נדרים, פרק ג

משנה א

אַרְבָּעָה נְדָרִים הִתִּירוּ חֲכָמִים:

נִדְרֵי זֵרוּזִין, וְנִדְרֵי הֲבַאי, וְנִדְרֵי שְׁגָגוֹת, וְנִדְרֵי אֹנָסִים.

נִדְרֵי זֵרוּזִין כֵּיצַד?

הָיָה מוֹכֵר חֵפֶץ, וְאָמַר:

קוֹנָם שֶׁאֵינִי פּוֹחֵת לָךְ מִן הַסֶּלַע,

וְהַלָּה אוֹמֵר: קוֹנָם שֶׁאֵינִי מוֹסִיף לָךְ עַל הַשֶּׁקֶל -

שְׁנֵיהֶן רוֹצִין בִּשְׁל שָׁה דִּינָרִין.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר:

אַף הָרוֹצֶה לְהַדִּיר אֶת חֲבֵרוֹ שֶׁיֹּאכַל אֶצְלוֹ.

אוֹמֵר: כָּל נֶדֶר שֶׁאֲנִי עָתִיד לִדּוֹר הוּא בָּטֵל,

וּבִלְבַד שֶׁיְּהֵא זָכוּר בְּשָׁעַת הַנֶּדֶר.

ברטנורא משנה א

ארבעה נדרים. כולהו מפרש להו ואזיל.

קונם שאני פוחת לך מן הסלע. "קונם ככר זה עלי אם אני פוחת לך מן הסלע". והסלע הוא ארבעה דינרים.

על השקל. הוא חצי סלע.

שניהם רוצים בשלשה דינרים ולא היה בלבם לשם נדר, אלא המוכר נדר לזרז הלוקח שיוסיף דמים, וכן הלוקח כדי שיפחות המוכר בדמי המקח, הלכך לא הוי נדר. ואע"ג דדברים שבלב אינם דברים, היכא דמוכחא מלתא כי הכא, שכן דרך כל מוכרין ולוקחין לעשות כן, אזלינן בתר דברים שבלב.

רבי אליעזר בן יעקב אומר אף הרוצה להדיר את חבירו כו'. מפרש בגמרא דחסורי מחסרא והכי קתני, הרוצה שיאכל חבירו אצלו ומסרב בו ומדירו, נדרי זרוזין הוא. והרוצה שלא יתקיימו נדריו כל השנה יעמוד בראש השנה, ויאמר כל נדר שאני עתיד לידור יהא בטל. ויעמוד בראש השנה לאו דוקא אלא הוא הדין בכל עת שירצה ולכל זמן שיקבע.

ובלבד שיהיה זכור. מן התנאי בשעת הנדר, ודעתו על התנאי שיהיה קיים, אז הנדר בטל. אבל אם לא נזכר מן התנאי בשעת הנדר, ולא בתוך כדי דבור משעה שנדר, הנדר קיים. ואין צריך לומר אם נזכר מן התנאי בשעת הנדר, ודעתו שיהיה התנאי בטל והנדר קיים, דפשיטא שהנדר קיים. ומשפטי השבועות והנדרים שוין לדין זה.

והלכה כרבי אליעזר בן יעקב.

משנה ב

נִדְרֵי הֲבַאי -

אָמַר: קוֹנָם אִם לא רָאִיתִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה כְּיוֹצְאֵי מִצְרַיִם;

אִם לא רָאִיתִי נָחָשׁ כְּקוֹרַת בֵּית הַבַּד.

נִדְרֵי שְׁגָגוֹת -

אִם אָכַלְתִּי וְאִם שָׁתִיתִי, וְנִזְכַּר שֶׁאָכַל וְשָׁתָה;

שֶׁאֲנִי אוֹכֵל וְשֶׁאֲנִי שׁוֹתֶה, וְשָׁכַח וְאָכַל וְשָׁתָה;

אָמַר: קוֹנָם אִשְׁתִּי נֶהֱנֵית לִי,

שֶׁגָּנְבָה אֶת כִּיסִי, וְשֶׁהִכְּתָה אֶת בְּנִי,

וְנוֹדַע שֶׁלֹּא הִכַּתּוּ, וְנוֹדַע שֶׁלֹּא גְּנָבַתּוּ.

