כתובות, פרק ד

משנה א

נַעֲרָה שֶׁנִּתְפַּתְּתָה -

בָּשְׁתָּהּ וּפְגָמָהּ וּקְנָסָהּ שֶׁל אָבִיהָ; וְהַצַּעַר בַּתְּפוּסָה.

עָמְדָה בַּדִּין עַד שֶׁלֹּא מֵת הָאָב -

הֲרֵי הֵן שֶׁל אָב;

מֵת הָאָב - הֲרֵי הֵן שֶׁל אַחִין;

לא הִסְפִּיקָה לַעֲמוֹד בַּדִּין עַד שֶׁמֵּת הָאָב -

הֲרֵי הֵן שֶׁל עַצְמָהּ.

עָמְדָה בַּדִּין עַד שֶׁלֹּא בָּגְרָה - הֲרֵי הֵן שֶׁל אָב;

מֵת הָאָב - הֲרֵי הֵן שֶׁל אַחִין;

לא הִסְפִּיקָה לַעֲמוֹד בַּדִּין עַד שֶׁבָּגְרָה -

הֲרֵי הֵן שֶׁל עַצְמָהּ.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אִם לא הִסְפִּיקָה לִגְבּוֹת עַד שֶׁמֵּת הָאָב -

הֲרֵי הֵן שֶׁל עַצְמָהּ.

מַעֲשֵֹה יָדֶיהָ וּמְצִיאָתָהּ, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא גָּבְתָה,

מֵת הָאָב - הֲרֵי הֵן שֶׁל אַחִין.

ברטנורא משנה א

נערה.

והצער בתפוסה. והצער נמי לאביה באנוסה.

מת האב. משעמדה בדין בנערותה, בין בגרה קודם מיתה בין לא בגרה, הרי הן של אחין, דכיון דעמדה בדין זכה בהן אב.

לא הספיקה לעמוד בדין וכו'. כיון דלא עמד בדין, לאו ממון הוא להורישו לבניו.

רבי שמעון אומר. אע"פ שעמד בדין לא הוי ממון דאב להורישו לבניו עד דמטי לידיה, דכתיב (דברים כ"ב) "ונתן האיש השוכב עמה לאבי הנערה חמשים כסף", לא זכתה תורה לאב אלא משעת נתינה.

ואין הלכה כרבי שמעון.

מעשה ידיה. שעשתה בחיי אביה, אף על פי שלא גבתה, כגון שכר פעולה.

ומציאתה. בגמרא פריך, מציאתה ממאן גביא. ומשני, הכי קאמר, מעשה ידיה כמציאתה: מה מציאתה בחיי האב לאב, אחר מיתת האב לעצמה, כלומר שאין האחים זוכים במה שמצאה הבת לאחר מיתת האב, כך מעשה ידיה בחיי האב לאב, וזכו בהן האחים אף על פי שלא גבתה שכר פעולתה. אבל מעשה ידיה שלאחר מיתת האב לעצמה, ואין לאחין זכות במעשי ידי הבת שעושה לאחר מיתת האב.

משנה ב

הַמְאָרֵס אֶת בִּתּוֹ, וְגֵרְשָׁהּ; אֵרְסָהּ, וְנִתְאַרְמְלָה -

כְּתֻבָּתָהּ שֶׁלוֹ.

הִשִֹּׂיאָהּ, וְגֵרְשָׁהּ; הִשִֹּׂיאָהּ, וְנִתְאַרְמְלָה -

כְּתֻבָּתָהּ שֶׁלָּהּ.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: הָרִאשׁוֹנָה שֶׁל אָב.

אָמְרוּ לוֹ: מִשֶּׁהִשִֹּׂיאָהּ - אֵין לְאָבִיהָ רְשׁוּת בָּהּ.

ברטנורא משנה ב

כתובתה של אב. כתובתה שהיא גובה משני אירוסין הללו. וקסבר יש כתובה לארוסה. ובימי נערות וקטנות קאמר.

