נדרים, פרק ח

משנה א

קוֹנָם יַיִן שֶׁאֲנִי טוֹעֵם הַיּוֹם -

אֵינוֹ אָסוּר אֶלָּא עַד שֶׁתֶּחְשַׁךְ;

שַׁבָּת זוֹ -

אָסוּר בְּכָל הַשַּׁבָּת, וְשַׁבָּת שֶׁעָבְרָה;

חֹדֶשׁ זֶה -

אָסוּר בְּכָל הַחֹדֶשׁ, וְרֹאשׁ חֹדֶשׁ לְהַבָּא;

שָׁנָה זוֹ -

אָסוּר בְּכָל הַשָּׁנָה, וְרֹאשׁ הַשָּׁנָה לֶעָתִיד לָבוֹא;

שָׁבוּעַ זֶה -

אָסוּר בְּכָל הַשָּׁבוּעַ, וּשְׁבִיעִית שֶׁעָבְרָה.

וְאִם אָמַר:

יוֹם אֶחָד, שַׁבָּת אַחַת, חֹדֶשׁ אֶחָד,

שָׁנָה אַחַת, שָׁבוּעַ אֶחָד -

אָסוּר מִיּוֹם לְיוֹם.

ברטנורא משנה א

קונם יין עד שתחשך. שכן דרך לשון בני אדם, כשאומרים "היום", רוצים לומר עד השלמת היום.

שבת זו. היה עומד באמצע השבוע ואמר "שבת זו", אסור בכל השבוע.

והשבת לשעבר. ואסור נמי ביום השבת, כי הוא בכלל השבוע שעבר.

חודש זה אסור בכל החודש. אם עומד באמצע החודש ואמר "חודש זה", אסור עד תשלום החודש, ויום ר"ח להבא, ומותר ביום ר"ח, כי הוא נמנה עם החודש הבא, ואפילו היה ר"ח ביום שלושים לחודש שעבר.

וכן שנה זו, אם עמד באמצע השנה ואמר "שנה זו", אסור עד תשלום השנה, ומותר בראש השנה, שהוא נמנה עם השנה העתידה לבא.

שבוע זה. היה עומד באמצע השמיטה, ואמר "שבוע זה", אסור עד תשלום השמיטה, והשביעית בכלל שמיטה שעברה.

אם אמר יום אחד, שבת אחת, חודש אחד, שנה אחת, שבוע אחד, אסור מיום ליום. אם עומד באמצע היום ואומר "יום אחד", אסור עד למחר כעת הזאת. וכן אם עומד בשמונה לחודש ואמר "חודש עלי", אסור עד ח' לחודש הבא. וכן בשנה. וכן בשמיטה. וכן אם אמר "קונם עלי יין יום" סתם, או שבת, או חודש, או שנה סתם, אע"פ שלא אמר יום אחד, שבת אחת, חודש אחד, דינו מעת לעת. והאומר קונם עלי יין היום, אע"פ שהוא מותר כשתחשך, צריך שאלה לחכם, גזירה כשאמר היום שמא יבא להתיר כשיאמר יום סתם, דמיחלף ליה בין יום להיום, או בין שבת זו לשבת סתם. וכן כולם.

משנה ב

עַד הַפֶּסַח - אָסוּר עַד שֶׁיַּגִּיעַ;

עַד שֶׁיְּהֵא - אָסוּר עַד שֶׁיֵּצֵא.

עַד לִפְנֵי הַפֶּסַח -

רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: אָסוּר עַד שֶׁיַּגִּיעַ;

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: אָסוּר עַד שֶׁיֵּצֵא.

ברטנורא משנה ב

עד הפסח אסור עד שיגיע. דבלשון בני אדם, עד ולא עד בכלל.

עד שיהא, אסור עד שיצא. דמשמע כל זמן שהוא הווה.

עד לפני הפסח רבי מאיר אומר אסור עד שיגיע. דלא מעייל אינש נפשיה אספיקא, ודבר המבורר לקרות פני הפסח קאמר, והיינו עד שיגיע. ורבי יוסי סבר, מעייל אינש נפשיה לאסור בכל מה שיוכל להסתפק.

והלכה כרבי יוסי.

משנה ג

עַד הַקָּצִיר, עַד הַבָּצִיר, עַד הַמָּסִיק -

אֵינוֹ אָסוּר אֶלָּא עַד שֶׁיַּגִּיעַ.

זֶה הַכְּלָל:

כָּל שֶׁזְּמַנּוֹ קָבוּעַ, וְאָמַר: עַד שֶׁיַּגִּיעַ - אָסוּר עַד שֶׁיַּגִּיעַ,

אָמַר: עַד שֶׁיְּהֵא - אָסוּר עַד שֶׁיֵּצֵא;

וְכָל שֶׁאֵין זְמַנּוֹ קָבוּעַ,

בֵּין אָמַר: עַד שֶׁיְּהֵא, בֵּין אָמַר: עַד שֶׁיַּגִּיעַ -

אֵינוֹ אָסוּר אֶלָּא עַד שֶׁיַּגִּיעַ.