רָאָה אוֹתָן אוֹכְלִים תְּאֵנִים, וְאָמַר: הֲרֵי עֲלֵיכֶם קָרְבָּן,

וְנִמְצְאוּ אָבִיו וְאֶחָיו, וְהָיוּ עִמָּהֶן אֲחֵרִים –

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: הֵן מֻתָּרִין, וּמַה שֶּׁעִמָּהֶן אֲסוּרִין;

וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: אֵלּוּ וָאֵלּוּ מֻתָּרִין.

ברטנורא משנה ב

נדרי הבאי. גוזמא ושפת יתר, והוא בעצמו יודע שלא היה כך.

קונם אם לא ראיתי. קונם עלי ככר זה אם לא ראיתי וכו'.

נדרי שגגות. אמר קונם עלי ככר זה.

אם אכלתי אם שתיתי ונזכר שאכל ושתה. ובשעת הנדר היה סבור שלא אכל ולא שתה, לא הוי נדר.

קונם שאיני אוכל לך ואיני שותה, ושכח ואכל ושתה. דבשעה שהנדר חל, שהוא בשעת האכילה והשתיה, שכח את הנדר, מותר, דילפינן משבועה דכתיב (ויקרא ה) האדם בשבועה, דבעינן שיהיה אדם בשעה שהשבועה חלה עליו, כלומר שיהיה זכור מן השבועה, והוא הדין בנדר.

קונם אשתי נהנית לי שגנבה את כיסי. היינו נדרי שגגות, דכיון שנודע שלא גנבה לו, נמצא שלא היה נדר.

אלו ואלו מותרין. דנדר שהותר מקצתו הותר כולו. דאינו רוצה שיחול נדרו אלא כעין שנדר אותו, וכיון שמקצתו היה שוגג נתבטל כולו.

משנה ג

נִדְרֵי אֹנָסִים -

הִדִּירוֹ חֲבֵרוֹ שֶׁיֹּאכַל אֶצְלוֹ,

וְחָלָה הוּא אוֹ שֶׁחָלָה בְּנוֹ, אוֹ שֶׁעִכְּבוֹ נָהָר -

הֲרֵי אֵלּוּ נִדְרֵי אֹנָסִין.

ברטנורא משנה ג

נדרי אונסין. דמעיקרא לא היה בדעתו שיחול הנדר אם יעכבנו אונס, ובכהאי גוונא שהדברים מוכיחים, דברים שבלב הוו דברים.

משנה ד

נוֹדְרִין לֶהָרָגִין וְלֶחָרָמִין וְלַמּוֹכְסִין, שֶׁהִיא תְּרוּמָה,

אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָהּ תְּרוּמָה;

שֶׁהֵן שֶׁל בֵּית הַמֶּלֶךְ,

אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָן שֶׁל בֵּית הַמֶּלֶךְ.

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: בַּכֹּל נוֹדְרִין, חוּץ מִבִּשְׁבוּעָה;

וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: אַף בִּשְׁבוּעָה.

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: לא יִפְתַּח לוֹ בְּנֶדֶר;

וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: אַף יִפְתַּח לוֹ.

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: בַּמֶּה שֶׁהוּא מַדִּירוֹ;

וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: אַף בַּמֶּה שֶׁאֵינוֹ מַדִּירוֹ.

כֵּיצַד?

אָמְרוּ לוֹ: אֱמֹר: קוֹנָם אִשְׁתִּי נֶהֱנֵית לִי!

וְאָמַר: קוֹנָם אִשְׁתִּי וּבָנַי נֶהֱנִין לִי -

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: אִשְׁתּוֹ מֻתֶּרֶת, וּבָנָיו אֲסוּרִין;

וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: אֵלּוּ וָאֵלּוּ מֻתָּרִין.

ברטנורא משנה ד

להרגין. לסטים שהורגין האדם ונוטלין את ממונו.

ולחרמין. גזלנים שאינם הורגים. ולא זו אף זו קתני.

ולמוכסין. במוכס העומד מאליו. אבל מוכס שהעמידו המלך, בין מלך ישראל בין מלך גוי, ולוקח דבר קצוב בחוק המלכות, דינא דמלכותא דינא, ואסור לברוח מן המכס, וכל שכן שאסור לידור ולישבע לו לשקר.

שהן של תרומה. אע"פ שהורגין וגוזלין, אין אוכלין דבר האסור.