כתובתה שלה. דמשהשיאה פקע רשותו, ובתר גוביינא אזלינן, וגוביינא בתר הכי הוא. ולא אזלינן בתר כתיבה לומר הואיל והראשונה נכתבה בעודה ברשות האב תיהוי דאב.

הראשונה של אב. דקסבר רבי יהודה בתר כתיבה אזלינן, והואיל וכתובה ראשונה נכתבה לפי הנשואין בעוד שהבת ברשות האב, הויא דאב.

ואין הלכה כרבי יהודה.

משנה ג

הַגִּיּוֹרֶת שֶׁנִּתְגַּיְּרָה בִּתָּהּ עִמָּהּ, וְזִנְּתָה -

הֲרֵי זוֹ בְּחֶנֶק.

אֵין לָהּ לא פֶּתַח בֵּית הָאָב, וְלא מֵאָה סֶלַע.

הָיְתָה הוֹרָתָהּ שֶׁלֹּא בִּקְדֻשָּׁה וְלֵדָתָהּ בִּקְדֻשָּׁה -

הֲרֵי זוֹ בִּסְקִילָה.

אֵין לָהּ לא פֶּתַח בֵּית הָאָב וְלא מֵאָה סֶלַע.

הָיְתָה הוֹרָתָהּ וְלֵדָתָהּ בִּקְדֻשָּׁה -

הֲרֵי הִיא כְּבַת יִשְֹרָאֵל לְכָל דָּבָר.

יֶשׁ לָהּ אָב וְאֵין לָהּ פֶּתַח בֵּית אָב;

יֶשׁ לָהּ פֶּתַח בֵּית אָב וְאֵין לָהּ אָב - הֲרֵי זוֹ בִּסְקִילָה;

לא נֶאֱמַר: "פֶּתַח בֵּית-אָבִיהָ" (דברים כב, כא) אֶלָּא לְמִצְוָה.

ברטנורא משנה ג

וזנתה. מן האירוסין והיא נערה.

הרי זו בחנק. ואפילו נתגיירה פחותה מבת שלוש שנים, דבחזקת בתולה היא. דכי כתיבא סקילה בנערה מאורסה בבת ישראל כתיב, דכתיב (דברים כ"ב) "כי עשתה נבלה בישראל".

ולא מאה סלע. אם נמצא הבעל שקרן. דכולה פרשה בישראל כתיבא.

ולידתה בקדושה הרי זו בסקילה. דאמר קרא (שם) "וסקלוה באבנים ומתה", שאין צריך לומר "ומתה" אלא לרבות הורתה שלא בקדושה. ומיהו לקנס לא מרבינן לה, דלמיתה נתרבית ולא לקנס.

יש לה אב. בישראלית קמיירי.

ואין לה פתח בית אב. כגון שאין לאב בית.

משנה ד

הָאָב זַכַּאי בְּבִתּוֹ בְּקִדּוּשֶׁיהָ בְּכֶסֶף, בִּשְׁטָר וּבְבִיאָה;

וְזַכַּאי בִּמְצִיאָתָהּ, וּבְמַעֲשֵֹה יָדֶיהָ, וּבַהֲפָרַת נְדָרֶיהָ;

וּמְקַבֵּל אֶת גִּטָּהּ; וְאֵינוֹ אוֹכֵל פֵּרוֹת בְּחַיֶּיהָ.

נִשֵֹּׂאת - יָתֵר עָלָיו הַבַּעַל שֶׁאוֹכֵל פֵּרוֹת בְּחַיֶּיהָ;

וְחַיָּב בִּמְזוֹנוֹתֶיהָ, בְּפִרְקוֹנָהּ וּבִקְבוּרָתָהּ.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אֲפִלּוּ עָנִי שֶׁבְּיִשְֹרָאֵל לא יִפְחֹת מִשְּׁנֵי חֲלִילִים וּמְקוֹנֶנֶת.