ברטנורא משנה ג

עד הקציר. של חטים ושעורים.

עד הבציר. של ענבים.

עד המסיק. של זיתים.

אינו אסור אלא עד שיגיע. הואיל ואין לקציר ובציר זמן קבוע, כדמפרש ואזיל, לא שנא אמר "עד שיהא" לא שנא אמר "עד שיגיע", אינו אסור אלא עד שיגיע, שכל דבר שאין זמנו קצוב אין בדעת הנודר להכניס עצמו באיסור זמן שאין ידוע לו, ולפיכך אמרינן דודאי עד שיגיע קאמר.

משנה ד

עַד הַקַּיִץ, עַד שֶׁיְּהֵא הַקַּיִץ -

עַד שֶׁיַּתְחִילוּ הָעָם לְהַכְנִיס בַּכַּלְכָּלוֹת.

עַד שֶׁיַּעֲבֹר הַקַּיִץ - עַד שֶׁיְּקַפְּלוּ הַמַּקְצוּעוֹת.

עַד הַקָּצִיר -

עַד שֶׁיַּתְחִיל הָעָם לִקְצוֹר קְצִיר חִטִּין, אֲבָל לא קְצִיר שְֹעוֹרִים.

הַכֹּל לְפִי מְקוֹם נִדְרוֹ;

אִם הָיָה בָּהָר - בָּהָר,

וְאִם הָיָה בַּבִּקְעָה - בַּבִּקְעָה.

ברטנורא משנה ד

עד הקיץ עד שיהא הקיץ. בין אמר "עד הקיץ", בין אמר "עד שיהא הקיץ", אינו אסור אלא עד שיתחילו העם להכניס בכלכלות, כלומר שקוצצים תאנים הרבה ומכניסים אותם בסלים.

עד שיקפלו המקצועות. המחצלאות שמיבשים עליהם התאנים, לאחר שנתיבשו מקפלין אותן מחצלאות ומניחין אותן לשנה הבאה.

הכל לפי מקום נדרו. אם רוב תבואות המקום חטין, עד קציר חטים. ואם שעורים, עד קציר שעורים. וכן אם היה בהר בשעת הנדר, עד שיגיע זמן הקציר והבציר בהר. ואם בבקעה, עד שיגיע זמן הקציר והבציר של בקעה.

משנה ה

עַד הַגְּשָׁמִים, עַד שֶׁיִּהְיוּ הַגְּשָׁמִים -

עַד שֶׁתֵּרֵד רְבִיעָה שְׁנִיָּה.

רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר:

עַד שֶׁיַּגִּיעַ זְמַנָּהּ שֶׁל רְבִיעָה.

עַד שֶׁיִּפְסְקוּ הַגְּשָׁמִים -

עַד שֶׁיֵּצֵא נִיסָן כֻּלּוֹ; דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: עַד שֶׁיַּעֲבֹר הַפֶּסַח.

קוֹנָם יַיִן שֶׁאֵינִי טוֹעֵם הַשָּׁנָה,

נִתְעַבְּרָה הַשָּׁנָה - אָסוּר בָּהּ וּבְעִבּוּרָהּ;

עַד רֹאשׁ אֲדָר - עַד רֹאשׁ אֲדָר הָרִאשׁוֹן;

עַד סוֹף אֲדָר - עַד סוֹף אֲדָר הָרִאשׁוֹן.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר:

קוֹנָם יַיִן שֶׁאֵינִי טוֹעֵם עַד שֶׁיְּהֵא הַפֶּסַח -

אֵינוֹ אָסוּר אֶלָּא עַד לֵיל הַפֶּסַח,

שֶׁלֹּא נִתְכַּוַּן זֶה אֶלָּא עַד שָׁעָה שֶׁדֶּרֶךְ בְּנֵי אָדָם לִשְׁתּוֹת יַיִן.

ברטנורא משנה ה

עד הגשמים עד שיהיו גשמים. באיזה לשון משתי לשונות הללו שהוציא מפיו, מותר כיון שהתחילו הגשמים לירד ברביעה שניה, שהיא בשנה המאוחרת בר"ח כסליו. הלכך הנודר "עד הגשמים", אסור עד ראש חדש כסליו, אלא אם כן ירדו גשמים בתחלת זמנן שהוא בשנה המבכרת בי"ז במרחשון, ובשנה הבינונית בכ"ג בו. וכן הלכה. ולא כרבן שמעון בן גמליאל שאומר עד שיגיע זמנה של רביעה.

רבי יהודה אומר עד שיעבור הפסח.  והלכה כרבי יהודה.

