נדרים, פרק ט

משנה א

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: פּוֹתְחִין לָאָדָם בִּכְבוֹד אָבִיו וְאִמּוֹ;

וַחֲכָמִים - אוֹסְרִין.

אָמַר רַבִּי צָדוֹק: עַד שֶׁפּוֹתְחִין לוֹ בִּכְבוֹד אָבִיו וְאִמּוֹ, יִפְתְּחוּ לוֹ בִּכְבוֹד הַמָּקוֹם,

אִם כֵּן אֵין נְדָרִים!

וּמוֹדִים חֲכָמִים לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּדָבָר שֶׁבֵּינוֹ לְבֵין אָבִיו וְאִמּוֹ -

שֶׁפּוֹתְחִין לוֹ בִּכְבוֹד אָבִיו וְאִמּוֹ.

ברטנורא משנה א

רבי אליעזר אומר פותחין לאדם בכבוד אביו ואמו. כגון שיאמרו לו "אילו היית יודע שיאמרו העולם לאביך ולאמך ראו גידולים שגדלתם, כמה בנכם קל בנדרים", ונמצאת מזלזל בכבודם, כלום היית נודר?!

וחכמים אוסרין. דחיישינן שמא משקר, כי הוא בוש לומר שלא היה מניח מלידור בשביל כבודם, ונמצא שחכם מתיר נדר זה בלא חרטה. ומיירי שהוא אינו מתחרט מעיקרא מעצמו, דקיי"ל פותחין בחרטה, ואין צריך למצוא לו פתח בשעה שהוא מתחרט מעצמו מעיקרא.

יפתחו לו בכבוד המקום. על מלתיה דרבי אליעזר קא פריך, כי היכי דפותחין בכבוד אביו ואמו ולא חיישינן שמא ישקר, יפתחו לו נמי בכבוד המקום, ויאמרו לו "אילו היית יודע שתקרא רע לפני המקום כלום היית נודר"?!

ואמרו לו חכמים דרבי אליעזר, מהא לא תסייען, דאף רבי אליעזר מודה בהא, דודאי ישקר, דלא חציף אינש כולי האי דיאמר שלא היה מניח בשביל כבוד המקום, ולא דמי לרבן שמעון בן גמליאל דפתח לההוא גברא יש בוטה כמדקרות חרב כו'. דהתם אומר לו מן הפסוקים, כהך דתנן במתניתין שעובר על לא תשנא ולא תקום ולא תטור. אבל כשמזכירין לו כבוד המקום - אז ודאי משקר.

והלכה כחכמים.

שבינו לבין אביו ואמו. כגון שהדיר את אביו מנכסיו.

משנה ב

וְעוֹד אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: פּוֹתְחִין בַּנּוֹלָד;

וַחֲכָמִים - אוֹסְרִין.

כֵּיצַד?

אָמַר: קוֹנָם שֶׁאֵינִי נֶהֱנֶה לְאִישׁ פְּלוֹנִי,

וְנַעֲשָֹה סוֹפֵר, אוֹ שֶׁהָיָה מַשִֹּׂיא אֶת בְּנוֹ בְּקָרוֹב,

וְאָמַר: אִלּוּ הָיִיתִי יוֹדֵעַ שֶׁהוּא נַעֲשֶֹה סוֹפֵר,

אוֹ שֶׁהוּא מַשִֹּׂיא אֶת בְּנוֹ בְּקָרוֹב, לא הָיִיתִי נוֹדֵר.

קוֹנָם לְבַיִת זֶה שֶׁאֵינִי נִכְנָס, וְנַעֲשָֹה בֵּית הַכְּנֶסֶת,

אָמַר:

אִלּוּ הָיִיתִי יוֹדֵעַ שֶׁהוּא נַעֲשֶֹה בֵּית הַכְּנֶסֶת,

לא הָיִיתִי נוֹדֵר -

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר - מַתִּיר,

וַחֲכָמִים - אוֹסְרִין.

ברטנורא משנה ב

ועוד אמר רבי אליעזר. קולא אחרת בנדרים.

פותחין. בנדרים בנולד, כגון דבר שאינו מצוי, ונולד ונתחדש אחר שנדר, ואילו ידע בשעת הנדר שיתחדש דבר זה לא היה נודר.

וחכמים אוסרים. דטעמא דחרטה, משום שע"י חרטה נעקר הנדר מעיקרו, ובדבר שאינו מצוי אינו נעשה נדר עקור מעיקרו, כי בשביל זה לא היה מניח מלידור כי היה סבור שלא יבוא לעולם.

ונעשה סופר. ת"ח והכל צריכים לו.

או שהיה משיא את בנו בקרוב לא הייתי נודר. וכגון שנדר לזמן, ולא היה סבור שישיא את בנו בתוך אותו זמן, ויצטרך לילך לחופת בנו.

