גיטין, פרק ד

משנה א

הַשּׁוֹלֵחַ גֵּט לְאִשְׁתּוֹ

וְהִגִּיעַ בַּשָּׁלִיחַ, אוֹ שֶׁשָּׁלַח אַחֲרָיו שָׁלִיחַ,

וְאָמַר לוֹ: גֵּט שֶׁנָּתַתִּי לָךְ בָּטֵל הוּא -

הֲרֵי זֶה בָּטֵל.

קָדַם אֵצֶל אִשְׁתּוֹ, אוֹ שֶׁשָּׁלַח אֶצְלָהּ שָׁלִיחַ,

וְאָמַר לָהּ: גֵּט שֶׁשָּׁלַחְתִּי לִיךְ בָּטֵל הוּא -

הֲרֵי זֶה בָּטֵל.

אִם מִשֶּׁהִגִּיעַ הַגֵּט לְיָדָהּ -

שׁוּב אֵינוֹ יָכוֹל לְבַטְּלוֹ.

ברטנורא משנה א

השולח

והגיע בשליח. שלא היה מתכוין לרדוף אחריו להשיגו, אלא שנשתהה השליח בדרך והיה לו לזה דרך לשם, וראהו וביטל הגט, אפילו הכי בטל, ולא אמרינן לצעורא בעלמא מכוין, שאם היה בדעתו לבטלו היה רודף אחריו.

אינו יכול לבטלו. הא קמ"ל דאע"פ דחזינן ליה דמהדר עליה מעיקרא לבטוליה, לא אמרינן אגלאי מלתא למפרע דבטולי בטליה. והיכא דיהיב אינש גיטא לדביתהו לזמן או על תנאי, אי אמר לה "הרי זה גיטך מעכשיו ולזמן פלוני", או אם יתקיים תנאי פלוני, מכי מטי גיטה לידה לא מצי תו לבטליה, ותהיה מגורשת לאותו זמן או כשיתקיים התנאי. ואי לא אמר לה "מעכשיו", אפילו לבתר דמטא גטה לידה מצי מבטל ליה.

משנה ב

בָּרִאשׁוֹנָה הָיָה עוֹשֶֹה בֵּית דִּין בְּמָקוֹם אַחֵר וּמְבַטְּלוֹ;

הִתְקִין רַבָּן גַּמְלִיאֵל הַזָּקֵן שֶׁלֹּא יְהוּ עוֹשִֹין כֵּן,

מִפְּנֵי תיקון הָעוֹלָם.

בָּרִאשׁוֹנָה הָיָה מְשַׁנֶּה שְׁמוֹ וּשְׁמָהּ, שֵׁם עִירוֹ וְשֵׁם עִירָהּ;

וְהִתְקִין רַבָּן גַּמְלִיאֵל הַזָּקֵן שֶׁיְּהֵא כּוֹתֵב:

אִישׁ פְּלוֹנִי וְכָל שֵׁם שֶׁיֶּשׁ לוֹ,

אִשָּׁה פְּלוֹנִית וְכָל שׁוּם שֶׁיֶּשׁ לָהּ,

מִפְּנֵי תיקון הָעוֹלָם.

ברטנורא משנה ב

בראשונה. לא היה מבטלו בפני האשה ולא בפני השליח, אלא במקום שהיה עומד היה מבטלו בפני שלשה.

מפני תיקון העולם. שהשליח שאינו יודע בדבר מוליכו לה והיא נישאת בו. ומכוח תקנת רבן גמליאל מלקין על מי שמבטל הגט או מוסר מודעא על הגט.

בראשונה היה משנה שמו ושמה. כשהיו לו שני שמות, אחד כאן ואחד במדינת הים, היה מגרשה בשם הנוהג במקום כתיבת הגט, ולא היה מקפיד לכתוב את שניהם.

מפני תיקון העולם. שלא יוציאו לעז על בניה מן השני, לומר לא גרשה בעלה שאין זה שמו.

ואדם שהוחזק בשני שמות בשני מקומות, חד במקום הכתיבה וחד במקום הנתינה, אינה מגורשת עד שיכתוב שם של מקום הנתינה ושם של מקום הכתיבה עמו. אבל אם הוחזק בשני שמות במקום אחד וכתב אחד מן השמות, בדיעבד הגט כשר. מיהו לכתחילה צריך לכתוב שניהם. והיכא דשינה שמו או שמה בגט, אע"פ שכתב אחר כך וכל שם שיש לי, הגט בטל.

