נדרים, פרק ה

משנה א

הַשֻּׁתָּפִין שֶׁנָּדְרוּ הֲנָאָה זֶה מִזֶּה -

אֲסוּרִין לִכָּנֵס לֶחָצֵר.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר:

זֶה נִכְנָס לְתוֹךְ שֶׁלּוֹ, וְזֶה נִכְנָס לְתוֹךְ שֶׁלּוֹ.

וּשְׁנֵיהֶם אֲסוּרִים לְהַעֲמִיד שָׁם רֵחַיִם וְתַנּוּר, וּלְגַדֵּל תַּרְנְגוֹלִים.

הָיָה אֶחָד מֵהֶם מֻדָּר הֲנָאָה מֵחֲבֵרוֹ - לא יִכָּנֵס לֶחָצֵר.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר:

יָכוֹל הוּא לוֹמַר לוֹ:

לְתוֹךְ שֶׁלִּי אֲנִי נִכְנָס, וְאֵינִי נִכְנָס לְתוֹךְ שֶׁלָּךְ.

וְכוֹפִין אֶת הַנּוֹדֵר לִמְכּוֹר אֶת חֶלְקוֹ.

ברטנורא משנה א

השותפין. שיש לכל אחד מהם בית בחצר, והחצר שלפני הבתים שניהם שותפין בה. ובזמן שיש בחצר דין חלוקה, והוא שיהיה לכל בית ובית ארבע אמות בחצר לפני הבית וישאר עוד מן החצר ארבע אמות לזה וארבע אמות לזה, בהא מודו כולי עלמא דשניהם אסורים ליכנס בחצר עד שיחלוקו, הואיל ויש בה דין חלוקה.

ולא אפליגו רבי אליעזר ורבנן אלא בחצר שאין בה דין חלוקה, רבנן אמרי כל אחד מהם בשל חברו הוא נכנס, ורבי אליעזר בן יעקב סבר יש ברירה, והאי בדידיה קאזיל והאי בדידיה קאזיל.

ושניהם אסורים להעמיד שם ריחים וכו'. ומודה רבי אליעזר בן יעקב בכל הני דשותפים מעכבים זה על זה, דלא שייך להתיר מטעם ברירה. דכיון דבידו לעכב עליו ואינו מעכב, נמצא מהנהו.

וכופין את הנודר למכור את חלקו. דחיישינן מאחר שרואה את חברו נכנס, ישכח ויכנס גם הוא. אבל כששניהם אסורים לא חיישינן. ודוקא כשנדר מעצמו שלא יהנה בשל חברו הוא דכופין אותו למכור חלקו, אבל אם חברו הדירו שלא יהנה ממנו, אנוס הוא ואין כופין אותו למכור, דמאי אית ליה למיעבד. ואם אמרת כן, כל שותף ידיר את חברו שלא יהנה ממנו כדי שיכופו אותו למכור לו חלקו.

משנה ב

הָיָה אֶחָד מִן הַשּׁוּק מֻדָּר בְּאֶחָד מֵהֶם הֲנָאָה -

לא יִכָּנֵס לֶחָצֵר.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר:

יָכוֹל הוּא לוֹמַר לוֹ:

לְתוֹךְ שֶׁל חֲבֵרָךְ אֲנִי נִכְנָס, וְאֵינִי נִכְנָס לְתוֹךְ שֶׁלָּךְ.

ברטנורא משנה ב

היה אחד מן השוק וכו'. להודיעך כחו דרבי אליעזר בן יעקב נקט לה, דאפילו אחד מן השוק שאין לו חלק בחצר, שרי ליה רבי אליעזר בן יעקב ליכנס מטעם ברירה.

והלכה כרבי אליעזר בן יעקב.

משנה ג

הַמֻּדָּר הֲנָאָה מֵחֲבֵרוֹ,

וְיֶשׁ לוֹ מֶרְחָץ וּבֵית הַבַּד מֻשְֹכָּרִים בָּעִיר;

אִם יֶשׁ לוֹ בָּהֶן תְּפִיסַת יָד - אָסוּר;

אֵין לוֹ בָּהֶן תְּפִיסַת יָד - מֻתָּר.

הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ:

קוֹנָם לְבֵיתְךָ שֶׁאֲנִי נִכְנָס, וְשָֹדְךָ שֶׁאֲנִי לוֹקֵחַ;

מֵת אוֹ שֶׁמְּכָרוֹ לְאַחֵר - מֻתָּר.

קוֹנָם לְבַיִת זֶה שֶׁאֲנִי נִכְנָס, שָֹדֶה זוֹ שֶׁאֲנִי לוֹקֵחַ;

מֵת אוֹ שֶׁמְּכָרוֹ לְאַחֵר - אָסוּר.

ברטנורא משנה ג

המודר הנאה מחבירו ויש לו מרחץ ובית הבד וכו'. ראובן שנאסר עליו ליהנות בנכסי שמעון, ויש לשמעון בעיר מרחץ ובית הבד שהשכירן לאחרים, ובא ראובן להשתמש בהן, רואים אם נשאר לשמעון מקום בזה המרחץ ובית הבד שלא השכירו, כגון בור בבית המרחץ וכיוצא בזה, אסור לראובן להשתמש בהם. ואם לאו, מותר.

ומת או שמכרם לאחר מותר. דכיון שאמר "ביתך", "שדך",,, לא נתכוון אלא בזמן שהם שלו. אבל אם אמר בית זה או שדה זו, אסרם עליו לעולם.

משנה ד

הֲרֵינִי עָלֶיךָ חֵרֶם - הַמֻּדָּר אָסוּר.

הֲרֵי אַתְּ עָלַי חֵרֶם - הַנּוֹדֵר אָסוּר.

הֲרֵינִי עָלֶיךָ וְאַתְּ עָלַי - שְׁנֵיהֶם אֲסוּרִין.

וּשְׁנֵיהֶם מֻתָּרִין בְּדָבָר שֶׁל עוֹלֵי בָבֶל,

וַאֲסוּרִין בְּדָבָר שֶׁל אוֹתָהּ הָעִיר.

ברטנורא משנה ד

הריני עליך חרם. הנאתי תהיה אסורה עליך בחרם, שלא תוכל ליהנות ממני.

המודר אסור. אע"פ שלא ענה אמן. שאדם יכול לאסור על חבירו שלא יהנה ממנו.

הרי אתה עלי חרם. שאסר על עצמו כל הנאה שתבוא לו מחברו, הנודר אסור.

בדבר של עולי בבל. כגון בור של עולי רגלים, שהיו עולים מבבל לארץ ישראל לרגל, והיה אותו הבור באמצע הדרך, וידן של כל ישראל שוה בו, והוי כהפקר ולא כדבר שהוא של שותפים.

משנה ה

וְאֵיזֶהוּ דָּבָר שֶׁל עוֹלֵי בָבֶל?

כְּגוֹן הַר הַבַּיִת וְהָעֲזָרוֹת, וְהַבּוֹר שֶׁבְּאֶמְצַע הַדֶּרֶךְ.

וְאֵיזֶהוּ דָּבָר שֶׁל אוֹתָהּ הָעִיר?

כְּגוֹן הָרְחָבָה, וְהַמֶּרְחָץ, וּבֵית הַכְּנֶסֶת, וְהַתֵּבָה, וְהַסְּפָרִים.

וְהַכּוֹתֵב חֶלְקוֹ לַנָּשִֹיא.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אֶחָד כּוֹתֵב לַנָּשִֹיא וְאֶחָד כּוֹתֵב לַהֶדְיוֹט;

מַה בֵּין כּוֹתֵב לַנָּשִֹיא לְכוֹתֵב לַהֶדְיוֹט?

שֶׁהַכּוֹתֵב לַנָּשִֹיא אֵינוֹ צָרִיךְ לְזַכּוֹת.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֶחָד זֶה וְאֶחָד זֶה צְרִיכִין לְזַכּוֹת,

לא דִּבְּרוּ בַּנָּשִֹיא אֶלָּא בַּהֹוֶה.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אֵין אַנְשֵׁי הַגָּלִיל צְרִיכִין לִכְתּוֹב,

שֶׁכְּבָר כָּתְבוּ אֲבוֹתֵיהֶם עַל יְדֵיהֶם.

