כתובות, פרק יב

משנה א

הַנּוֹשֵֹא אֶת הָאִשָּׁה,

וּפָסְקָה עִמּוֹ כְּדֵי שֶׁיָּזוּן אֶת בִּתָּהּ חָמֵשׁ שָׁנִים -

חַיָּב לְזוּנָהּ חָמֵשׁ שָׁנִים.

נִשֵֹּׂאת לְאַחֵר,

וּפָסְקָה עִמּוֹ כְּדֵי שֶׁיָּזוּן אֶת בִּתָּהּ חָמֵשׁ שָׁנִים -

חַיָּב לְזוּנָהּ חָמֵשׁ שָׁנִים.

לא יֹאמַר הָרִאשׁוֹן: לִכְשֶׁתָּבֹא אֶצְלִי, אֲזוּנָהּ;

אֶלָּא מוֹלִיךְ לָהּ מְזוֹנוֹתֶיהָ לִמְקוֹם שֶׁהִיא אִמָּהּ.

וְכֵן לא יֹאמְרוּ שְׁנֵיהֶם:

הֲרֵי אָנוּ זָנִין אוֹתָהּ כְּאֶחָד,

אֶלָּא אֶחָד זָנָהּ, וְאֶחָד נוֹתֵן לָהּ דְּמֵי מְזוֹנוֹת.

ברטנורא משנה א

הנושא את האשה ופסקה עמו. בשטר וקנין, או שאמר לעדים "אתם עדי שאני מחייב עצמי לזון את בתה שיש לה מאיש אחר".

לכשתבוא אצלי. כלומר אם הייתי מקיים את אמה הייתי זנה.

מוליך לה מזונותיה למקום שאמה שם. דקיי"ל בת אצל אמה, בין גדולה בין קטנה, כל זמן שהאם רוצה. והבן עד שש שנים אצל אמו, וחייב האב לפרנסו והוא אצל אמו - אם האם רוצה.

משנה ב

נִשֵֹּׂאת -

הַבַּעַל נוֹתֵן לָהּ מְזוֹנוֹת, וְהֵן נוֹתְנִין לָהּ דְּמֵי מְזוֹנוֹת.

מֵתוּ -

בְּנוֹתֵיהֶן נִזּוֹנוֹת מִנְּכָסִים בְּנֵי חֹרִין,

וְהִיא נִזּוֹנֶת מִנְּכָסִים מְשֻׁעְבָּדִים,

מִפְּנֵי שֶׁהִיא כְּבַעֲלַת חוֹב.

הַפִּקְחִים הָיוּ כּוֹתְבִים:

עַל מְנָת שֶׁאָזוּן אֶת בִּתֵּךְ חָמֵשׁ שָׁנִים, כָּל זְמַן שֶׁאַתְּ עִמִּי.

ברטנורא משנה ב

בנותיהן ניזונות מנכסים בני חורין. ולא ממשועבדים, שאין מוציאים למזון האשה והבנות מנכסים משועבדים, מפני תיקון העולם, שאין הלקוחות יודעים כמה יעלו המזונות כי היכי דליזהרו להניח להם מקום לגבות.

והיא ניזונת. אותה הבת.

שהיא כבעלת חוב. שיש לה עליהן שטר מזונות.

כל זמן שאת עמי. ולא אם אמות או תמותי או אגרשך.

משנה ג

אַלְמָנָה שֶׁאָמְרָה: אִי אֶפְשִׁי לָזוּז מִבֵּית בַּעֲלִי -

אֵין הַיּוֹרְשִׁין יְכוֹלִין לוֹמַר לָהּ:

לְכִי לְבֵית אָבִיךְ וְאָנוּ זָנִין אוֹתָךְ;

אֶלָּא זָנִין אוֹתָהּ בְּבֵית בַּעֲלָהּ,

וְנוֹתְנִין לָהּ מָדוֹר לְפִי כְבוֹדָהּ.

אָמְרָה: אִי אֶפְשִׁי לָזוּז מִבֵּית אַבָּא -

יְכוֹלִים הַיּוֹרְשִׁים לוֹמַר לָהּ:

אִם אַתְּ אֶצְלֵנוּ יֶשׁ לִיךְ מְזוֹנוֹת;

וְאִם אֵין אַתְּ אֶצְלֵנוּ, אֵין לִיךְ מְזוֹנוֹת.

אִם הָיְתָה טוֹעֶנֶת: מִפְּנֵי שֶׁהִיא יַלְדָּה וְהֵן יְלָדִים -

זָנִין אוֹתָהּ וְהִיא בְּבֵית אָבִיהָ.

ברטנורא משנה ג

ונותנין לה מדור. וכן כלי תשמיש ועבדים ושפחות שהיתה משתמשת בהם בחיי בעלה. ואם נפל הבית - אין חייבים לבנות לה בית אחר, ד"את תהא יתבא בביתי" תנן. ואפילו רצתה לבנותו מממונה אין שומעין לה.

אם את אצלנו יש ליך מזונות. שברכת הבית ברובה.

משנה ד

כָּל זְמַן שֶׁהִיא בְּבֵית אָבִיהָ - גּוֹבָה כְּתֻבָּתָהּ לְעוֹלָם;

כָּל זְמַן שֶׁהִיא בְּבֵית בַּעֲלָהּ -

גּוֹבָה כְּתֻבָּתָהּ עַד עֶשְֹרִים וְחָמֵשׁ שָׁנִים,

שֶׁיֵּשׁ בְּעֶשְֹרִים וְחָמֵשׁ שָׁנִים שֶׁתַּעֲשֶֹה טוֹבָה כְּנֶגֶד כְּתֻבָּתָהּ;

דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר שֶׁאָמַר מִשּׁוּם רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: כָּל זְמַן שֶׁהִיא בְּבֵית בַּעֲלָהּ - גּוֹבָה כְּתֻבָּתָהּ לְעוֹלָם;

כָּל זְמַן שֶׁהִיא בְּבֵית אָבִיהָ -

גּוֹבָה כְּתֻבָּתָהּ עַד עֶשְֹרִים וְחָמֵשׁ שָׁנִים.

מֵתָה -

יוֹרְשֶׁיהָ מַזְכִּירִין כְּתֻבָּתָהּ עַד עֶשְֹרִים וְחָמֵשׁ שָׁנִים.

ברטנורא משנה ד

כל זמן שהיא בבית אביה. והיורשים נתנו לה מזונותיה שם.

גובה כתובתה. כשתרצה.

שתעשה טובה. מנכסי יתומים, נותנת לחם ומלח לשכנותיה כדי כתובתה.

וחכמים אומרים. לא הוזכרו חמש ועשרים שנה להפסידה כתובתה בשביל הטובה שתעשה מנכסי היתומים, אלא לענין המחילה הוזכרו, דהואיל ושתקה ולא תבעה כל השנים הללו מחלה, הלכך כל זמן שהיא בבית בעלה, אין שתיקתה מחילה, שמפני שמכבדים אותה היא בושה לתבוע כתובתה, אבל בבית אביה מששתקה כ"ה שנים מחילה היא.

מתה - יורשיה מזכירין כתובתה. כלומר צריכין לתבוע כתובתה בתוך כ"ה שנה. ודוקא כשנשבעה על כתובתה קודם שמתה, הוא דיורשיה יכולים לתבוע כתובתה. אבל אם לא נשבעה על כתובתה, אין יורשיה יורשים מכתובתה כלום, שאין אדם מוריש שבועה לבניו.