גיטין, פרק ו
משנה א
הָאוֹמֵר: הִתְקַבֵּל גֵּט זֶה לְאִשְׁתִּי,
אוֹ: הוֹלֵךְ גֵּט זֶה לְאִשְׁתִּי,
אִם רָצָה לַחֲזוֹר - יַחֲזֹר.
הָאִשָּׁה שֶׁאָמְרָה: הִתְקַבֵּל לִי גִּטִּי,
אִם רָצָה לַחֲזוֹר - לא יַחֲזֹר.
לְפִיכָךְ אִם אָמַר לוֹ הַבַּעַל:
אִי אֶפְשִׁי שֶׁתְּקַבֵּל לָהּ, אֶלָּא הוֹלֵךְ וְתֵן לָהּ,
אִם רָצָה לַחֲזוֹר - יַחֲזֹר.
רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר:
אַף הָאוֹמֶרֶת: טֹל לִי גִּטִּי,
אִם רָצָה לַחֲזוֹר - לא יַחֲזֹר.
ברטנורא משנה א
האומר התקבל. אם רצה לחזור יחזור. דגט חוב הוא לה ואין חבין לאדם שלא מדעתו.
לא יחזור. דכיון דאיהי שויתיה שליח, הרי הוא כידה ונתגרשה מיד בקבלתו של זה.
אף האומרת טול לי גיטי. לשון קבלה הוא.
והלכה כרבן שמעון בן גמליאל.
משנה ב
הָאִשָּׁה שֶׁאָמְרָה: הִתְקַבֵּל לִי גִּטִּי -
צְרִיכָה שְׁתֵּי כִּתֵּי עֵדִים:
שְׁנַיִם שֶׁאוֹמְרִים: בְּפָנֵינוּ אָמְרָה,
וּשְׁנַיִם שֶׁאוֹמְרִים: בְּפָנֵינוּ קִבֵּל וְקָרַע;
אֲפִלּוּ הֵן הָרִאשׁוֹנִים וְהֵן הָאַחֲרוֹנִים,
אוֹ אֶחָד מִן הָרִאשׁוֹנִים וְאֶחָד מִן הָאַחֲרוֹנִים,
וְאֶחָד מִצְטָרֵף עִמָּהֶן.
נַעֲרָה הַמְאֹרָסָה -
הִיא וְאָבִיהָ מְקַבְּלִין אֶת גִּטָּהּ.
אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: אֵין שְׁתֵּי יָדַיִם זוֹכוֹת כְּאַחַת,
אֶלָּא אָבִיהָ מְקַבֵּל אֶת גִּטָּהּ בִּלְבַד.
וְכָל שֶׁאֵינָהּ יְכוֹלָה לִשְׁמוֹר אֶת גִּטָּהּ -
אֵינָהּ יְכוֹלָה לְהִתְגָּרֵשׁ.
ברטנורא משנה ב
צריכה. להביא לפנינו שתי כיתי עדים.
שנים שיאמרו בפנינו אמרה. לו לקבלו.
ושנים שיאמרו בפנינו קבל וקרע. ובשעת השמד שנו, שגזרו על המצות והיו קורעים הגט מיד, שלא ייראה.
ואפילו הן כו'. שהשנים שאמרה בפניהם הם עצמם ראו כשקבלו.
או אחד מן הראשונים ואחד מן האחרונים ואחד שלישי, שנעשה עד בזו ובזו, מצטרף עמהם.
היא ואביה. או היא או אביה. היא יש לה יד דהא גדולה היא. ואביה נמי זכאי לקבלו.
אינה מתגרשת. ואפילו בקבלת אביה, דכתיב (דברים כ"ד) "ושלחה מביתו", מי שמשלחה ואינה חוזרת, יצאה זו שמשלחה וחוזרת.
משנה ג
קְטַנָּה שֶׁאָמְרָה: הִתְקַבֵּל לִי גִּטִּי -
אֵינוֹ גֵּט עַד שֶׁיַּגִּיע גֵּט לְיָדָהּ;
לְפִיכָךְ אִם רָצָה הַבַּעַל לַחֲזוֹר - יַחֲזוֹר,
שֶׁאֵין קָטָן עוֹשֶֹה שָׁלִיחַ.
אֲבָל אִם אָמַר לוֹ אָבִיהָ:
צֵא וְהִתְקַבֵּל לְבִתִּי גִּטָּהּ,
אִם רָצָה לְהַחֲזִיר - לא יַחֲזִיר.
הָאוֹמֵר:
תֵּן גֵּט זֶה לְאִשְׁתִּי בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי, וּנְתָנוֹ לָהּ בְּמָקוֹם אַחֵר - פָּסוּל;
הֲרֵי הִיא בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי, וּנְתָנוֹ לָהּ בְּמָקוֹם אַחֵר - כָּשֵׁר.