ברטנורא משנה ד

האב זכאי בבתו. בקטנותה ובנערותה.

בקדושיה בכסף. שכסף קדושיה שלו, דכתיב באמה העבריה (שמות כ"א) "ויצאה חנם אין כסף", ודרשינן, אין כסף לאדון זה, כלומר לאדון שקנאה שיצאה מאתו חינם בסימני נערות, אבל יש כסף לאדון אחר, ומנו אב, שכסף קדושיה שלו אפילו כשהיא נערה עד שתבגר.

בשטר ובביאה. שמקבל שטר קדושין עליה, ומוסרה לביאה לשם קדושין למי שירצה, דכתיב "והיתה", אתקוש הויות להדדי, מה כסף שהוא אחד מן ההויות, ברשות אביה, אף קדושי שטר וביאה ברשות אביה.

במציאתה. משום איבה.

ובמעשה ידיה. דכתיב (שמות כ"א) "וכי ימכור איש את בתו לאמה", מה אמה מעשה ידיה לרבה, אף בת מעשה ידיה לאביה.

ובהפרת נדריה. דכתיב (במדבר ל) "בנעוריה בית אביה".

ומקבל גיטה. דכתיב (דברים כ"ד) "ויצאה... והיתה", אתקש יציאה להויה, כשם שהאב מקבל קדושיה בקטנותה ונערותה, כך מקבל גיטה.

ואינו אוכל פירות בחייה. אם נפלו לה קרקעות מבית אבי אמה, אין אביה אוכל פירותיהן בחייה, אלא אם כן מתה והוא יורשה.

יתר עליו הבעל. שהוא זוכה בכל השנויים למעלה שהאב זכאי בבתו, ואוכל פירות הנכסים שנפלו לה בירושה משנישאת לו.

ובפרקונה. אם נשבית חייב לפדותה.

בקבורתה. שחכמים תקנו קבורתה תחת ירושתה שהוא יורשה אם מתה.

משני חלילים. להספד.

משנה ה

לְעוֹלָם הִיא בִּרְשׁוּת הָאָב,

עַד שֶׁתִּכָּנֵס לִרְשׁוּת הַבַּעַל לַנִּשֹּׂוּאִין.

מָסַר הָאָב לִשְׁלוּחֵי הַבַּעַל - הֲרֵי הִיא בִּרְשׁוּת הַבַּעַל.

הָלַךְ הָאָב עִם שְׁלוּחֵי הַבַּעַל,

אוֹ שֶׁהָלְכוּ שְׁלוּחֵי הָאָב עִם שְׁלוּחֵי הַבַּעַל -

הֲרֵי הִיא בִּרְשׁוּת הָאָב.

מָסְרוּ שְׁלוּחֵי הָאָב לִשְׁלוּחֵי הַבַּעַל - הֲרֵי הִיא בִּרְשׁוּת הַבַּעַל.

ברטנורא משנה ה

לעולם היא ברשות האב. אם בת ישראל מאורסת לכהן, היא אינה אוכלת בתרומה, ואפילו הגיע הזמן שקבעו לנשואין ולא נישאת, שהבעל חייב במזונותיה אינה אוכלת בתרומה.

עד שתכנס לחופה. לשם נישואין, שתהא מסורה לרשות הבעל.

מסרו שלוחי האב. שפגעו שלוחי האב בשלוחי הבעל ומסרוה להם.

משנה ו

הָאָב אֵינוֹ חַיָּב בִּמְזוֹנוֹת בִּתּוֹ.

זֶה מִדְרָשׁ דָּרַשׁ רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה, לִפְנֵי חֲכָמִים בַּכֶּרֶם בְּיַבְנֶה:

"הַבָּנִים יִירְשׁוּ וְהַבָּנוֹת יִזּוֹנוּ" -

מָה הַבָּנִים אֵינָן יוֹרְשִׁין אֶלָּא לְאַחַר מִיתַת הָאָב,

אַף הַבָּנוֹת אֵינָן נִזּוֹנוֹת אֶלָּא לְאַחַר מִיתַת אֲבִיהֶן.

