׁ כּוֹתֵב אֶת שׁוֹבָרוֹ,
שֶׁאֵין קִיּוּם הַגֵּט אֶלָּא בְּחוֹתְמָיו.
הַכֹּל כְּשֵׁרִין לְהָבִיא אֶת הַגֵּט,
חוּץ מֵחֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן, וְסוּמָא, וְנָכְרִי.
אחר כך
ברטנורא משנה ה
ואפילו חרש שוטה וקטן. והוא שגדול עומד על גביו, ואומר לו: כתוב לשם פלוני. אבל נכרי ועבד, אפילו גדול עומד על גביו, לכתחילה לא יכתוב גט, מפני שהם בני דעתף ואדעתא דנפשייהו עבדי, שאפילו גדול אומר לו כתוב לשם פלוניף הוא לא יכתוב אלא לדעת עצמו. ואם נכרי ועבד כתבו טופס הגט, וישראל בן דעת כתב התורףף שהוא שם האיש והאשה והזמןף שכל אלו צריכין לשמן, הגט כשר. וכן חרש שוטה וקטן דאמרינן במתניתין שכשרים לכתוב את הגט, הני מילי טופס, אבל תורף אינו כשר אלא שיכתבנו ישראל גדול ובן דעת.
חוץ מחרש שוטה וקטן. דלאו בני דעה נינהו.
וסומא. פסול להביא גט מחוצה לארץ, שאינו יכול לומר בפני נכתב ובפני נחתם. אבל להביא גט בארץ ישראלף שאין צריך לומר "בפני נכתב ובפני נחתם", או אפילו בחוץ לארץ אם הגט מקויים בחותמיו, או להיות שליח של אשה לקבל גיטה, לכל אלו הסומא כשר.
ונכרי. דליתיה בתורת גיטין וקדושין, ובמידי דלנפשיה לא חזי, לא מצי למעבד שליחותא לאחריני.
משנה ו
קִבֵּל הַקָּטָן וְהִגְדִּיל,
חֵרֵשׁ וְנִתְפַּקַּח, סוּמָא וְנִתְפַּתַּח, שׁוֹטֶה וְנִשְׁתַּפָּה,
נָכְרִי וְנִתְגַּיַּר - פָּסוּל.
אֲבָל פִּקֵּחַ וְנִתְחָרַשׁ וְחָזַר וְנִתְפַּקַּח,
פִּתֵּחַ וְנִסְתַּמָּא וְחָזַר וְנִתְפַּתַּח,
שָׁפוּי וְנִשְׁתַּטָּה וְחָזַר וְנִשְׁתַּפָּה - כָּשֵׁר.
זֶה הַכְּלָל:
כָּל שֶׁתְּחִלָּתוֹ וְסוֹפוֹ בְּדַעַת - כָּשֵׁר.
ברטנורא משנה ו
קיבל הקטן. הגט מיד הבעל.
והגדיל. קודם שמסרו לה.
פתוח ונסתמא וחזר ונתפתח. אפילו לא חזר ונתפתח, הואיל והיה פתוח בשעת קבלת הגט, שפיר מצי למיהוי שליח, דהא יכול לומר "בפני נכתב ובפני נחתם". אלא איידי דבעי למתני סיפא "וחזר ונשתפה", שצריך שיהיה בן דעת בשעת נתינה, תנא נמי רישא וחזר ונתפתח.
וכל פסולי עדות בעבירה, פסולין להביא את הגט, שאין נאמנים לומר "בפני נכתב ובפני נחתם". ואם הגט מקויים בחותמיו, כשרים להביאו.
משנה ז
אַף הַנָּשִׁים שֶׁאֵינָן נֶאֱמָנוֹת לוֹמַר: מֵת בַּעֲלָהּ -
נֶאֱמָנוֹת לְהָבִיא אֶת גִּטָּהּ:
חֲמוֹתָהּ, וּבַת חֲמוֹתָהּ, וְצָרָתָהּ, וִיבִמְתָּהּ, וּבַת בַּעֲלָהּ.
מַה בֵּין גֵּט לְמִיתָה?
שֶׁהַכְּתָב מוֹכִיחַ.
הָאִשָּׁה עַצְמָהּ מְבִיאָה אֶת גִּטָּהּ,
וּבִלְבַד שֶׁהִיא צְרִיכָה לוֹמַר בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם.
ברטנורא משנה ז
חמותה ובת חמותה כו'. אינן נאמנות לומר מת בעלה, משום דסניין לה ומכוונין לקלקלה.
ובלבד שהיא צריכה לומר בפני נכתב ובפני נחתם. ודוקא כשהתנה הבעל עמה בשעה שמסר הגט לידה, ואמר לה לא תתגרשי אלא בבית דינו של פלוני, ותאמרי "בפני נכתב ובפני נחתם". והבית דין לוקחין אותו מידה, אחר שאמרה בפני נכתב ובפני נחתם, וממנין שליח שיחזור ויתן אותו לה. אבל אשה שגיטה יוצא מתחת ידה בכל מקום שהיא, הרי זו מגורשת, ואפילו שאין הגט מקוים בחותמיו, ואינה צריכה שתאמר "בפני נכתב ובפני נחתם".