משנה ג

אֵין אַלְמָנָה נִפְרַעַת מִנִּכְסֵי יְתוֹמִים אֶלָּא בִּשְׁבוּעָה.

נִמְנְעוּ מִלְּהַשְׁבִּיעָהּ;

הִתְקִין רַבָּן גַּמְלִיאֵל הַזָּקֵן,

שֶׁתְּהֵא נוֹדֶרֶת לַיְתוֹמִים כָּל מַה שֶּׁיִּרְצוּ,

וְגוֹבָה כְּתֻבָּתָהּ.

הָעֵדִים חוֹתְמִין עַל הַגֵּט, מִפְּנֵי תיקון הָעוֹלָם.

הִלֵּל הִתְקִין פְּרוֹזְבּוּל, מִפְּנֵי תיקון הָעוֹלָם.

ברטנורא משנה ג

אין אלמנה נפרעת כתובתה.

מנכסי יתומים, אלא בשבועה שלא נתקבלה כלום.

נמנעו מלהשביעה. שמפני שהיא טורחת לפני היתומים מורה התירא לעצמה לישבע שלא לקחה כלום. ואע"פ שלקחה דבר מועט, סבורה שבשכר טרחה נוטלתו, ואינו מפרעון כתובתה. ולפיכך נמנעו מלהשביעה והיתה מפסדת כתובתה.

התקין רבן גמליאל שתהא נודרת ליתומים כל מה שירצו. כגון קונם מיני מזונות עלי אם נהניתי מכתובתי.

וגובה כתובתה. ואם נשאת לאחר קודם שהדירוה היתומים על כתובתה, ואם ידירוה אחר שנשאת, שמא יפר לה בעלה, כיצד יעשו? משביעין אותה חוץ לבית דין שבועה דרבנן שאין ענשה מרובה, ונוטלת כתובתה אחר שנשאת. וכשבאת לגבות כתובתה קודם שתנשא לאחר, הרשות ביד היתומים, רצו משביעין אותה חוץ לבית דין, או מדירים אותה בבית דין.

העדים חותמים על הגט מפני תיקון העולם. אתרווייהו קאי, גבי אלמנה שתהא נודרת ליורשים כל מה שירצו, מפני תיקון העולם, שיהיו הנשים נישאות לבעליהן ולא תדאגנה להפסיד כתובתן. וגבי עדים חותמים על הגט מפני תיקון העולם, דהואיל ועדי מסירה כרתי, שהעדים שנמסר הגט בפניהם לאשה הם עיקר הגירושין, לא היה צריך שיחתמו עדים בגט, אלא מפני תיקון העולם, דחיישינן שמא ימות אחד מן העדים שנמסר הגט בפניהם, ונמצא הגט שבידה בלא עדים כחספא בעלמא.

הלל התקין פרוזבול. שראה את העם שנמנעו מלהלוות זה את זה, ועברו על מה שכתוב בתורה (דברים ט"ו) "השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל", עמד והתקין פרוזבול. וזה גופו של פרוזבול, "מוסר אני לכם פלוני ופלוני דיינים. שכל חוב שיש לי אצל פלוני, שאגבנו כל זמן שארצה".

משנה ד

עֶבֶד שֶׁנִּשְׁבָּה וּפְדָאוּהוּ,

אִם לְשׁוּם עֶבֶד - יִשְׁתַּעְבֵּד,

אִם לְשׁוּם בֶּן חֹרִין - לא יִשְׁתַּעְבֵּד.

רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר:

בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ - יִשְׁתַּעְבֵּד.

עֶבֶד שֶׁעֲשָֹאוֹ רַבּוֹ אַפּוֹתִיקִי לַאֲחֵרִים וְשִׁחְרְרוֹ -

שׁוּרַת הַדִּין אֵין הָעֶבֶד חַיָּב כְּלוּם,

אֶלָּא מִפְּנֵי תיקון הָעוֹלָם כּוֹפִין אֶת רַבּוֹ וְעוֹשֶֹה אוֹתוֹ בֶּן חֹרִין,

וְכוֹתֵב שְׁטָר עַל דָּמָיו.

רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר:

אֵינוֹ כּוֹתֵב אֶלָּא מְשַׁחְרֵר.

ברטנורא משנה ד

עבד שנשבה ופדאוהו ישראלים אחרים לאחר שנתיאש רבו ממנו.

אם לשום עבד - ישתעבד. לרבו שני.