ברטנורא משנה ו

האב אינו חייב במזונות בתו בחייו. דאילו לאחר מיתה ניזונות הבנות מנכסיו מתנאי כתובה. ובתו לאו דוקא, דהוא הדין בנו, שאין האב חייב לזון לא בניו ולא בנותיו כשהם קטנים. אלא אם הוא גברא דאמיד, כלומר שהוא איש עשיר, בית דין נוטלים ממנו בעל כורחו כדרך שכופין כל שאר בני העיר על הצדקה ומפרנסים בה בניו ובנותיו הקטנים. והם אינו גברא דאמיד, בית דין מחרפים אותו ומודיעים אותו שאכזריות היא לו אם לא יפרנס את בניו, ושהוא פחות מן החיות המדבריות שהם מרחמין על בניהם. אבל אין יכולין לכופו על זה, בין שהבנים זכרים בין נקבות. ודוקא שהבנים קטנים, אבל קטני קטנים והם הפחותים מבני שש, בית דין כופין את האב ומוציאים מידו בעל כורחו כדי לפרנס בניו שהם קטני קטנים, אחד זכרים ואחד נקבות.

בכרם. על שם שהיו יושבים שורות שורות ככרם.

הבנים יירשו והבנות יזונו. מתנאי כתובה, שהבנים זכרים ירשו כתובת אמן, והבנות נקבות יזונו מנכסיו.

מה הבנים. זכרים.

אין יורשין. כתובת אמן אלא לאחר מיתת אביהן.

כך הבנות אינן נזונות. מנכסי האב מכוח תנאי כתובה אלא לאחר מיתת אביהן.

משנה ז

לא כָּתַב לָהּ כְּתֻבָּה -

בְּתוּלָה גּוֹבָה מָאתַיִם, וְאַלְמָנָה מָנֶה,

מִפְּנֵי שֶׁהוּא תְּנַאי בֵּית דִּין.

כָּתַב לָהּ שָֹדֶה שָׁוָה מָנֶה תַּחַת מָאתַיִם זוּז,

וְלא כָּתַב לָהּ: כָּל נִכְסִים דְּאִית לִי אַחֲרָאִין לִכְתֻבְּתִיךְ -

חַיָּב, שֶׁהוּא תְּנַאי בֵּית דִּין.

ברטנורא משנה ז

ולא כתב לה כל נכסים כו' חייב. להיות כל נכסיו אחראין לה. ולא יכול למימר אין ליך אלא שדה הכתובה ליך בכתובתיך.

משנה ח

לא כָּתַב לָהּ:

אִם תִּשְׁתְּבַאי אֶפְרְקִנִּיךְ וְאוֹתְבִנִּיךְ לִי לְאִנְתּוּ ;

וּבַכֹּהֶנֶת: אֲהַדְרִנִּיךְ לִמְדִינְתִּיךְ -

חַיָּב, שֶׁהוּא תְּנַאי בֵּית דִּין.

ברטנורא משנה ח

ובכהנת. שאינו יכול לקיימה משנשבית, שאשת כהן אסורה לבעלה משנאנסה, כותב לה "אפרקינך ואהדרינך למדינתך". וחייב לתת לה כתובתה. ואע"פ שבעל כורחו צריך לגרשה.

משנה ט

נִשְׁבֵּית - חַיָּב לִפְדוֹתָהּ.

וְאִם אָמַר: הֲרֵי גִּטָּהּ וּכְתֻבָּתָהּ, תִּפְדֶּה אֶת עַצְמָהּ -

אֵינוֹ רַשַּׁאי.

לָקְתָה - חַיָּב לְרַפֹּאתָהּ.

אָמַר: הֲרֵי גִּטָּהּ וּכְתֻבָּתָהּ, תְּרַפֵּא אֶת עַצְמָהּ - רַשַּׁאי.