ברטנורא משנה ה

הרחבה. השווקין שבעיר.

והתיבה. שמניחין בה ספרים.

והספרים. שקונים בני העיר ללמוד בהם.

והכותב חלקו לנשיא. מפרש בגמרא דהכי קתני, ומה תקנתן, יכתבו חלקן לנשיא, כלומר אלו שנדרו הנאה זה מזה, ואסורים להשתמש ברחובה של עיר ובתיבה ובספרים, יכתוב כל אחד מהם חלקו שיש לו ברחבה ובתיבה ובספרים לנשיא, ואחר כך יוכל כל אחד מהם להשתמש בהם, שבממון של נשיא הם משתמשים, ואין אחד מהם נהנה משל חבירו.

רבי יהודה אומר אם ירצו יכתבו חלקם להדיוט, אלא שאם כתבו לנשיא אין צריך לזכות לו ע"י אחר, דמשום חשיבותו של נשיא קונה אף על פי שלא זיכה לו על ידי אחר, ובהדיוט לא קנה עד שיזכה לו על ידי אחר.

אנשי גליל אין צריכין לזכות. אנשי גליל קנטרנים היו, ובכעסן היו נודרים הנאה זה מזה, עמדו אבותיהן וכתבו חלקיהן לנשיא, שאם בניהם אחריהם ידרו הנאה זה מזה, לא יהיו אסורים ברחבה של עיר או בתיבה או בספרים, דממון נשיא הם.

משנה ו

הַמֻּדָּר הֲנָאָה מֵחֲבֵרוֹ וְאֵין לוֹ מַה יֹּאכַל -

נוֹתְנוֹ לְאַחֵר לְשׁוּם מַתָּנָה, וְהַלָּה מֻתָּר בָּהּ.

מַעֲשֶֹה בְּאֶחָד בְּבֵית חוֹרוֹן שֶׁהָיָה אָבִיו מֻדָּר הֵימֶנּוּ הֲנָאָה,

וְהָיָה מַשִֹּׂיא אֶת בְּנוֹ, וְאָמַר לַחֲבֵרוֹ:

חָצֵר וּסְעוּדָה נְתוּנִים לָךְ בְּמַתָּנָה,

וְאֵינָן לְפָנֶיךָ אֶלָּא כְּדֵי שֶׁיָּבֹא אַבָּא וְיֹאכַל עִמָּנוּ בַּסְּעוּדָה.

אָמַר לוֹ: אִם שֶׁלִּי הֵם, הֲרֵי הֵם מֻקְדָּשִׁין לַשָּׁמַיִם.

אָמַר לוֹ: לא נָתַתִּי אֶת שֶׁלִּי שֶׁתַּקְדִּישֵׁם לַשָּׁמַיִם.

אָמַר לוֹ: לא נָתַתָּה לִי אֶת שֶׁלָּךְ,

אֶלָּא שֶׁתְּהֵא אַתָּה וְאָבִיךָ אוֹכְלִים וְשׁוֹתִים וּמִתְרַצִּים זֶה לָזֶה,

וִיהֵא עָוֹן תָּלוּי בְּרֹאשׁוֹ.

וּכְשֶׁבָּא דָּבָר לִפְנֵי חֲכָמִים אָמְרוּ:

כָּל מַתָּנָה שֶׁאֵינָהּ, שֶׁאִם הִקְדִּישָׁהּ אֵינָהּ מֻקְדֶּשֶׁת -

אֵינָהּ מַתָּנָה.

ברטנורא משנה ו

ומעשה בבית חורון וכו'. בגמרא מפרש דמתניתין חסורי מחסרא והכי קתני, ואם הוכיח סופו על תחלתו אסור, ומעשה נמי בבית חורון באחד שהוכיח סופו על תחלתו וכו'.

ואינן לפניך אלא כדי שיבא אבא ויאכל. אלמא לא נתנם אלא כדי שיבא אביו ויאכל, ואסור. אבל אם אמר הרי הן לפניך, ואם רצונך יבא אבא ויאכל, מותר. ואם סעודתו מוכחת עליו שהרבה בסעודה יותר ממה שהיה צריך, וניכרין הדברים שבשביל אביו עשה כדי שיבוא ויאכל, אסור.