לשום בן חורין - לא ישתעבד לא לרבו ראשון, ולא לרבו שני. לרבו שני לא, דהא לשום בן חורין פרקיה. לרבו ראשון לא, דלמא ממנעי ולא פרקי.

רבן שמעון בן גמליאל אומר בין כך ובין כך ישתעבד. לרבו ראשון. שלא יהא כל אחד ואחד הולך ומפיל עצמו לגייסות ומפקיע עצמו מיד רבו.

אפותיקי. פה תהא קאי. מזה תגבה חובך ולא ממקום אחר.

ושחררו. רבו ראשון.

שורת הדין אין העבד חייב כלום. לרבו שני. שהשחרור ששחררו רבו ראשון מפקיעו מידי שעבוד.

אלא מפני תיקון העולם. שמא ימצאנו רבו שני בשוק ויאמר לו עבדי אתה ויוציא לעז על בניו.

כופין את רבו שני, ועושהו בן חורין. וכותב לו העבד שטר חוב על דמיו, כלומר כפי מה שהוא שוה לימכר בשוק, לא כפי החוב אם היה החוב יתר על דמיו.

רבן שמעון בן גמליאל אמר אין העבד כותב שטר חוב, שהוא אינו חייב כלום. אלא רבו ראשון שהזיק שעבודו של זה, הוא שצריך לשלם לו דמיו, שהמזיק שעבודו של חברו חייב.

והלכה כרבן שמעון בן גמליאל.

משנה ה

מִי שֶׁחֶצְיוֹ עֶבֶד וְחֶצְיוֹ בֶּן חֹרִין -

עוֹבֵד אֶת רַבּוֹ יוֹם אֶחָד וְאֶת עַצְמוֹ יוֹם אֶחָד;

דִּבְרֵי בֵּית הִלֵּל.

אָמְרוּ לָהֶם בֵּית שַׁמַּאי:

תִּקַּנְתֶּם אֶת רַבּוֹ, וְאֶת עַצְמוֹ לא תִּקַּנְתֶּם;

לִשָֹּׂא שִׁפְחָה אִי אֶפְשָׁר, שֶׁכְּבָר חֶצְיוֹ בֶּן חֹרִין;

בַּת חֹרִין אִי אֶפְשָׁר, שֶׁכְּבָר חֶצְיוֹ עֶבֶד;

יִבָּטֵל?

וַהֲלא לא נִבְרָא הָעוֹלָם אֶלָּא לְפִרְיָה וְרִבְיָה,

שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה מה, יח) "לא-תֹהוּ בְרָאָהּ, לָשֶׁבֶת יְצָרָהּ";

אֶלָּא מִפְּנֵי תיקון הָעוֹלָם כּוֹפִין אֶת רַבּוֹ וְעוֹשֶֹה אוֹתוֹ בֶּן חֹרִין,

וְכוֹתֵב שְׁטָר עַל חֲצִי דָמָיו.

וְחָזְרוּ בֵּית הִלֵּל לְהוֹרוֹת כְּדִבְרֵי בֵּית שַׁמַּאי.

ברטנורא משנה ה

מי שחציו עבד וחציו בן חורין. כגון עבד של שני שותפים, ושחררו אחד מהם. אי נמי שקבל רבו ממנו חצי דמיו, ושחרר חציו באותם הדמים.

תקנתם את רבו. שאינו חסר כלום.

לישא שפחה אינו יכול, מפני צד חירות שבו.

בת חורין אינו יכול, מפני צד עבדות שבו.

כופין את רבו ועושהו בן חורין. והוא הדין אם היה עבד של מאה שותפין ואחד מהם שחררו, שכופין את כולם לשחררו.

משנה ו

הַמּוֹכֵר עַבְדּוֹ לְגוֹי אוֹ לְחוּצָה לָאָרֶץ -

יָצָא בֶּן חֹרִין.

אֵין פּוֹדִין אֶת הַשְּׁבוּיִים יוֹתֵר עַל כְּדֵי דְמֵיהֶן,

מִפְּנֵי תיקון הָעוֹלָם.

וְאֵין מַבְרִיחִין אֶת הַשְּׁבוּיִין, מִפְּנֵי תיקון הָעוֹלָם.

רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: מִפְּנֵי תַּקָּנַת הַשְּׁבוּיִין.

וְאֵין לוֹקְחִים סְפָרִים תְּפִלִּין וּמְזוּזוֹת מִן הַגּוֹיִם

יוֹתֵר עַל כְּדֵי דְמֵיהֶן,

מִפְּנֵי תיקון הָעוֹלָם.