משנה ו

אָמַר: קוֹנָם בָּשָֹר שֶׁאֵינִי טוֹעֵם עַד שֶׁיְּהֵא הַצּוֹם -

אֵינוֹ אָסוּר אֶלָּא עַד לֵילֵי הַצּוֹם,

שֶׁלֹּא נִתְכַּוַּן זֶה אֶלָּא עַד שָׁעָה שֶׁדֶּרֶךְ בְּנֵי אָדָם לֶאֱכוֹל בָּשָֹר.

רַבִּי יוֹסֵי בְּנוֹ אוֹמֵר: קוֹנָם שׁוּם שֶׁאֵינִי טוֹעֵם עַד שֶׁתְּהֵא שַׁבָּת -

אֵינוֹ אָסוּר אֶלָּא עַד לֵילֵי שַׁבָּת,

שֶׁלֹּא נִתְכַּוַּן זֶה אֶלָּא עַד שָׁעָה שֶׁדֶּרֶךְ בְּנֵי אָדָם לֶאֱכוֹל שׁוּם.

ברטנורא משנה ו

לילי הצום. ליל צום כפור, שמצוה להרבות בסעודה בערב צום כפור.

קונם שום שאיני טועם וכו'. שעזרא תיקן שיהו אוכלים שום בלילי שבת מפני שמרבה הזרע.

ואין הלכה לא כרבי יהודה ולא כרבי יוסי בנו, אלא כדאמרינן לעיל במתניתין: כל שזמנו קבוע, אמר "עד שיגיע" - אסור עד שיגיע. "עד שיהא" - אסור עד שיצא.

משנה ז

הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ:

קוֹנָם שֶׁאֲנִי נֶהֱנֶה לָךְ, אִם אֵין אַתָּה בָּא וְנוֹטֵל לְבָנֶיךָ,

כּוֹר אֶחָד שֶׁל חִטִּין וּשְׁתֵּי חָבִיּוֹת שֶׁל יַיִן -

הֲרֵי זֶה יָכוֹל לְהָפֵר אֶת נִדְרוֹ שֶׁלֹּא עַל פִּי חָכָם,

וְיֹאמַר לוֹ:

כְּלוּם אָמַרְתָּ אֶלָּא מִפְּנֵי כְבוֹדִי, זֶהוּ כְּבוֹדִי!

וְכֵן הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ:

קוֹנָם שֶׁאַתָּה נֶהֱנֶה לִי, אִם אֵין אַתָּה בָּא וְנוֹתֵן לִבְנִי,

כּוֹר אֶחָד שֶׁל חִטִּין וּשְׁתֵּי חָבִיּוֹת שֶׁל יַיִן -

רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: אָסוּר עַד שֶׁיִּתֵּן.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אַף זֶה יָכוֹל לְהָפֵר אֶת נִדְרוֹ שֶׁלֹּא עַל פִּי חָכָם,

וְיֹאמַר לוֹ: הֲרֵי אֲנִי כְּאִלּוּ הִתְקַבַּלְתִּי.

הָיוּ מְסָרְבִין בּוֹ לָשֵֹאת בַּת אֲחוֹתוֹ, וְאָמַר:

קוֹנָם שֶׁהִיא נֶהֱנֵית לִי לְעוֹלָם;

וְכֵן הַמְגָרֵשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ, וְאָמַר:

קוֹנָם אִשְׁתִּי נֶהֱנֵית לִי לְעוֹלָם -

הֲרֵי אֵלּוּ מֻתָּרוֹת לֵהָנוֹת לוֹ,

שֶׁלֹּא נִתְכַּוַּן זֶה אֶלָּא לְשׁוּם אִשּׁוּת.

הָיָה מְסָרֵב בַּחֲבֵרוֹ שֶׁיֹּאכַל אֶצְלוֹ,

אָמַר: קוֹנָם לְבֵיתְךָ שֶׁאֵינִי נִכְנָס,

טִפַּת צוֹנֵן שֶׁאֵינִי טוֹעֵם לָךְ -

מֻתָּר לִכָּנֵס לְבֵיתוֹ וְלִשְׁתּוֹת מִמֶּנּוּ צוֹנֵן,

שֶׁלֹּא נִתְכַּוַּן זֶה אֶלָּא לְשׁוּם אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה.

ברטנורא משנה ז

זהו כבודי. שאפרנס בני משלי.

היו מסרבין בו לשאת את בת אחותו. מפצירין בו שישא את בת אחותו מפני שהיא בת גילו ואמרינן [יבמות ס"ב] הנושא את בת אחותו עליו הכתוב אומר (ישעיה נ"ח) "ומבשרך לא תתעלם אז תקרא וה' יענה".

שלא נתכוין זה אלא לשם אכילה ושתיה. ומיהו גם באכילה ושתיה מותר, הואיל ולא הוציא מפיו אכילה ושתיה, דבנדרים בעינן שיוציא בשפתיו, כדכתיב (במדבר ל') "ככל היוצא מפיו יעשה". ולא דמי לרישא, דאישות בכלל הנאות איתיה.