אי נמי, תרומה לא חשיבא להו, מתוך שאינה נאכלת אלא לכהנים טהורים נמכרת בזול הרבה.

לא יפתח לו בנדר. אם לא שאל ממנו האנס שידור לא יתחיל הוא בנדר.

במה שהוא מדירו. אם שאל ממנו האנס לידור, לא ידור לו אלא במה ששאל בלבד, ולא ידור לו בדבר אחר.

וכל הני ארבעה נדרים דתנא במתניתין, דין הנדרים והשבועות שוים, ומה שמותר בנדר מותר בשבועה ואין צריכים התרה, חוץ מנדרי זירוזין בלבד, שצריכים התרה מדברי סופרים, לפיכך השבועה אסורה בהם.

משנה ה

הֲרֵי נְטִיעוֹת הָאֵלּוּ קָרְבָּן, אִם אֵינָן נִקְצָצוֹת;

טַלִּית זוֹ קָרְבָּן, אִם אֵינָהּ נִשְֹרֶפֶת -

יֵשׁ לָהֶן פִּדְיוֹן.

הֲרֵי נְטִיעוֹת הָאֵלּוּ קָרְבָּן עַד שֶׁיִּקָּצְצוּ;

טַלִּית זוֹ קָרְבָּן עַד שֶׁתִּשָֹּׂרֵף -

אֵין לָהֶם פִּדְיוֹן.

ברטנורא משנה ה

הרי נטיעות האלו קרבן אם אינן נקצצות. ראה רוח סערה באה, וירא שמא יקצצו נטיעותיו, ואמר הרי אלו קרבן אם אינן נקצצות; או שראה דליקה נפלה בעיר, וירא על טליתו שמא תשרף, ואומר הרי זו קרבן אם לא תשרף.

יש להם פדיון. כשאר הקדשות, ויפדו ויקנה בדמיהן קרבן. דכיון דלא אמר "הרי הן עלי כקרבן", לאו למיסרינהו עליה כקרבן איכוין, אלא שיהיו לקנות בדמיהן קרבן.

אין להם פדיון. אלא המעות נתפסין בקדושה, והנטיעות חוזרות להיות קדושות, דכיון דאמר עד שיקצצו, הכי קאמר, לכשאפדם יחזרו ויקדשו עד שיקצצו.

משנה ו

הַנּוֹדֵר מִיּוֹרְדֵי הַיָּם - מֻתָּר בְּיוֹשְׁבֵי הַיַּבָּשָׁה;

מִיּוֹשְׁבֵי הַיַּבָּשָׁה - אָסוּר בְּיוֹרְדֵי הַיָּם,

שֶׁיּוֹרְדֵי הַיָּם בִּכְלָל יוֹשְׁבֵי הַיַּבָּשָׁה;

לא כָּאֵלּוּ שֶׁהוֹלְכִין מֵעַכּוֹ לְיָפוֹ, אֶלָּא בְּמִי שֶׁדַּרְכּוֹ לְפָרֵשׁ.

ברטנורא משנה ו

מותר ביושבי יבשה. שאין דרכם לרדת בים.

בכלל יושבי יבשה. שסופם לרדת ולישב ביבשה.

לא כאלו ההולכים מעכו ליפו. אית דמפרשי לה הכי: הא דתנן ברישא דמתניתין "הנודר מיורדי הים מותר ביושבי יבשה", דמשמע הא ביורדי הים אסור, לא כאלו שהולכים מעכו ליפו, שהנודר מיורדי הים אינו אסור בהם, דמשום דרך מועט כזה לא מקרו יורדי הים.

ואית דמפרשי, לא כאלו ההולכים מעכו ליפו בלבד, דבכלל יורדי הים הם ליאסר, וגם יושבי יבשה מקרו, אלא אף במי שדרכו לפרש, לפי שסופו לירד ליבשה.

משנה ז

הַנּוֹדֵר מֵרוֹאֵי הַחַמָּה - אָסוּר אַף בַּסּוּמִין,

שֶׁלֹּא נִתְכַּוַּן זֶה אֶלָּא לְמִי שֶׁהַחַמָּה רוֹאָה אוֹתוֹ.

ברטנורא משנה ז

מי שהחמה רואה אותו. מדלא קאמר מן הרואים.