ברטנורא משנה ו

יצא בן חורין. אם ברח מן הנכרי, או שקנסו אותו בית דין לפדותו מן הנכרים, כדאמרינן כופין אותו לפדותו, ואחר שפדאו לא ישתעבד בו. וקנס חכמים הוא, לפי שהפקיעו מן המצות. וכן לחוץ לארץ, יצא לחירות לפי שהוציאו מארץ ישראל.

מפני תיקון העולם. שלא ימסרו הנכרים עצמן להרבות להביא שבויין כשרואין שמוכרין אותם ביותר מכדי דמיהם.

ואין מבריחין את השבויין מפני תיקון העולם. שמא יקצפו על השבויין העתידים לבא לידם ויתנום בשלשלאות וישימו בסד רגלם.

רבן שמעון בן גמליאל אומר מפני תקנת השבויין. דלא חייש רבן שמעון בן גמליאל על העתידים לבוא בשביה, אלא על אותם שהם שבויים עתה עמו. שאם אין שבוי אלא הוא יחידי, מבריחין אותו, ואין לחוש כאן מפני תקנת שבויים אחרים כשאין שבויים אחרים עמו.

והלכה כרבן שמעון בן גמליאל.

משנה ז

הַמּוֹצִיא אֶת אִשְׁתּוֹ מִשּׁוּם שֵׁם רָע - לא יַחֲזִיר;

מִשּׁוּם נֶדֶר - לא יַחֲזִיר.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: כָּל נֶדֶר שֶׁיָּדְעוּ בּוֹ רַבִּים - לא יַחֲזִיר;

וְשֶׁלֹּא יָדְעוּ בּוֹ רַבִּים - יַחֲזִיר.

רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: כָּל נֶדֶר שֶׁצָּרִיךְ חֲקִירַת חָכָם - לא יַחֲזִיר;

וְשֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ חֲקִירַת חָכָם - יַחֲזִיר.

אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: לא אָסְרוּ זֶה אֶלָּא מִפְּנֵי זֶה.

אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בַּר יְהוּדָה: מַעֲשֶֹה בְּצַיְדָּן בְּאֶחָד שֶׁאָמַר לְאִשְׁתּוֹ:

קוֹנָם אִם אֵינִי מְגָרְשִׁיךְ, וְגֵרְשָׁהּ,

וְהִתִּירוּ לוֹ חֲכָמִים שֶׁיַּחֲזִירֶנָּה;

מִפְּנֵי תיקון הָעוֹלָם.

ברטנורא משנה ז

משום שם רע. שיצא עליה לעז זנות.

משום נדר. שנדרה והוא אומר אי אפשי באשה נדרנית.

לא יחזיר. ואפילו נמצאו הדברים שקר, או הנדר התירו חכם. שמא תלך ותינשא לאחר וימצא הלעז של זנות שקר, והנדר יתירנו חכם והיא לא תהיה פרוצה בנדרים, ויאמר אילו הייתי יודע שכן אפילו היו נותנים לי מאה מנה לא הייתי מגרשה, ונמצא גט בטל ובניה ממזרים. לפיכך אומרים לו הוי יודע שהמוציא את אשתו משום שם רע ומשום נדר לא יחזיר עולמית, ומתוך הדברים הללו הוא גומר ומגרש גירושין גמורים ולא מצי תו לקלקלה.

רבי יהודה אומר כל נדר שידעו בו רבים לא יחזיר. רבי יהודה סבר דטעמא דאמור רבנן המוציא את אשתו משום שם רע ומשום נדר לא יחזיר, כדי שלא תהיינה בנות ישראל פרוצות בעריות ובנדרים. ומשום הכי קאמר דנדר שידעו בו רבים, עשרה מישראל או יותר, איכא פריצותא טפי, וקנסוה ולא יחזיר. ושלא ידעו בו רבים, ליכא פריצותא כולי האי, ולא קנסוה.

לא יחזיר. דרבי מאיר סבר, טעמא משום קלקולא. הלכך נדר שאינו יכול להפר אבל חכם יכול להתיר, יכול הוא לקלקל את הגט לאחר שתנשא לאחר, ויאמר אלו הייתי יודע שחכם יכול להתיר לא הייתי מגרשה.