הָאִשָּׁה שֶׁאָמְרָה:
הִתְקַבֵּל לִי גִּטִּי בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי, וְקִבְּלוֹ לָהּ בְּמָקוֹם אַחֵר - פָּסוּל;
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר - מַכְשִׁיר.
הָבֵא לִי גִּטִּי מִמְּקוֹם פְּלוֹנִי, וֶהֱבִיאוֹ לָהּ מִמָּקוֹם אַחֵר - כָּשֵׁר.
ברטנורא משנה ג
במקום אחר פסול. שהבעל מקפיד שאין רצונו שילעיזו עליו שם.
הרי היא במקום פלוני. אינו אלא כמראה מקום, שם תמצאנה.
ורבי אליעזר מכשיר. דסבר איהו דמדעתיה מגרש איכא קפידא, איהי דבעל כרחה מתגרשת מראה מקום היא לו.
ואין הלכה כרבי אליעזר.
משנה ד
הָבֵא לִי גִּטִּי -
אוֹכֶלֶת בַּתְּרוּמָה עַד שֶׁיַגִּיע גֵּט לְיָדָהּ;
הִתְקַבֵּל לִי גִּטִּי - אֲסוּרָה לֶאֱכוֹל בַּתְּרוּמָה מִיָּד.
הִתְקַבֵּל לִי גִּטִּי בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי -
אוֹכֶלֶת בַּתְּרוּמָה עַד שֶׁיַגִּיע גֵּט לְאוֹתוֹ מָקוֹם;
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר - אוֹסֵר מִיָּד.
ברטנורא משנה ד
הבא לי גטי אוכלת בתרומה. אם אשת כהן היא. עד שיגיע גט לידה.
לאותו מקום. שכך אמרה לו לא תהא שלוחי אלא שם.
ורבי אליעזר אוסר מיד. משפירש מאצלה. ורבי אליעזר לטעמיה דמכשיר כשקבלו במקום אחר, דמראה מקום היא לו ומשעת קבלה איגרשה לה, לפיכך משעה שפירש מלפניה אסורה, שמא מצאו חוץ לעיר וקבלו הימנו.
ואין הלכה כרבי אליעזר.
משנה ה
הָאוֹמֵר כִּתְבוּ גֵּט וּתְנוּ לְאִשְׁתִּי,
גָּרְשׁוּהָ, כִּתְבוּ אִגֶּרֶת וּתְנוּ לָהּ -
הֲרֵי אֵלּוּ יִכְתְּבוּ וְיִתְּנוּ.
פִּטְרוּהָ, פַּרְנְסוּהָ, עֲשׁוּ לָהּ כַּנִּמּוּס,
עֲשׁוּ לָהּ כָּרָאוּי - לא אָמַר כְּלוּם.
בָּרִאשׁוֹנָה הָיוּ אוֹמְרִים:
הַיּוֹצֵא בַּקּוֹלָר וְאָמַר: כִּתְבוּ גֵּט לְאִשְׁתִּי -
הֲרֵי אֵלּוּ יִכְתְּבוּ וְיִתְּנוּ.
חָזְרוּ לוֹמַר: אַף הַמְפָרֵשׁ וְהַיּוֹצֵא בִּשְׁיָרָא.
רַבִּי שִׁמְעוֹן שְׁזוּרִי אוֹמֵר: אַף הַמְסֻכָּן.
ברטנורא משנה ה
כתבו אגרת וכו'. שהגט קרוי אגרת, שכך כתוב בו "ואגרת שבוקין".
פטרוה לא אמר כלום. דלמא לשון פטור וחובה קאמר, להקל מעליה חובות שחייבת.
פרנסוה. לשון עשיית צרכיה כמו מוציאים לפרנסה וכו'. הלכך לא ידעינן אי צרכי הגט הוא, שלא תהא זקוקה ליבם, אי צרכי מלבוש וכסות הוא.
כנימוס. כחוק. לא ידעינן אי חוק גט אי חוק מזון וכסות. וכן כראוי.
היוצא בקולר. ליהרג בדין המלכות.
ואמר כתבו. אע"פ שלא אמר תנו.
יכתבו ויתנו. דאגב פחדיה טריד ולא פריש.
המפרש לים.
והיוצא בשיירא למדבריות.
המסוכן. חולה.
והלכה כרבי שמעון שזורי.
