נזיר, פרק א
משנה א
כָּל כִּנּוּיֵי נְזִירוּת כַּנְּזִירוּת.
הָאוֹמֵר: אֱהֵא - הֲרֵי זֶה נָזִיר;
אוֹ: אֱהֵא נָוֶה - נָזִיר.
נָזִיק, נָזִיחַ, פָּזִיחַ - הֲרֵי זֶה נָזִיר.
הֲרֵינִי כָּזֶה, הֲרֵינִי מְסַלְסֵל,
הֲרֵינִי מְכַלְכֵּל, הֲרֵי עָלַי לְשַׁלַּח פֶּרַע -
הֲרֵי זֶה נָזִיר.
הֲרֵי עָלַי צִפֳּרִים -
רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: נָזִיר.
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵינוֹ נָזִיר.
ברטנורא משנה א
כל כנויי נזירות. דבר שאינו עיקרו של שם מקרי "כינוי". כמו "המכנה שם לחברו" [ב"מ נח.].
האומר אהא. לאו כינוי הוא, אלא "יד" מקרי, כמו בית יד שהכלי נאחז בו כך הנדר נתפס בלשון זה. ומתניתין חסורי מחסרא והכי קתני, כל כינויי נזירות כנזירות וכל ידות נזירות כנזירות, אלו הן ידות נזירות האומר אהא, אהא נוה. ואלו הן כנויי נזירות נזיק נזיח פזיח.
האומר אהא. שראה נזיר עובר לפניו ואמר "אהא", אע"פ שלא אמר "אהא כזה", אם נתכוין להיות נזיר כמותו הרי זה נזיר, ואע"פ שלא הוציא בפיו כזה.
אהא נוה. שהיה תופס בשערו ואמר "אהא נוה", משמע אהיה נאה בגדול שער זה. ואם נתכוין לשם כך הרי זה נזיר ואע"פ שלא פירש, שאלו וכיוצא בהם ידות לנזירות הם והוו כנזירות.
נזיק נזיח פזיח. לשונות של גוים הם שקורין כך לנזיר, ולשונם קרוב ללשון של ישראל. ומקרו כנויי נזירות.
הריני כזה. ורומז לנזיר שכנגדו.
הריני מסלסל הריני מכלכל הרי עלי לשלח פרע. וכלהו דוקא כשתופס בשערו ודעתו לנזירות.
מסלסל. מחליק בשער.
מכלכל. מגדל שער. ודוגמתו, "משתכלכל העטרה" [נדה נב.], משיגדל שער הערוה.
הרי עלי צפרים. שתי תורים או שני בני יונה, והם קרבן נזיר שנטמא. וכגון שנזיר עובר לפניו.
רבי מאיר אומר נזיר. הואיל ונזיר עובר לפניו, וצפרים קרבן נזיר שנטמא הם, מוכיחין הדברים דהרי עלי צפרים לנזירות קאמר.
וחכמים אומרים אינו נזיר. והלכה כחכמים, שאינו נזיר אבל מביא צפרים לשלם נדרו.
משנה ב
הֲרֵינִי נָזִיר מִן הַחַרְצַנִּים, וּמִן הַזַּגִּים,
וּמִן הַתִּגְלַחַת, וּמִן הַטֻּמְאָה -
הֲרֵי זֶה נָזִיר, וְכָל דִּקְדּוּקֵי נְזִירוּת עָלָיו.
הֲרֵינִי כְּשִׁמְשׁוֹן, כְּבֶן מָנוֹחַ, כְּבַעַל דְּלִילָה,
כְּמִי שֶׁעָקַר דַּלְתוֹת עַזָּה,
כְּמִי שֶׁנִּקְּרוּ פְּלִשְׁתִּים אֶת עֵינָיו -
הֲרֵי זֶה נְזִיר שִׁמְשׁוֹן.
מַה בֵּין נְזִיר עוֹלָם לִנְזִיר שִׁמְשׁוֹן?
נְזִיר עוֹלָם,
הִכְבִּיד שְֹעָרוֹ - מֵקֵל בַּתַּעַר, וּמֵבִיא שָׁלשׁ בְּהֵמוֹת;
וְאִם נִטְמָא - מֵבִיא קָרְבַּן טֻמְאָה.
נְזִיר שִׁמְשׁוֹן,
הִכְבִּיד שְֹעָרוֹ - אֵינוֹ מֵקֵל;
וְאִם נִטְמָא - אֵינוֹ מֵבִיא קָרְבַּן טֻמְאָה.