ושאינו צריך חקירת חכם. אלא הוא יכול להפר, לא הוצרכו חכמים לאסור עליו מלהחזירה, לפי שאינו יכול לקלקלה ולומר אילו הייתי יודע כו', שהרי נדר פתוח הוא והיה לו להפר ולא הפר.

לא אסרו זה. שצריך חקירת חכם, להחזיר.

אלא מפני זה. שאינו צריך. דבצריך לא היה לנו לחוש לקלקולא, לפי שאינו יכול לומר אילו הייתי יודע שחכם יכול להתירו לא הייתי מגרש, דאנן סהדי שאעפ"כ היה מגרש, שאין אדם רוצה שתתבזה אשתו בבית דין בפני חכם לילך לבית דינו ולשאול על נדרה. אלא מפני נדר שאינו צריך חכם, ובעל יכול להפר, אסרו את כולן, שלא יאמר אילו הייתי יודע שהייתי יכול להפר לא הייתי מגרשה.

אמר רבי יוסי ברבי יהודה כו'. בגמרא מפרש דחסורי מחסרא והכי קתני, במה דברים אמורים כשנדרה היא, אבל נדר הוא שיגרשנה וגרשה, יחזיר ולא חיישינן לקלקולא.

ואמר רבי יוסי ברבי יהודה מעשה נמי בצידן באחד שאמר לאשתו קונם אם איני מגרשך, כלומר יאסרו כל פירות שבעולם עלי אם איני מגרשך, וגירשה, והתירו לו חכמים שיחזירנה.

מפני תיקון העולם. כלומר שלא אמרו חכמים המגרש את אשתו משום נדר לא יחזירנה, אלא מפני תיקון העולם, דחיישינן לקלקולא, והא לא שייך אלא משום נדר דידה, אבל כשנדר הוא שאין כאן משום תיקון העולם, התירו להחזיר.

והלכה כרבי יוסי.

משנה ח

הַמּוֹצִיא אֶת אִשְׁתּוֹ מִשּׁוּם אַיְלוֹנִית -

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: לא יַחֲזִיר.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: יַחֲזִיר.

נִשֵֹּׂאת לְאַחֵר וְהָיוּ לָהּ בָּנִים הֵימֶנּוּ, וְהִיא תּוֹבַעַת כְּתֻבָּתָהּ -

אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: אוֹמְרִים לָהּ:

שְׁתִיקוּתִיךְ יָפָה לִיךְ מִדִּבּוּרִיךְ.

ברטנורא משנה ח

רבי יהודה אומר לא יחזיר. שמא תנשא ותלד, ויאמר אילו הייתי יודע שכן, אפילו היו נותנים לי מאה מנה לא הייתי מגרשך.

וחכמים אומרים יחזיר. שלא חיישינן לקלקולא. ובגמרא מפרש מאן חכמים, רבי מאיר, דאמר בעינן תנאי כפול. והכי במאי עסקינן דלא כפליה לתנאיה, שלא אמר לה "הוי יודעת שמשום אילונית אני מוציאך, ואם אין את אילונית לא יהא גט", דהשתא הוי גט אפילו אינה אילונית.

והיא תובעת כתובתה. שהאילונית אין לה כתובה. ועכשיו שנמצא שאינה אילונית, תובעת כתובתה.

שתיקותיך יפה ליך מדבוריך. שיאמר אילו ידעתי שסופי ליתן לך כתובה לא גרשתיך, נמצא גט בטל ובניה ממזרים.

משנה ט

הַמּוֹכֵר אֶת עַצְמוֹ וְאֶת בָּנָיו לְגוֹי - אֵין פּוֹדִין אוֹתוֹ,

אֲבָל פּוֹדִין אֶת הַבָּנִים לְאַחַר מִיתַת אֲבִיהֶן.

הַמּוֹכֵר אֶת שָֹדֵהוּ לְגוֹי וְחָזַר וּלְקָחָהּ מִמֶּנּוּ יִשְֹרָאֵל -

הַלּוֹקֵחַ מֵבִיא בִּכּוּרִים, מִפְּנֵי תיקון הָעוֹלָם.

ברטנורא משנה ט

אין פודין אותו. והוא שרגיל בכך. כגון שמכר ושנה ושלש.

לוקח ומביא ביכורים. בכל שנה צריך ליקח מהנכרי ביכורי פירותיה בדמים, ומביאן לירושלים.

מפני תיקון העולם. שלא יהא רגיל למכור קרקע בארץ ישראל לנכרים. ואם מכר יטרח לחזור ולפדות.