נזיר, פרק ח

משנה א

שְׁנֵי נְזִירִים שֶׁאָמַר לָהֶן אֶחָד:

רָאִיתִי אֶחָד מִכֶּם שֶׁנִּטְמָא, וְאֵינִי יוֹדֵעַ אֵיזֶה מִכֶּם -

מְגַלְּחִין וּמְבִיאִין קָרְבַּן טֻמְאָה וְקָרְבַּן טַהֲרָה,

וְאוֹמֵר:

אִם אֲנִי הוּא הַטָּמֵא -

קָרְבַּן טֻמְאָה שֶׁלִּי וְקָרְבַּן טַהֲרָה שֶׁלָּךְ;

וְאִם אֲנִי הוּא הַטָּהוֹר -

קָרְבַּן טַהֲרָה שֶׁלִּי וְקָרְבַּן טֻמְאָה שֶׁלָּךְ;

וְסוֹפְרִין שְׁלשִׁים יוֹם, וּמְבִיאִין קָרְבַּן טַהֲרָה וְאוֹמֵר:

אִם אֲנִי הוּא הַטָּמֵא -

קָרְבַּן טֻמְאָה שֶׁלִּי וְקָרְבַּן טַהֲרָה שֶׁלָּךְ, וְזֶה

קָרְבַּן טַהֲרָתִי;

וְאִם אֲנִי הוּא הַטָּהוֹר -

קָרְבַּן טַהֲרָה שֶׁלִּי וְקָרְבַּן טֻמְאָה שֶׁלָּךְ, וְזֶה

קָרְבַּן טַהֲרָתָךְ.

מֵת אֶחָד מֵהֶן -

אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: יְבַקֵּשׁ אֶחָד מִן הַשּׁוּק שֶׁיִּדֹּר כְּנֶגְדּוֹ בַּנָּזִיר וְאוֹמֵר:

אִם טָמֵא הָיִיתִי - הֲרֵי אַתָּה נָזִיר מִיָּד,

וְאִם טָהוֹר הָיִיתִי - הֲרֵי אַתָּה נָזִיר אַחַר שְׁלשִׁים יוֹם;

וְסוֹפְרִין שְׁלשִׁים יוֹם, וּמְבִיאִין קָרְבַּן טֻמְאָה וְקָרְבַּן טַהֲרָה,

וְאוֹמֵר:

אִם אֲנִי הוּא הַטָּמֵא -

קָרְבַּן טֻמְאָה שֶׁלִּי וְקָרְבַּן טַהֲרָה שֶׁלָּךְ,

וְאִם אֲנִי הוּא הַטָּהוֹר -

קָרְבַּן טַהֲרָה שֶׁלִּי, וְקָרְבַּן טֻמְאָה בְּסָפֵק;

וְסוֹפְרִין שְׁלשִׁים יוֹם, וּמְבִיאִין קָרְבַּן טַהֲרָה, וְאוֹמֵר:

אִם אֲנִי הוּא הַטָּמֵא -

קָרְבַּן טֻמְאָה שֶׁלִּי וְקָרְבַּן טַהֲרָה שֶׁלָּךְ,

וְזֶה קָרְבַּן טַהֲרָתִי,

וְאִם אֲנִי הוּא הַטָּהוֹר -

קָרְבַּן טַהֲרָה שֶׁלִּי, וְקָרְבַּן טֻמְאָה בְּסָפֵק, וְזֶהוּ

קָרְבַּן טַהֲרָתָךְ.

אָמַר לוֹ בֶּן זוֹמָא:

וּמִי שׁוֹמֵעַ לוֹ שֶׁיִּדֹּר כְּנֶגְדּוֹ בַּנָּזִיר?