והלכה כחכמים.

משנה ג

רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: יֵשׁ דְּבָרִים שֶׁהֵן כַּנּוֹלָד, וְאֵינָן כַּנּוֹלָד;

וְאֵין חֲכָמִים מוֹדִים לוֹ.

כֵּיצַד?

אָמַר: קוֹנָם שֶׁאֵינִי נוֹשֵֹא אֶת פְּלוֹנִית שֶׁאָבִיהָ רַע,

אָמְרוּ לוֹ: מֵת, אוֹ: שֶׁעָשָֹה תְּשׁוּבָה;

קוֹנָם לְבַיִת זֶה שֶׁאֵינִי נִכְנָס,

שֶׁהַכֶּלֶב רַע בְּתוֹכוֹ, אוֹ: שֶׁהַנָּחָשׁ בְּתוֹכוֹ,

אָמְרוּ לוֹ: מֵת הַכֶּלֶב, אוֹ: שֶׁנֶּהֱרַג הַנָּחָשׁ -

הֲרֵי הֵן כַּנּוֹלָד, וְאֵינָן כַּנּוֹלָד;

וְאֵין חֲכָמִים מוֹדִים לוֹ.

ברטנורא משנה ג

יש דברים שהם כנולד. נראין כנולד.

ואינם כנולד. ופותחין בהם.

אמרו לו מת וכו'. ואע"ג דמיתה נולד הוי, הואיל ופירש בשעת נדרו בעבור מה היה נודר, נעשה כתולה נדרו בדבר, כאילו פירש כל זמן שאביה קיים, הלכך לא הוי נולד. אבל תנאי גמור לא הוי, הילכך צריך התרה. ובירושלמי מוכח שאין צריך התרה. וכן פירש רמב"ם.

משנה ד

וְעוֹד אָמַר רַבִּי מֵאִיר: פּוֹתְחִין לוֹ מִן הַכָּתוּב שֶׁבַּתּוֹרָה, וְאוֹמְרִים לוֹ:

אִלּוּ הָיִיתָ יוֹדֵעַ שֶׁאַתָּה עוֹבֵר עַל

"לא-תִקֹּם" וְעַל "לא-תִטֹּר" (ויקרא יט, יח),

וְעַל "לא-תִשְֹנָא אֶת-אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ" (שם שם, יז)

"וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" (שם שם, יח)

"וְחֵי אָחִיךָ עִמָּךְ" (שם כה, לו),

שֶׁמָּא יַעֲנִי וְאֵין אַתָּה יָכוֹל לְפַרְנְסוֹ,

וְאָמַר: אִלּוּ הָיִיתִי יוֹדֵעַ שֶׁהוּא כֵּן, לא הָיִיתִי נוֹדֵר -

הֲרֵי זֶה מֻתָּר.

ברטנורא משנה ד

אילו הייתי יודע שכן הוא, לא הייתי נודר, הרי זה מותר אחר שיתירנו החכם. וכל המודר הנאה מחבירו, כשמתירין לו אין מתירין אלא בפני חבירו, דכתיב (שמות ד') "ויאמר ה' אל משה במדין לך שוב", אמר לו הקב"ה למשה, במדין נדרת במדין לך והתר את נדרך. לפי שנשבע משה לחותנו שלא יזוז ממדין בלא רשותו, דכתיב (שם ב') "ויואל משה לשבת את האיש", והצריכו הקב"ה ללכת להתיר נדרו בפניו.

משנה ה

פּוֹתְחִין לָאָדָם בִּכְתֻבַּת אִשְׁתּוֹ.

וּמַעֲשֶֹה בְּאֶחָד שֶׁנָּדַר מֵאִשְׁתּוֹ הֲנָאָה,

וְהָיְתָה כְּתֻבָּתָהּ אַרְבַּע מֵאוֹת דִּינָרִין,

וּבָא לִפְנֵי רַבִּי עֲקִיבָא, וְחִיְּבוֹ לִתֵּן לָהּ כְּתֻבָּתָהּ.

אָמַר לוֹ: רַבִּי!

שְׁמוֹנֶה מֵאוֹת דִּינָרִין הִנִּיחַ אַבָּא,

וְנָטַל אָחִי אַרְבַּע מֵאוֹת, וַאֲנִי אַרְבַּע מֵאוֹת;

לא דַּיָּהּ שֶׁתִּטֹּל הִיא מָאתַיִם וַאֲנִי מָאתַיִם?

אָמַר לוֹ רַבִּי עֲקִיבָא: אֲפִלּוּ אַתָּה מוֹכֵר שְֹעַר רֹאשְׁךָ, אַתָּה נוֹתֵן לָהּ כְּתֻבָּתָהּ.