משנה ח

הַנּוֹדֵר מִשְּׁחוֹרֵי הָרֹאשׁ -

אָסוּר בַּקֵּרְחִין, וּבְבַעֲלֵי שֵֹיבוֹת, וּמֻתָּר בַּנָּשִׁים וּבַקְּטַנִּים;

שֶׁאֵין נִקְרָאִין שְׁחוֹרֵי הָרֹאשׁ אֶלָּא אֲנָשִׁים.

ברטנורא משנה ח

אסור בקרחים ובבעלי השיבות. מדלא קאמר בבעלי השער.

שאין נקראים שחורי הראש אלא אנשים. לפי שהאנשים פעמים מכסים ראשם ופעמים מגלים, ומשחרות ראשם ניכר שהם אנשים, אבל נשים לעולם הולכות וראשם מכוסה. והקטנים בין זכרים בין נקבות הולכין בגילוי הראש, ואינם ניכרים בין זכר לנקבה, ומשום הכי לא אקרו שחורי הראש אלא האנשים הגדולים.

משנה ט

הַנּוֹדֵר מִן הַיִּלּוֹדִים - מֻתָּר בַּנּוֹלָדִים;

מִן הַנּוֹלָדִים - אָסוּר בַּיִּלּוֹדִים;

רַבִּי מֵאִיר - מַתִּיר אַף בַּיִּלּוֹדִים;

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: לא נִתְכַּוַּן זֶה אֶלָּא בְּמִי שֶׁדַּרְכּוֹ לְהוֹלִיד.

ברטנורא משנה ט

מן הילודים. משמע שנולדו כבר.

מן הנולדים. משמע העתידין להוולד.

מן הנולדים... רבי מאיר מתיר אף בילודים. בגמרא מפרש דחסורי מחסרא והכי קתני, מן הנולדים אסור בילודים, רבי מאיר אומר אף הנודר מן הנולדים מותר בילודים, כי היכי דהנודר מן הילודים מותר בנולדים.

אלא ממי שדרכו להוליד. כגון אדם ובהמה, לאפוקי עופות ודגים שאין מולידים אלא מטילים ביצים.

משנה י

הַנּוֹדֵר מִשּׁוֹבְתֵי שַׁבָּת -

אָסוּר בְּיִשְֹרָאֵל וְאָסוּר בַּכּוּתִים.

מֵאוֹכְלֵי שׁוּם -

אָסוּר בְּיִשְֹרָאֵל וְאָסוּר בַּכּוּתִים.

מֵעוֹלֵי יְרוּשָׁלַיִם -

אָסוּר בְּיִשְֹרָאֵל וּמֻתָּר בַּכּוּתִים.

ברטנורא משנה י

מאוכלי שום. אחד מעשר תקנות שתיקן עזרא, שיהיו אוכלים שום לילי שבת, מפני שמרבה הזרע, וליל שבת הוא זמן עונה של תלמידי חכמים.

ומותר בכותים. שאינן עולים לרגל. ואע"ג דמדאורייתא הוא, מפני שהם שונאים ירושלים ובחרו להם הר גריזים.

משנה יא

קוֹנָם שֶׁאֵינִי נֶהֱנֶה לִבְנֵי נֹחַ -

מֻתָּר בְּיִשְֹרָאֵל, וְאָסוּר בְּאֻמּוֹת הָעוֹלָם.

שֶׁאֵינִי נֶהֱנֶה לְזֶרַע אַבְרָהָם -

אָסוּר בְּיִשְֹרָאֵל, וּמֻתָּר בְּאֻמּוֹת הָעוֹלָם.

שֶׁאֵינִי נֶהֱנֶה לְיִשְֹרָאֵל -

לוֹקֵחַ בְּיוֹתֵר וּמוֹכֵר בְּפָחוֹת.

שֶׁיִּשְֹרָאֵל נֶהֱנִין לִי -

לוֹקֵחַ בְּפָחוֹת וּמוֹכֵר בְּיוֹתֵר, אִם שׁוֹמְעִין לוֹ.

שֶׁאֵינִי נֶהֱנֶה לָהֶן וְהֵן לִי - יַהֲנֶה לַנָּכְרִים.