אֶלָּא מֵבִיא חַטָּאת הָעוֹף וְעוֹלַת בְּהֵמָה, וְאוֹמֵר:

אִם טָמֵא הָיִיתִי - הַחַטָּאת מֵחוֹבָתִי וְהָעוֹלָה נְדָבָה,

וְאִם טָהוֹר הָיִיתִי - הָעוֹלָה מֵחוֹבָתִי וְהַחַטָּאת בְּסָפֵק;

וְסוֹפֵר שְׁלשִׁים יוֹם, וּמֵבִיא קָרְבַּן טַהֲרָה, וְאוֹמֵר:

אִם טָמֵא הָיִיתִי - הָעוֹלָה הָרִאשׁוֹנָה נְדָבָה וְזוֹ

חוֹבָה,

וְאִם טָהוֹר הָיִיתִי - הָעוֹלָה הָרִאשׁוֹנָה חוֹבָה וְזוֹ נְדָבָה,

וְזֶה שְׁאָר קָרְבָּנִי.

אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: נִמְצָא זֶה מֵבִיא קָרְבְּנוֹתָיו לַחֲצָאִים!

אֲבָל הוֹדוּ לוֹ חֲכָמִים לְבֶן זוֹמָא.

ברטנורא משנה א

שני נזירים שאמר להם אחד כו'. והם שותקים, דאם הם מכחישין אינו נאמן, דעד אחד במקום שמכחישין אותו אינו נאמן. ומתניתין איירי כגון שזה העד לא היה עמהם, אלא אמר ראיתי מרחוק טומאה שנזרקה ביניכם, שאם היה העד אצלם במקומם, הויא לה ספק טומאה ברשות הרבים, וספק טומאה ברשות הרבים ספיקו טהור, דכל ספק טומאה מסוטה ילפינן לה דכתיב בה (במדבר ה') "ונסתרה והיא נטמאה", ואינן אלא היא והבועל, וספיקה טמא. וכל זמן שהם יותר משנים אפילו בתוך הבית ספיקו טהור, דהויא לה כספק טומאה ברשות הרבים, לכך צריך לומר שלא היה העד בשעת ספק טומאה אצלם במקומם.

וסופרים שלושים יום. וכגון ששניהם נדרו נזירות ביחד, ונדרו סתם נזירות. והוא הדין אם נדרו שניהם ביחד ופירשו נזירותם לזמן קצוב, שלאחר שהביאו קרבן טומאה וקרבן טהרה, חוזרים ומונים הזמן הקצוב לנזירותם, ומפרישין קרבן טהרה.

וקרבן טומאה ספק. חטאת העוף הבא על הטומאה, ספק ואינה נאכלת.

אלא מביא חטאת עוף. לספק טומאות נזירות. ואשם אינו מביא, כרבנן דאמרי לעיל, הביא חטאתו ולא הביא אשמו מונה.

נמצא זה מביא קרבנותיו לחצאים. אם נזיר טהור הוא. דעולה ראשונה היתה חובה ועתה הוא מקריב חטאת ושלמים.

אבל הודו חכמים לבן זומא. ולא חששו על שמקריב קרבנותיו לחצאים.

והלכה כבן זומא.

משנה ב

נָזִיר שֶׁהָיָה טָמֵא בְּסָפֵק וּמֻחֲלָט בְּסָפֵק -

אוֹכֵל בַּקֳּדָשִׁים אַחַר שִׁשִּׁים יוֹם,

וְשׁוֹתֶה יַיִן וּמִטַּמֵּא לַמֵּתִים אַחַר מֵאָה וְעֶשְֹרִים יוֹם;

שֶׁתִּגְלַחַת הַנֶּגַע דּוֹחָה תִּגְלַחַת הַנָּזִיר בִּזְמַן שֶׁהִיא וַדַּאי,

אֲבָל בִּזְמַן שֶׁהִיא סָפֵק - אֵינָהּ דּוֹחָה.

ברטנורא משנה ב

נזיר שהיה טמא בספק ומוחלט בספק. ספק אם נטמא במת, וספק אם הוא מצורע מוחלט.