אָמַר לוֹ: אִלּוּ הָיִיתִי יוֹדֵעַ שֶׁהוּא כֵּן, לא הָיִיתִי נוֹדֵר;

וְהִתִּירָהּ רַבִּי עֲקִיבָא.

ברטנורא משנה ה

פותחין לו בכתובת אשתו. בפרעון כתובתה אם נדר לגרשה.

משנה ו

פּוֹתְחִין בְּיָמִים טוֹבִים וּבַשַּׁבָּתוֹת.

בָּרִאשׁוֹנָה הָיוּ אוֹמְרִים:

אוֹתָן הַיָּמִים מֻתָּרִין, וּשְׁאָר כָּל הַיָּמִים אֲסוּרִין;

עַד שֶׁבָּא רַבִּי עֲקִיבָא וְלִמֵּד,

שֶׁהַנֶּדֶר שֶׁהֻתַּר מִקְצָתוֹ, הֻתַּר כֻּלּוֹ.

ברטנורא משנה ו

פותחין בימים טובים ובשבתות. אם נדר להתענות, או שלא לאכול בשר לזמן קצוב, אומרים לו אילו שמת אל לבך לשבתות וימים טובים שבתוך זמן זה כלום היית נודר. ואין זה פותח בכבוד המקום.

אותן הימים. שמצא להם פתח להתחרט.

מותרים. שהחכם מתירן.

ושאר הימים. שאין עליהם חרטה, נשארין באיסורן.

שנדר שהותר מקצתו הותר כולו. אע"פ שלא מצא פתח על כולו. דלא נדר מעיקרא אלא על דעת שיתקיים כולו, נמצא התרת מקצתו פתח לכולו.

משנה ז

כֵּיצַד?

אָמַר: קוֹנָם שֶׁאֵינִי נֶהֱנֶה לְכֻלְּכֶם,

הֻתַּר אֶחָד מֵהֶן -

הֻתְּרוּ כֻּלָּן;

שֶׁאֵינִי נֶהֱנֶה לָזֶה וְלָזֶה,

הֻתַּר הָרִאשׁוֹן - הֻתְּרוּ כֻּלָּן;

הֻתַּר הָאַחֲרוֹן -

הָאַחֲרוֹן מֻתָּר, וְכֻלָּן אֲסוּרִין;

הֻתַּר הָאֶמְצָעִי -

הֵימֶנּוּ וּלְמַטָּה מֻתָּר, הֵימֶנּוּ וּלְמַעְלָה אָסוּר.

שֶׁאֵינִי נֶהֱנֶה לָזֶה קָרְבָּן וְלָזֶה קָרְבָּן -

צְרִיכִין פֶּתַח לְכָל אֶחָד וְאֶחָד.

ברטנורא משנה ז

לזה ולזה. כגון שאסר הראשון עליו בקונם, ואמר על השני הרי זה כראשון ועל השלישי הרי זה כשני, וכן כולם. הותר הראשון הותרו כולם, שכולם תלויין בו.

לזה קרבן ולזה קרבן. הא מתניתין רבי שמעון היא, דאמר גבי שבועת הפקדון אם היו חמשה תובעים אותו, וכפר ונשבע והודה, שאינו חייב קרבן על כל אחד עד שיאמר שבועה לכל אחד ואחד, והכא נמי צריך שיאמר לזה קרבן ולזה קרבן. אבל חכמים אומרים: אם אמר "שבועה שאיני חייב לך ולא לך ולא לך", חייב על כל אחד ואחד, והכא נמי, אם אמר "לא לזה ולא לזה ולא לזה", אע"פ שלא הזכיר קרבן על כל אחד, הוי כל אחד נדר בפני עצמו. וכן הלכה.

משנה ח

קוֹנָם יַיִן שֶׁאֵינִי טוֹעֵם, שֶׁהַיַּיִן רַע לַמֵּעַיִם.

אָמְרוּ לוֹ: וַהֲלא הַמְיֻשָּׁן יָפֶה לַמֵּעַיִם -

הֻתַּר בַּמְיֻשָּׁן;

וְלא בַּמְיֻשָּׁן בִּלְבַד הֻתַּר, אֶלָּא בְּכָל הַיַּיִן.

קוֹנָם בָּצָל שֶׁאֵינִי טוֹעֵם, שֶׁהַבָּצָל רַע לַלֵּב.

אָמְרוּ לוֹ: הֲלא הַכֻּפְרִי יָפֶה לַלֵּב -

הֻתַּר בַּכֻּפְרִי;

וְלא בַּכֻּפְרִי בִּלְבַד הֻתַּר, אֶלָּא בְּכָל הַבְּצָלִים.

מַעֲשֶֹה הָיָה, וְהִתִּירוֹ רַבִּי מֵאִיר בְּכָל הַבְּצָלִים.