קוֹנָם שֶׁאֵינִי נֶהֱנֶה לָעֲרֵלִים -

מֻתָּר בְּעַרְלֵי יִשְֹרָאֵל, וְאָסוּר בְּמוּלֵי הָאֻמּוֹת;

קוֹנָם שֶׁאֵינִי נֶהֱנֶה לַמּוּלִים -

אָסוּר בְּעַרְלֵי יִשְֹרָאֵל, וּמֻתָּר בְּמוּלֵי הָאֻמּוֹת;

שֶׁאֵין הָעָרְלָה קְרוּיָה אֶלָּא לְשֵׁם הַגּוֹיִם, שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה ט, כה)

"כִּי כָל-הַגּוֹיִם עֲרֵלִים וְכָל-בֵּית יִשְֹרָאֵל עַרְלֵי-לֵב";

וְאוֹמֵר (שמואל א יז, לו)

"וְהָיָה הַפְּלִשְׁתִּי הֶעָרֵל הַזֶּה";

וְאוֹמֵר (שמואל ב א, כ) "פֶּן-תִּשְֹמַחְנָה בְּנוֹת פְּלִשְׁתִּים,

פֶּן-תַּעֲלזְנָה בְּנוֹת הָעֲרֵלִים".

רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אוֹמֵר:

מְאוּסָה הָעָרְלָה שֶׁנִּתְגַּנּוּ בָּהּ הָרְשָׁעִים, שֶׁנֶּאֱמַר:

"כִּי כָל-הַגּוֹיִם עֲרֵלִים".

רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: גְּדוֹלָה מִילָה, שֶׁנִּכְרְתוּ עָלֶיהָ שְׁל שׁ עֶשְֹרֵה בְּרִיתוֹת.

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: גְּדוֹלָה מִילָה, שֶׁדּוֹחָה אֶת הַשַּׁבָּת הַחֲמוּרָה.

רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה אוֹמֵר: גְּדוֹלָה מִילָה, שֶׁלֹּא נִתְלָה לוֹ לְמֹשֶׁה הַצַּדִּיק עָלֶיהָ מְלא שָׁעָה.

רַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר: גְּדוֹלָה מִילָה, שֶׁדּוֹחָה אֶת הַנְּגָעִים.

רַבִּי אוֹמֵר: גְּדוֹלָה מִילָה, שֶׁכָּל הַמִּצְוֹת שֶׁעָשָֹה אַבְרָהָם אָבִינוּ, לא נִקְרָא שָׁלֵם, עַד שֶׁמָּל,

שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית יז, א) "הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים".

דָּבָר אַחֵר:

גְּדוֹלָה מִילָה, שֶׁאִלְמָלֵא הִיא לא בָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת עוֹלָמוֹ,

שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה לג, כה) "כֹּה אָמַר ה' אִם-לא בְרִיתִי יוֹמָם וָלָיְלָה,

חֻקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ לא-שָֹמְתִּי".

ברטנורא משנה יא

מותר בישראל. שיצאו מכלל בני נח.

ואסור באומות העולם. ואפילו באותם שהם מזרע אברהם.

אסור בישראל. וגרים נמי בכלל זרע אברהם נינהו, דכתיב (בראשית י"ז) "כי אב המון גוים נתתיך".

ומותר באומות העולם. ואפילו באותם שהם מזרע אברהם, דלא אקרו זרע אברהם אלא בני יעקב בלבד, דכתיב (שם כ"א) "כי ביצחק יקרא לך זרע", ביצחק ולא כל יצחק.

שאיני נהנה לישראל. משל ישראל.

שאין ישראל נהנים לי. משלי.

ומוכר ביותר. אם שומעין לו גרסינן. כלומר ימכור הדבר ביותר מכדי שויו, אם ירצה חבירו לשמוע לו, ולקנות ממנו החפץ ביותר ממה ששוה.

לערלים. דעתו על מי שאינו מאמין בברית מילה.

למולים. המאמינים בברית מילה.

מותר בערלי ישראל. כגון מי שמתו אחיו מחמת מילה.

ואסור במולי אומות. כגון ערבי מהול וגבעוני מהול.

שלש עשרה בריתות נאמרו בפרשת מילה שנאמרה לאברהם.

שהיא דוחה את השבת. דכתיב (ויקרא י"ב) "וביום השמיני ימול בשר ערלתו" - ואפילו בשבת.

שהיא דוחה את הנגעים. דדרשינן "ימול", ואפילו במקום בהרת. ואין כאן משום קוצץ בהרתו שהוא בלאו ד"השמר בנגע הצרעת" (דברים כ"ד.)