כתובות, פרק יא

משנה א

אַלְמָנָה נִזּוֹנֶת מִנִּכְסֵי יְתוֹמִים,

מַעֲשֵֹה יָדֶיהָ שֶׁלָּהֶן, וְאֵין חַיָּבִין בִּקְבוּרָתָהּ.

יוֹרְשֶׁיהָ יוֹרְשֵׁי כְּתֻבָּתָהּ - חַיָּבִין בִּקְבוּרָתָהּ.

ברטנורא משנה א

אלמנה ניזונת מנכסי יתומין. בין קרקעות בין מטלטלין. דתנאי כתובה הוא, "ואת תהא יתבא בביתי ומתזנא מנכסי".

ואין חייבין בקבורתה. שהבעל חייב בקבורתה תחת ירושתה, ועכשיו שיורשיה גובין כתובתה מיורשי הבעל, הם יקברוה. וממילא שמעינן, שאם מתה ולא נשבעה על כתובתה, שעכשיו אין יורשיה גובין כתובתה, על יורשי הבעל מוטל לקברה.

משנה ב

אַלְמָנָה, בֵּין מִן הָאֵרוּסִין בֵּין מִן הַנִּשֹּׂוּאִין -

מוֹכֶרֶת שֶׁלֹּא בְּבֵית דִּין.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: מִן הַנִּשֹּׂוּאִין - מוֹכֶרֶת שֶׁלֹּא בְּבֵית דִּין;

מִן הָאֵרוּסִין - לא תִּמְכֹּר אֶלָּא בְּבֵית דִּין, מִפְּנֵי שֶׁאֵין לָהּ מְזוֹנוֹת,

וְכָל שֶׁאֵין לָהּ מְזוֹנוֹת, לא תִּמְכֹּר אֶלָּא בְּבֵית דִּין.

ברטנורא משנה ב

בין מן הארוסין. שאין לה מזונות ומוכרת לכתובתה.

בין מן הנשואין. שהיא מוכרת למזונות.

מוכרת שלא בבית דין. כלומר שלא בבית דין מומחין. ומכל מקום צריכה למכור בפני שלשה שיהיו בקיאין בשומת קרקע.

רבי שמעון אומר מן הנשואין. שהיא מוכרת למזונות, מוכרת שלא בבית דין, שאי אפשר לה להיות יושבת ומתענה עד שיזדקקו לה בין דין. אבל מן הארוסין שאין מכירתה אלא לכתובה, אינה מוכרת אלא בבית דין.

ואין הלכה כרבי שמעון.

משנה ג

מָכְרָה כְּתֻבָּתָהּ, אוֹ מִקְצָתָהּ;

מִשְׁכְּנָה כְּתֻבָּתָהּ, אוֹ מִקְצָתָהּ;

נָתְנָה כְּתֻבָּתָהּ לְאַחֵר, אוֹ מִקְצָתָהּ -

לא תִּמְכֹּר אֶת הַשְּׁאָר אֶלָּא בְּבֵית דִּין.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: מוֹכֶרֶת הִיא אֲפִלּוּ אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה פְּעָמִים.

וּמוֹכֶרֶת לִמְזוֹנוֹת שֶׁלֹּא בְּבֵית דִּין,

וְכוֹתֶבֶת: לִמְזוֹנוֹת מָכַרְתִּי.

וּגְרוּשָׁה לא תִּמְכֹּר אֶלָּא בְּבֵית דִּין.

ברטנורא משנה ג

מכרה כתובתה. מנה מאתים.

לא תמכור את השאר. התוספת, אלא בבית דין. ומתניתין רבי שמעון היא, דאמר אין מוכרת שלא בבית דין אלא למזונות, וזו הואיל וגבתה מקצת כתובתה, אין לה מזונות.

וחכמים אומרים מוכרת היא לכתובה, אפילו לפרקים. ואף על פי כן מוכרת היא בינתים למזונות, שלא איבדה מזונותיה, ואף על פי שגבתה קצת כתובתה.

וכותבת בשטר המכירה, למזונות מכרתי.

וגרושה לא תמכור לכתובה, אלא בבית דין. דטעמא מאי אמור רבנן אלמנה בין מן האירוסין מן הנשואין מוכרת שלא בבית דין, לפי שאין אדם רוצה שתתבזה אשתו בבית דין, וזו הואיל וגרושה היא - לא אכפת ליה.

והלכה כחכמים, שאשה מוכרת בין לכתובה בין למזונות שלא בבית דין מומחים, ואפילו התקבלה מקצת כתובתה מוכרת למזונות עד שתתקבל כל כתובתה. וכשמוכרת, בין לכתובה בין למזונות, צריכה שבועה ואינה צריכה הכרזה.

משנה ד

אַלְמָנָה שֶׁהָיְתָה כְּתֻבָּתָהּ מָאתַיִם,

וּמָכְרָה שָׁוֶה מָנֶה בְּמָאתַיִם, אוֹ שָׁוֶה מָאתַיִם בְּמָנֶה -

נִתְקַבְּלָה כְּתֻבָּתָהּ.

הָיְתָה כְּתֻבָּתָהּ מָנֶה, וּמָכְרָה שָׁוֶה מָנֶה וְדִינָר בְּמָנֶה -

מִכְרָהּ בָּטֵל.

