נדרים, פרק א

 משנה א

כָּל כִּנּוּיֵי נְדָרִים כַּנְּדָרִים, וַחֲרָמִים כַּחֲרָמִים,

וּשְׁבוּעוֹת כַּשְּׁבוּעוֹת, וּנְזִירוּת כַּנְּזִירוּת.

הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ:

מֻדָּרְנִי מִמָּךְ, מֻפְרַשְׁנִי מִמָּךְ, מְרֻחָקְנִי מִמָּךְ,

שֶׁאֵינִי אוֹכֵל לָךְ, שֶׁאֵינִי טוֹעֵם לָךְ - אָסוּר.

מְנֻדֶּה אֲנִי לָךְ -

רַבִּי עֲקִיבָא הָיָה חוֹכֵךְ בָּזֶה לְהַחְמִיר.

כְּנִדְרֵי רְשָׁעִים - נָדַר בְּנָזִיר וּבְקָרְבָּן, וּבִשְׁבוּעָה.

כְּנִדְרֵי כְשֵׁרִים - לא אָמַר כְּלוּם.

כְּנִדְבוֹתָם - נָדַר בְּנָזִיר, וּבְקָרְבָּן.

ברטנורא משנה א

כל כנויי נדרים כנדרים. בגמרא מוקמינן דרישא דמתניתין חסורי מחסרא והכי קתני, כל ידות נדרים כנדרים, כל כנויי נדרים כנדרים. אלו הן ידות נדרים האומר לחבירו מודר אני ממך מופרש אני ממך וכו'. אלו הן כנויי נדרים קונם קונח קונס וכו'.

ידות נדרים, כמו בית יד של כלי שאוחזין אותו בו, כך ידות נדרים שבהם הנדרים נאחזים.

כנויי נדרים, כמו המכנה שם לחבירו [בבא מציעא נ"ח.], שאינו עיקרו של שם.

מודר אני ממך. אם אמר אחד מלשונות הללו מודר אני ממך שאיני אוכל לך ושאיני טועם לך, או מרוחק אני ממך שאיני אוכל לך ואיני טועם לך, הוא ידות נדרים ואסור לאכול ולטעום עמו. אבל אם אמר לו "מודר אני ממך" בלבד, אין במשמעות דבריו אלא שלא ידבר עמו. ו"מופרש אני ממך" בלבד, משמע שלא ישא ויתן עמו. ו"מרוחק אני ממך" בלבד, משמע שלא ישב בארבע אמותיו. ואינו אסור לאכול עמו, אלא אם כן פירש ואמר עם כל אחד מלשונות הללו  "שאיני אוכל לך ושאיני טועם לך".

רבי עקיבא היה חוכך וכו'. כלומר מחכך שפתיו זו בזו, ולא רצה לאסור בפירוש, אבל היה נראה מדעתו שהיה אוסר.

כנדרי רשעים נדר בנזיר ובקרבן ושבועה. אם אמר הרי עלי כנדרי רשעים, שנדריהם נזיר וקרבן שבועה אם אוכל ככר זו, ועבר ואכלה, חייב להיות נזיר שלושים יום ולהביא קרבן עולה, וחייב מלקות כעובר על שבועת ביטוי, שהרי הזכיר בנדרו נזיר וקרבן ושבועה. ומה שאמר "כנדרי רשעים", לפי שהרשעים הם שנודרים ונשבעים, לא הכשרים, שהכשרים יראים שלא לעבור על "בל תאחר", ונזהרים שלא להוציא שבועה מפיהם, ולפיכך "כנדרי כשרים" לא אמר כלום.

וכנדבותם נדר בנזיר ובקרבן. אם אמר "כנדבות כשרים הריני נזיר", ו"הרי זה קרבן אם אוכל ככר זו", ואכלה, חייב בנזיר ובקרבן, שהכשרים פעמים נודרים בנזיר לאפרושי מאיסור. ומתנדבים בקרבן שמביאים קרבנם לפתח העזרה, ומקדישין אותה שם כדי שלא יבואו בה לידי מכשול. ונדבה היא כשיאמר "הרי זו". ונדר - "הרי עלי". לפיכך הכשרים מתנדבים אבל אינם נודרים, כי היכי דלא ליתו לידי תקלה.

משנה ב

הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ: קוֹנָם, קוֹנָח, קוֹנָס -

הֲרֵי אֵלּוּ כִּנּוּיִין לְקָרְבָּן.

חֵרֶק, חֵרֶךְ, חֵרֶף -

הֲרֵי אֵלּוּ כִּנּוּיִין לְחֵרֶם.

נָזִיק, נָזִיחַ, פָּזִיחַ -

הֲרֵי אֵלּוּ כִּנּוּיִין לִנְזִירוּת.

שְׁבוּתָה, שְׁקוּקָה, נָדַר בְּמוֹתָא -

הֲרֵי אֵלּוּ כִּנּוּיִין לִשְׁבוּעָה.

ברטנורא משנה ב

קונם קונח קונס, הרי אלו כנויין לקרבן. לשונות של גוים הם, ויש מהם מי שקורא לקרבן כך ויש מי שקורא כך, ובכל לשון שיאמר מאלו הוא מתפיס בקרבן.

נדר במותא. כלומר נשבע במותא, והוא כינוי של מומתא, שהיא "שבועה" בלשון תרגום.