ברטנורא משנה ב
הריני נזיר מן החרצנים ומן הזגים וכו'. אם הזכיר אחד מכל אלו, הרי זה נזיר, כאילו אמר "הריני נזיר" סתם. ומשום דבעי למתנא סיפא דנזיר עולם ונזיר שמשון אין כל דקדוקי נזירות עליהם, תנא הכא כל דקדוקי נזירות עליו.
מה בין נזיר עולם וכו'. מתניתין חסורי מחסרא והכי קתני, ואם נדר להיות נזיר עולם הרי זה נזיר עולם. ומה בין נזיר עולם לנזיר שמשון? נזיר עולם הכביד שערו מיקל בתער מי"ב חודש לי"ב חודש דילפינן מאבשלום שהיה נזיר עולם וכתיב ביה (שמואל ב' י"ד) "ויהי מקץ ימים לימים אשר יגלח כי כבד עליו וגלחו" וכתיב התם (ויקרא כ"ה) "ימים תהיה גאולתו".
ואם נטמא אינו מביא קרבן טומאה. ואפילו לכתחילהן מותר ליטמא, דשמשון היה מטמא למתים. והכי גמירי לה. והאי דקתני "אם נטמא" - דמשמע דיעבד אין לכתחילהן לא, משום דתנא רישא גבי נזיר עולם "ואם נטמא", תנא סיפא נמי גבי נזיר שמשון "ואם נטמא".
משנה ג
סְתָם נְזִירוּת שְׁלשִׁים יוֹם.
אָמַר: הֲרֵינִי נָזִיר אַחַת גְּדוֹלָה, הֲרֵינִי נָזִיר אַחַת קְטַנָּה,
אֲפִלּוּ מִכָּאן וְעַד סוֹף הָעוֹלָם -
נָזִיר שְׁלשִׁים יוֹם.
הֲרֵינִי נָזִיר וְיוֹם אֶחָד, הֲרֵינִי נָזִיר וְשָׁעָה אַחַת,
הֲרֵינִי נָזִיר אַחַת וּמֶחֱצָה -
הֲרֵי זֶה נָזִיר שְׁתַּיִם.
הֲרֵינִי נָזִיר שְׁלשִׁים יוֹם וְשָׁעָה אַחַת -
נָזִיר שְׁלשִׁים וְאֶחָד יוֹם, שֶׁאֵין נוֹזְרִים לְשָׁעוֹת.
ברטנורא משנה ג
סתם נזירות שלושים יום. דכתיב (במדבר ו') "קדוש יהיה". יהי"ה בגימטריא שלושים, מכאן סמכו לומר שאין נזירות פחות משלושים יום.
הריני נזיר אחת גדולה. בין שאמר "הריני נזיר נזירות אחת גדולה", בין שאמר "הריני נזיר אחת קטנה", ובין שאמר "הריני נזיר אחת מכאן ועד סוף העולם". נוהג נזירות שלושים יום. ומכאן ועד סוף העולם דקאמר, הכי משמע ארוכה עלי זאת הנזירות כאילו היא מכאן ועד סוף העולם.
הכי גרסינן הריני נזיר ויום אחד הריני נזיר ושעה אחת הריני נזיר אחת ומחצה הרי זה נזיר שתים. והכי פירושו: אמר "הריני נזיר ויום אחד", כיון שאמר "הריני נזיר" קבל עליו נזירות אחת, וכי אמר תו "ויום אחד", הרי יש כאן נזירות אחרת, דאין נזירות פחות משלושים יום. וכן נמי כי אמר הריני "נזיר ושעה אחת" ו"הריני נזיר אחת ומחצה", יש כאן שתי נזירות, שאי אפשר להיות נזיר שעה אחת או מחצה נזירות, שלא יהיה נזיר שלושים יום. ומשום הכי הרי זה נזיר שתים, ומגלח לסוף שלושים, ונוהג נזירות אחרת.
הריני נזיר שלושים יום ושעה אחת, הרי זה נזיר שלושים ואחד יום, שאין נזירות לשעות. שנאמר (שם) "ימי נזרו", והרי הוא כאילו אמר "שלושים ואחד יום". ולא אמרינן דשעה אחת דאמר הויא נזירות בפני עצמה, הואיל ויש לצרפה עם מנין שלושים שהזכיר תחילה.
משנה ד
הֲרֵינִי נָזִיר כִּשְֹעַר רֹאשִׁי,
וְכַּעֲפַר הָאָרֶץ, וּכְּחוֹל הַיָּם -
הֲרֵי זֶה נְזִיר עוֹלָם, וּמְגַלֵּחַ אַחַת לִשְׁל שִׁים יוֹם.