ברטנורא משנה ט

אינו רשאי. שכבר נתחייב בפרקונה משנשבית.

חייב לרפאותה. שהרפואה כמזונות.

רשאי. שאין חייב לזון גרושתו.

משנה י

לא כָּתַב לָהּ:

"בְּנִין דִּכְרִין דְּיִהְווֹן לִיכִי מִנַּאי,

אִנּוּן יִרְתוּן כְּסַף כְּתֻבְּתִיךְ יָתֵר עַל חוּלַקְהוֹן דְּעִם אֲחֵיהוֹן" -

חַיָּב, שֶׁהוּא תְּנַאי בֵּית דִּין.

ברטנורא משנה י

יתר על חולקיהון דעם אחוהון. אם תמותי בחיי ואירשך, יטלו בניך כתובתיך אחרי מותי כשיבואו לחלוק בנכסי עם בנים שיהיו לי מאשה אחרת. ונפקא מינה, כגון שכתובה של זו מרובה משל אחרת, או שבני האשה אחרת מרובים מבניה של זאת, וטוב לאלו שיטלו כתובת אמן ואפילו הכתובות שוות. ואין כתובת בנין דכרין נגבית אפילו בזמן הזה אלא ממקרקעי אבל לא ממטלטלי.

ודוקא כשהניח האב שיעור שתי הכתובות ודינר יותר, אז יורשין הבנים כתובת בנין דכרין, הואיל ונשאר מקום לירושה של תורה, שאחר שיטול כל אחד מהבנים כתובת אמו נשאר דינר לחלוק ולירש בנכסי אביהן, אבל אם לא הניח האב אלא כשיעור שתי הכתובות או פחות מזה, חולקים הנכסים בשוה, ואין כתובת בנין דכרין נוהגת בהם.

משנה יא

בְּנָן נֻקְבָּן דְּיִהְוְיָן לִיכִי מִנַּאי,

יִהְוְיָן יָתְבָן בְּבֵיתִי וּמִתַּזְנָן מִנִּכְסַי עַד דְּיִתְנַסְבָן לְגֻבְרִין -

חַיָּב, שֶׁהוּא תְּנַאי בֵּית דִּין.

ברטנורא משנה יא

עד דיתנסבן. עד שיתארסו. ואם בגרו אע"פ שלא נתארסו אין להם מזונות, דקיימא לן בוגרת אין לה מזונות.

משנה יב

אַתְּ תְּהֵא יָתְבָא בְּבֵיתִי וּמִתַּזְנָא מִנִּכְסַי,

כָּל יְמֵי מִגַּד אַלְמְנוּתִיךְ בְּבֵיתִי -

חַיָּב, שֶׁהוּא תְּנַאי בֵּית דִּין.

כָּךְ הָיוּ אַנְשֵׁי יְרוּשָׁלַיִם כּוֹתְבִין.

אַנְשֵׁי גָּלִיל הָיוּ כּוֹתְבִין כְּאַנְשֵׁי יְרוּשָׁלַיִם.

אַנְשֵׁי יְהוּדָה הָיוּ כּוֹתְבִין:

עַד שֶׁיִּרְצוּ הַיּוֹרְשִׁין לִתֵּן לִיךְ כְּתֻבָּתִיךְ;

לְפִיכָךְ אִם רָצוּ הַיּוֹרְשִׁין -

נוֹתְנִין לָהּ כְּתֻבָּתָהּ, וּפוֹטְרִין אוֹתָהּ.

ברטנורא משנה יב

מיגד אלמנותיך. משך אלמנותיך.

אנשי יהודה כותבין כו'.

ואין הלכה כאנשי יהודה. אלא כל זמן שלא נישאת ושלא תבעה כתובתה בבית דין, ניזונית משל בעלה ודרה בבית שהיתה דרה בחיי בעלה, ומשתמשת בכל הכלים שהיתה משתמשת בהן בחיי בעלה.