משנה ג

הָאוֹמֵר: לא חֻלִּין לא אֹכַל לָךְ,

לא כָּשֵׁר, וְלא דְּכֵי,

טָהוֹר, וְטָמֵא, נוֹתָר, וּפִּגּוּל - אָסוּר.

כְּאִמְּרָא, כַּדִּירִין, כָּעֵצִים, כָּאִשִּׁים,

כַּמִּזְבֵּחַ, כַּהֵיכָל, כִּירוּשָׁלַיִם,

נָדַר בְּאֶחָד מִכָּל מְשַׁמְּשֵׁי הַמִּזְבֵּח,

אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הִזְכִּיר קָרְבָּן -

הֲרֵי זֶה נָדַר בְּקָרְבָּן.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: הָאוֹמֵר: יְרוּשָׁלַיִם - לא אָמַר כְּלוּם.

ברטנורא משנה ג

לַחולין שאוכל לך. הלמ"ד נקודה פתח, ומשמע לא חולין יהיה מה שאוכל לך, אלא קודש.

לא כשר יהיה, אלא פסול. והיינו קדשים דשייך בהו כשרות ופסלות.

לא דכי. לא מותר. כמו "אייל קמצא דכן" בע"ז [דף ל"ז]. ואע"ג דלשון מותר ואסור שייך נמי גבי נבלה וטרפה, ואנן קיי"ל שאין מתפיסין אלא בדבר הנידר והנידב, הואיל ויש במשמעות "מותר" גם בקדשים, הא תנן סתם נדרים להחמיר, דכיון דדעתו להתפיסו בנדר, אמרינן על דבר הנידר נתכוין.

טהור. אם אמר "לא טהור מה שאוכל לך".

טמא נותר פיגול. אם אמר "טמא מה שאוכל לך", וכן כולם, אסור, שכל אלו דברים הנוהגים בקדשים הם.

כאימרא. כשה של קרבן.

כדירים. כלשכת העצים או כלשכת הטלאים.

כעצים. כגזרי עצים של מערכה.

כאישים. כקרבנות שעל האש.

כמזבח. כקרבנות שעל גבי המזבח.

כהיכל. כקרבנות שבהיכל.

כירושלים. כקרבנות שבירושלים.

פירוש אחר. כחומות ירושלים, דקסבר שחומות ירושלים משיירי הלשכה קא אתו.

באחד מכל משמשי המזבח. כגון מזלגות מזרקות ומחתות. אם אמר כמזלגות שאוכל לך, או כמזרקות שאוכל לך, וכן כולם, אף על פי שלא הזכיר קרבן, הרי זה כנודר בקרבן.

רבי יהודה אומר האומר ירושלים. בלא כ"ף, לא אמר כלום. ותנא קמא פליג עליה.

ואין הלכה כרבי יהודה.

משנה ד

הָאוֹמֵר: קָרְבָּן, עוֹלָה, מִנְחָה, חַטָּאת,

תּוֹדָה, שְׁלָמִים שֶׁאֵינִי אוֹכֵל לָךְ - אָסוּר;

רַבִּי יְהוּדָה - מַתִּיר.

הַקָּרְבָּן, כְּקָרְבָּן, קָרְבָּן שֶׁאֹכַל לָךְ - אָסוּר.

לְקָרְבָּן לא אֹכַל לָךְ -

רַבִּי מֵאִיר - אוֹסֵר.

הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ:

קוֹנָם פִּי הַמְדַבֵּר עִמָּךְ, יָדִי עוֹשָֹה עִמָּךְ,

רַגְלִי מְהַלֶּכֶת עִמָּךְ -

אָסוּר.

ברטנורא משנה ד

האומר קרבן עולה מנחה חטאת תודה ושלמים. כל הני קרבנות חובה הם, ותודה נמי דמיא לחובה, דארבעה צריכין להודות, וסלקא דעתך אמינא דאין זה נודר בדבר הנדור.

ורבי יהודה מתיר. משום דאמרן בלא כ"ף דמי לנשבע בחיי הקרבן ובחיי העולה, ואין כאן לא נדר ולא שבועה. ורישא אשמועינן דפליג תנא קמא עליה דרבי יהודה אפילו בירושלים, אם הזכירה בלא כ"ף ואמר דהוי נדר. וסיפא אשמועינן דפליג רבי יהודה עליה דתנא קמא אפילו בקרבן עולה ומנחה וכו' כשהזכירן בלא כ"ף דלא הוי נדר.

קרבן הקרבן כקרבן שאוכל לך אסור. אע"ג דכל הני שמעינן להו כבר, "הקרבן" איצטריכא ליה, דסלקא דעתך אמינא בחיי הקרבן קאמר. והא דתנן לקמן בפרק ב' "הקרבן שאוכל לך" מותר, התם הא קרבן קאמר, דמשמע חיי קרבן.

לקרבן לא אוכל לך רבי מאיר אוסר. דנעשה כאומר "לקרבן יהא", לפיכך לא אוכל לך.

ואין הלכה כרבי מאיר.

קונם פי מדבר עמך. ואע"ג דאין נדרים חלים על דבר שאין בו ממש, ודיבור אין בו ממש, מכל מקום כשאמר "קונם פי מדבר עמך", אסר הפה מלדבר, והפה דבר שיש בו ממש הוא. וכן יאסרו ידי למעשיהם, ורגלי להלוכן, וכל כיוצא בזה.