רַבִּי אוֹמֵר: אֵין זֶה מְגַלֵּחַ אַחַת לִשְׁל שִׁים יוֹם.
וְאֵיזֶהוּ שֶׁמְּגַלֵּחַ אַחַת לִשְׁלשִׁים יוֹם?
הָאוֹמֵר:
הֲרֵי עָלַי נְזִירוּת כִּשְֹעַר רֹאשִׁי,
וְכַּעֲפַר הָאָרֶץ, וּכְּחוֹל הַיָּם.
ברטנורא משנה ד
הריני נזיר כשער ראשי וכעפר הארץ וכו' הרי זה נזיר עולם. ולא נזיר עולם ממש, דאילו נזיר עולם מגלח אחד לשנים עשר חודש, וזה מגלח אחת לשלושים יום. הואיל ותלה נזירותו בדברים חלוקים, הוי כאילו נדר במנין נזיריותיו כמנין שער ראשו ועפר הארץ. מה שאין כן בנזיר עולם, שלא חלק נזיריות שלו, אלא נעשה הכל נזירות אחת.
רבי אומר אין זה מגלח אחת לשלושים יום. דכיון דאמר "הריני נזיר", הכל נזירות אחת היא, ואינו מגלח אלא לשנים עשר חדש כנזיר עולם. ואיזהו מגלח לשלושים יום? האומר "הרי עלי נזירות כשער ראשי", דאז מוכיח דנזיריות מופסקות קבל עליו כמנין שער ראשו.
ואין הלכה כרבי.
משנה ה
הֲרֵינִי נָזִיר מְלא הַבַּיִת, אוֹ מְלא הַקֻּפָּה,
בּוֹדְקִין אוֹתוֹ,
אִם אָמַר: אַחַת גְּדוֹלָה נָזַרְתִּי -
נָזִיר שְׁלשִׁים יוֹם;
וְאִם אָמַר: סְתָם נָזַרְתִּי -
רוֹאִין אֶת הַקֻּפָּה כְּאִלּוּ הִיא מְלֵאָה חַרְדָּל, וְנָזִיר כָּל יָמָיו.
ברטנורא משנה ה
אם אמר אחת גדולה נדרתי. נזירות אחת קבלתי, ונראית לי גדולה כמלא הבית, נזיר שלושים יום.
ואם אמר סתם נדרתי. ולא היה בלבי אלא כמו שידונו חכמים לשוני, הרי זה נזיר כל ימיו, ומגלח כל י"ב חדש.
משנה ו
הֲרֵינִי נָזִיר מִכָּאן עַד מָקוֹם פְּלוֹנִי,
אוֹמְדִין כַּמָּה יָמִים מִכָּאן עַד מָקוֹם פְּלוֹנִי,
אִם פָּחוֹת מִשְּׁלשִׁים יוֹם - נָזִיר שְׁלשִׁים יוֹם;
וְאִם לָאו - נָזִיר כְּמִנְיַן הַיָּמִים.
ברטנורא משנה ו
הריני נזיר מכאן עד מקום פלוני. והחזיק בדרך כדי ללכת לאותו מקום. אבל אם לא החזיק ללכת לאותו מקום, נעשה כאומר "מכאן ועד סוף העולם", והוי נזיר שלושים יום, בין שהיה המקום קרוב בין שהיה רחוק, ואפילו מהלך כמה שנים, שלא נתכוין אלא לנזירות אחת גדולה.
משנה ז
הֲרֵינִי נָזִיר כְּמִנְיַן יְמוֹת הַחַמָּה -
מוֹנֶה נְזִירוּת כְּמִנְיַן יְמוֹת הַחַמָּה.
אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: מַעֲשֶֹה הָיָה, כֵּיוָן שֶׁהִשְׁלִים - מֵת.
ברטנורא משנה ז
מונה נזירות כמנין ימות השנה. שס"ה נזירות כמנין ימות החמה.
אמר רבי יהודה מעשה היה כיון שהשלים - מת. רבי יהודה שמעיה לרבי דאפליג אתנא קמא ואמר שהאומר "הריני נזיר כמנין ימות החמה", הוי נזיר עולם. והביא מעשה להוכיח שאינו נזיר עולם, דמעשה היה, וכיון שהשלים מת, ובנזיר עולם לא שייך השלמה, אלא ודאי מונה נזיריות. וכן הלכה.