משנה ו
מִי שֶׁהָיָה מֻשְׁלָךְ לַבּוֹר, וְאָמַר:
כָּל הַשּׁוֹמֵעַ אֶת קוֹלוֹ יִכְתֹּב גֵּט לְאִשְׁתּוֹ -
הֲרֵי אֵלּוּ יִכְתְּבוּ וְיִתְּנוּ.
הַבָּרִיא שֶׁאָמַר: כִּתְבוּ גֵּט לְאִשְׁתִּי -
רָצָה לְשַֹחֶק בָּהּ.
מַעֲשֶֹה בְּבָרִיא אֶחָד שֶׁאָמַר: כִּתְבוּ גֵּט לְאִשְׁתִּי,
וְעָלָה לְרֹאשׁ הַגַּג וְנָפַל וָמֵת;
אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל: אָמְרוּ חֲכָמִים:
אִם מֵעַצְמוֹ נָפַל - הֲרֵי זֶה גֵּט;
אִם הָרוּח דְּחָאַתּוּ - אֵינוֹ גֵּט.
ברטנורא משנה ו
ואמר כל השומע את קולו. ופירש שמו ושם עירו.
רצה לשחק בה. הואיל ולא אמר תנו.
מעשה בבריא. מפרש בגמרא דחסורי מחסרא והכי קתני, ואם הוכיח סופו על תחלתו, הרי זה גט, ומעשה נמי בבריא וכו'.
והלכה כרבן שמעון בן גמליאל.
משנה ז
אָמַר לִשְׁנַיִם: תְּנוּ גֵּט לְאִשְׁתִּי,
אוֹ לִשְׁלשָׁה: כִּתְבוּ גֵּט וּתְנוּ לְאִשְׁתִּי -
הֲרֵי אֵלּוּ יִכְתְּבוּ וְיִתְּנוּ.
אָמַר לִשְׁלשָׁה: תְּנוּ גֵּט לְאִשְׁתִּי -
הֲרֵי אֵלּוּ יֹאמְרוּ לַאֲחֵרִים וְיִכְתְּבוּ, מִפְּנֵי שֶׁעֲשָֹאָן בֵּית דִּין; דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.
וְזוֹ הֲלָכָה הֶעֱלָה רַבִּי חֲנִינָא אִישׁ אוֹנוֹ מִבֵּית הָאֲסוּרִין:
מְקֻבָּל אֲנִי בְּאוֹמֵר לִשְׁלשָׁה: תְּנוּ גֵּט לְאִשְׁתִּי,
שֶׁיֹּאמְרוּ לַאֲחֵרִים וְיִכְתְּבוּ, מִפְּנֵי שֶׁעֲשָֹאָן בֵּית דִּין.
אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: נוּמֵינוּ לַשָּׁלִיחַ: אַף אָנוּ מְקֻבָּלִין,
שֶׁאֲפִלּוּ אָמַר לְבֵית דִּין הַגָּדוֹל שֶׁבִּירוּשָׁלַיִם:
תְּנוּ גֵּט לְאִשְׁתִּי -
שֶׁיִּלְמְדוּ וְיִכְתְּבוּ וְיִתְּנוּ.
אָמַר לַעֲשָֹרָה: כִּתְבוּ גֵּט לְאִשְׁתִּי -
אֶחָד כּוֹתֵב וּשְׁנַיִם חוֹתְמִין;
כֻּלְּכֶם כִּתְבוּ -
אֶחָד כּוֹתֵב וְכֻלָּם חוֹתְמִין;
לְפִיכָךְ אִם מֵת אֶחָד מֵהֶן - הֲרֵי זֶה גֵּט בָּטֵל.
ברטנורא משנה ז
אמר לשנים תנו גט לאשתי. אע"ג דלא אמר כתבו ותנו, הרי אלו יכתבו בעצמן. ולא יאמרו לסופר אחר שיכתוב, ולא לעדים לחתום, דלאו בית דין שוינהו לצוות על אחרים, אלא עדים שוינהו, והן הן שלוחיו הן הן עדיו. ואם אמר לשלושה "כתבו ותנו גט לאשתי", אע"פ שהן ראוין ליעשות בית דין, כיון דבהדיא אמר להו כתבו, לאו בית דין שוינהו אלא עדים.
אמר לשלשה תנו. ולא אמר כתבו.
הרי אלו יאמרו. לעדים אחרים, לכתוב ולחתום וליתן, מפני שעשאן בית דין.
מבית האסורים. משמו של רבי עקיבא שהיה חבוש בבית האסורים.
נומינו לשליח. אמרנו לרבי חנינא שנעשה שליח בהלכה זו לאמרה בבית המדרש.
ילמדו. אם אינם יודעים לכתוב. ילמדו לכתוב עד שיכתבוהו הן בעצמן.