אֲפִלּוּ הִיא אוֹמֶרֶת: אַחֲזִיר דִּינָר לַיּוֹרְשִׁין -

מִכְרָהּ בָּטֵל.

רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: לְעוֹלָם מִכְרָהּ קַיָּם,

עַד שֶׁתְּהֵא שָׁם כְּדֵי שֶׁתְּשַׁיֵּר בַּשָֹּׂדֶה בַּת תִּשְׁעָה קַבִּים,

וּבַגִּנָּה בַּת חֲצִי קַב,

וּכְדִבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא, בֵּית רֹבַע.

הָיְתָה כְּתֻבָּתָהּ אַרְבַּע מֵאוֹת זוּז,

וּמָכְרָה לָזֶה בְּמָנֶה, וְלָזֶה בְּמָנֶה,

וְלָאַחֲרוֹן יָפֶה מָנֶה וְדִינָר בְּמָנֶה,

שֶׁל אַחֲרוֹן - בָּטֵל,

וְשֶׁל כֻּלָּן - מִכְרָן קַיָּם.

ברטנורא משנה ד

שוה מאתים במנה נתקבלה כתובתה. דאמרינן לה את אפסדת. ושוה מנה במאתים, אף על גב דהיא הרויחה, לא מצית למימר אנא ארווחי, שהשולח שלוחו לשוק לסחורה ולקח בזול הכל לבעל המעות. ולא שמעינן מהכא אלא בדבר שאין לו קצבה, כגון קרקע שדרכו להימכר באומד זה בפחות וזה ביתר. אבל דבר שיש לו קצבה, וקנה השליח בפחות, לא איתברירא לן דינא מהכא. וחזינא לרבוותא דאפליגו בה. ומסקנא לפום מאי דחזי לן, שחולקין השליח והמשלח.

מכרה בטל. שאותו דינר אין לה רשות למכור, נמצא שכל המכר טעות, שהרי בבת אחת היה.

לעולם מכרה קיים. והיא תחזיר את הדינר ליורשין, דמה הפסידתן? עד שיהא באונאה כדי שאילו לא היתה האונאה היה משתייר שדה בת תשעה קבין, שהוא שיעור שדה.

ובגינה בת חצי קב. שהוא שיעור גינה.

ואין הלכה כרבן שמעון בן גמליאל.

משנה ה

שׁוּם הַדַּיָּנִין שֶׁפָּחֲתוּ שְׁתוּת אוֹ הוֹסִיפוּ שְׁתוּת -

מִכְרָן בָּטֵל.

רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: מִכְרָן קַיָּם;

אִם כֵּן, מַה כֹּחַ בֵּית דִּין יָפֶה?

אֲבָל אִם עָשׁוּ אִגֶּרֶת בִּקֹּרֶת,

אֲפִלּוּ מָכְרוּ שָׁוֶה מָנֶה בְּמָאתַיִם, אוֹ שָׁוֶה מָאתַיִם בְּמָנֶה -

מִכְרָן קַיָּם.

ברטנורא משנה ה

אגרת בקורת. הכרזה. שעל ידי ההכרזה בני אדם מבקרים בה. ובהא מודה תנא קמא לרבן שמעון בן גמליאל.

והלכה כתנא קמא.

משנה ו

הַמְמָאֶנֶת, הַשְּׁנִיָּה, וְהָאַיְלוֹנִית -

אֵין לָהֶם כְּתֻבָּה, וְלא פֵּרוֹת, וְלא מְזוֹנוֹת, וְלא בְּלָאוֹת.

וְאִם מִתְּחִלָּה נְשָֹאָהּ לְשֵׁם אַיְלוֹנִית - יֶשׁ לָהּ כְּתֻבָּה.

אַלְמָנָה לְכֹהֵן גָּדוֹל, גְּרוּשָׁה וַחֲלוּצָה לְכֹהֵן הֶדְיוֹט,

מַמְזֶרֶת וּנְתִינָה לְיִשְֹרָאֵל, בַּת יִשְֹרָאֵל לְנָתִין וּלְמַמְזֵר -

יֵשׁ לָהֶן כְּתֻבָּה.

ברטנורא משנה ו

השניה. שניות לעריות, שהן מדברי סופרים.

אין להם כתובה. מנה מאתיים.

ממאנת, משום דמעצמה יוצאה.

שניה, קנסוה רבנן מפני שהיא מרגילתו לנשאה שאינה נפסדת כלום בנשואין, שהרי אינה נפסלת בהן וולדה כשר.

אילונית, משום דמקח טעות הוא.

ולא פירות. הפירות שאכל הבעל אין מוציאין ממנו.

ולא מזונות. כגון אם לותה ואכלה בעודה תחתיו ואחר כך מיאנה, אין הבעל חייב לשלם. אבל חייב במזונותיה בעודה תחתיו. והשניה והאילונית אין להם מזונות בעודן תחתיו, וכל שכן אם לוו ואכלו שאין הבעל חייב לשלם.

ולא בלאות. שנאבדו ובלו לגמרי. בין מנכסי מלוג בין מנכסי צאן ברזל, אין הממאנת יכולה להוציא מיד בעלה. אבל בלאותיה הקיימים נוטלת לעולם, בין הממאנת בין השניה בין האילונית, ואפילו זנתה, לא הפסידה בלאותיה הקיימים. והשניה אין לה בלאות של נכסי מלוג, אבל בלאות של נכסי צאן ברזל יש לה.