ברטנורא משנה ח

ולא במיושן בלבד הותר אלא בכל היין. ודוקא שאמר "אילו ידעתי כן לא הייתי נודר כלל" או "הייתי אומר ישן מותר וחדש אסור". אבל אמר "אילו הייתי יודע, הייתי אומר כל יין אסור עלי חוץ מן הישן", הרי זה אין מותר לו אלא הישן בלבד, וכל שאר יין אסור.

משנה ט

פּוֹתְחִין לָאָדָם בִּכְבוֹד עַצְמוֹ וּבִכְבוֹד בָּנָיו.

אוֹמְרִים לוֹ:

אִלּוּ הָיִיתָ יוֹדֵעַ, שֶׁלְּמָחָר אוֹמְרִין עָלֶיךָ:

כָּךְ הִיא וֶסְתּוֹ שֶׁל פְּלוֹנִי, מְגָרֵשׁ אֶת נָשָׁיו;

וְעַל בְּנוֹתֶיךָ יִהְיוּ אוֹמְרִין: בְּנוֹת גְּרוּשׁוֹת הֵן,

מָה רָאֲתָה אִמָּן שֶׁל אֵלּוּ לִהִתְגָּרֵשׁ?

וְאָמַר: אִלּוּ הָיִיתִי יוֹדֵעַ שֶׁכֵּן, לא הָיִיתִי נוֹדֵר -

הֲרֵי זֶה מֻתָּר.

ברטנורא משנה ט

פותחין לאדם בכבוד עצמו ובכבוד בניו. אם נדר לגרש את אשתו.

מה ראתה אמן להתגרש. אם לא שנמצא בה ערות דבר, ונמצא פוגם את בניו. ולא חיישינן שמא ישקר, שהוא אינו מתחרט אלא שהוא בוש לומר שאינו חושש לכבוד בניו.

משנה י

קוֹנָם שֶׁאֵינִי נוֹשֵֹא אֶת פְּלוֹנִית כְּעוּרָה, וַהֲרֵי הִיא נָאָה;

שְׁחוֹרָה, וַהֲרֵי הִיא לְבָנָה;

קְצָרָה, וַהֲרֵי הִיא אֲרֻכָּה - מֻתָּר בָּהּ.

לא מִפְּנֵי שֶׁהִיא כְּעוּרָה וְנַעֲשֵֹית נָאָה,

שְׁחוֹרָה וְנַעֲשֵֹית לְבָנָה,

קְצָרָה וְנַעֲשֵֹית אֲרֻכָּה -

אֶלָּא שֶׁהַנֶּדֶר טָעוּת.

וּמַעֲשֶֹה בְּאֶחָד שֶׁנָּדַר מִבַּת אֲחוֹתוֹ הֲנָיָה,

וְהִכְנִיסוּהָ לְבֵית רַבִּי יִשְׁמָעֵאל, וְיִפּוּהָ.

אָמַר לוֹ רַבִּי יִשְׁמָעֵאל:

בְּנִי! לָזוֹ נָדַרְתָּ?

אָמַר לוֹ: לָאו!

וְהִתִּירוֹ רַבִּי יִשְׁמָעֵאל.

בְּאוֹתָהּ שָׁעָה בָּכָה רַבִּי יִשְׁמָעֵאל, וְאָמַר:

בְּנוֹת יִשְֹרָאֵל נָאוֹת הֵן, אֶלָּא שֶׁהָעֲנִיּוּת מְנַוְּלָתַן.

וּכְשֶׁמֵּת רַבִּי יִשְׁמָעֵאל, הָיוּ בְּנוֹת יִשְֹרָאֵל נוֹשְֹאוֹת קִינָה, וְאוֹמְרוֹת:

בְּנוֹת יִשְֹרָאֵל אֶל רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּכֶינָה.

וְכֵן הוּא אוֹמֵר בְּשָׁאוּל (שמואל ב א, כד)

"בְּנוֹת יִשְֹרָאֵל אֶל-שָׁאוּל בְּכֶינָה".

ברטנורא משנה י

אלא שהנדר טעות. מעיקרו, שבשעת הנדר היתה לבנה, ואינו צריך שאלה לחכם.

מעשה באחד שנדר וכו'. בגמרא מפרש דחסורי מחסרא והכי קתני, רבי ישמעאל אומר אפילו כעורה ונעשית יפה, שחורה ונעשית לבנה, ומעשה נמי וכו'. דתנא קמא לא שרי אלא בזמן שהיה הנדר טעות מעיקרו, כגון שהיתה יפה בשעת הנדר. ורבי ישמעאל סבר שאע"פ שלא נעשית יפה אלא לאחר הנדר, הנדר מותר, דכיון שיכולין ליפותה לא היתה כעורה מעיקרא.

ואין הלכה כרבי ישמעאל.