אוכל בקדשים אחר ששים יום. אבל קודם לכן לא, דספק מצורע הוא, ועד שיביא כפרתו אסור לאכול בקדשים. אבל משום ספק נזיר טמא לא מתסר לאכול בקדשים, דלא מקרי מחוסר כפרה שאסור לאכול בקדשים, אלא מי שטומאה יוצאה עליו מגופו.

כיצד? נזר שלושים יום, וביום הראשון אירע לו ספק טומאת מת וספק צרעת, מזה ושונה וטובל, ונטהר מטומאת מת כאילו בא לגלח כדין נזיר טמא או כדין מצורע שנתרפא, ואינו יכול לגלח עד שלושים יום מיום שנזר, שמא נזיר טהור הוא, ואסור לגלח עד מלאת ימי נזרו ועד שיביא קרבנותיו. ולאחר שלושים יום מגלח, ספק תגלחת מצורע ספק תגלחת טומאה של נזיר, וספק תגלחת טהרה. ומביא שתי ציפורים כדין תגלחת חלוטו של מצורע, וחטאת העוף הבאה על הספק משום ספק נזיר טמא, ועולת בהמה משום ספק נזיר טהור. ואע"פ שאינו מביא שאר קרבנות של תגלחת טהרה, הא אמרינן אם גילח על אחת משלשתן יצא, ומתנה עליה, שאם אינו נזיר טהור - שתהא עולת נדבה.

ודין מצורע מוחלט שצריך שני תגלחות, אחת לאחר גמר חלוטו כשנרפא מצרעתו, ואחת לאחר ימי ספרו, לאחר שספר שבעה מן התגלחת הראשונה, כדכתיב (ויקרא י"ד) "והיה ביום השביעי יגלח את כל שערו". וזה שהוא ספק נזיר אינו יכול לגלח, הלכך צריך להמתין שלושים יום של ספק נזירות טהרה, ומגלח תגלחת של ספק ימי ספרו של מצורע וספק נזירות טהרה, ומביא עולת בהמה של ספק נזירות כדי לגלח על הקרבנות, ומתנה עליה. ולמחרת יום תגלחתו מביא קרבן מצורע כדי להתירו בקדשים. ומביא חטאת עוף, שחטאת בהמה אינה באה על הספק. ואינו מביא אשם, שהאשם אינו מעכב מלאכול בקדשים.

ונמצא שלאחר שישים יום אוכל בקדשים, שאז מביא כפרתו על ספק חלוטו. ועדיין הוא אסור לשתות יין וליטמא למתים דשמא מוחלט היה, ותגלחת מצורע אינו עולה לא לתגלחת נזיר טהור ולא לתגלחת נזיר טמא. וטעון עוד שתי תגלחות: אחד לנזיר טמא ואחת לנזיר טהור.

ואם מצורע מוחלט היה, כל מה שמנה לימי נזירתו אין עולין לו, שימי חלוטו וימי ספירו אין עולין לו, וצריך למנות עוד שלושים יום, ולאחר שלושים יום מגלח ספק נזיר טמא ספק נזיר טהור, ומביא חטאת העוף בספק נזיר טמא, ועולת בהמה בספק נזיר טהור כדי לגלח על הקרבן, ומתנה עליה. ועדיין אסור לשתות יין וליטמא למתים: דשמא מצורע מוחלט היה, ולפיכך השתי תגלחות הראשונות לא עלו לו לשם נזירות, לא של טומאה ולא של טהרה, ושמא נזיר טמא היה ותגלחת השלישית תגלחת של טומאה היא. לפיכך צריך למנות עוד שלושים יום של נזירות טהרה, ומביא קרבן נזיר טהור, ומתנה, ואחר כך מותר לשתות יין ולהטמא למתים.

וכן אם נדר נזירות שנה ואירע לו בראש שנתו ספק טומאת מת וספק צרעת, מונה שנה, ומגלח תגלחת של ספק טומאה וספק טהרה וספק צרעת, ומונה שנה שניה, ומגלח ומביא כפרתו ואוכל בקדשים, ומונה עוד שתי שנים קודם שישתה יין ויטמא למתים.