סוטה, פרק ו
משנה א
מִי שֶׁקִּנֵּא לְאִשְׁתּוֹ וְנִסְתְּרָה, אֲפִלּוּ שָׁמַע מֵעוֹף הַפּוֹרֵחַ
יוֹצִיא וְיִתֵּן כְּתֻבָּה; דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר.
רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: עַד שֶׁיִּשְֹאוּ וְיִתְּנוּ בָּהּ מוֹזְרוֹת בַּלְּבָנָה.
ברטנורא משנה א
מי שקינא לאשתו ונסתרה אפילו שמע מעוף הפורח שנסתרה.
יוציא ויתן כתובה. רבי אליעזר לטעמיה, דאמר בפ"ק סתירה לא בעיא עדות, ואפילו עבד ואפילו שפחה נאמנים דהיינו נמי כעוף הפורח, דאתקש סתירה לטומאה, דכולהו מהימני בה, הלכך נאסרה עליו. ואם אינו רוצה להשקותה יוציא ויתן כתובה.
רבי יהושע אומר עד שישאו ויתנו בה מוזרות בלבנה. נשים הטוות לאור הלבנה. רבי יהושע לטעמיה דאמר משקה על פי שנים. מיהו משישאו ויתנו בה מוזרות בלבנה בפריצותה, מכוער הדבר ותצא, דהא אפילו מיא תו לא בדקי לה, כדתניא בפ"ק, ו"טהורה היא" - ולא שישאו ויתנו בה מוזרות בלבנה.
והלכה כרבי יהושע.
משנה ב
אָמַר עֵד אֶחָד: אֲנִי רְאִיתִיהָ שֶׁנִּטְמֵאת
לא הָיְתָה שׁוֹתָה.
וְלא עוֹד, אֶלָּא אֲפִלּוּ עֶבֶד, אֲפִלּוּ שִׁפְחָה
הֲרֵי אֵלּוּ נֶאֱמָנִין אַף לְפָסְלָהּ מִכְּתֻבָּתָהּ.
חֲמוֹתָהּ וּבַת חֲמוֹתָהּ וְצָרָתָהּ וִיבִמְתָּהּ וּבַת בַּעֲלָהּ
הֲרֵי אֵלּוּ נֶאֱמָנוֹת, וְלא לְפָסְלָהּ מִכְּתֻבָּתָהּ, אֶלָּא שֶׁלֹּא תִּשְׁתֶּה.
משנה ג
שֶׁהָיָה בַּדִּין:
וּמָה אִם עֵדוּת רִאשׁוֹנָה שֶׁאֵינָהּ אוֹסְרַתָּה אִסּוּר עוֹלָם,
אֵינָהּ מִתְקַיֶּמֶת בְּפָחוֹת מִשְּׁנַיִם
עֵדוּת אַחֲרוֹנָה שֶׁאוֹסְרַתָּה אִסּוּר עוֹלָם,
אֵינוֹ דִּין שֶׁלֹּא תִּתְקַיֵּם בְּפָחוֹת מִשְּׁנַיִם?
תַּלְמוּד לוֹמַר (במדבר ה, יג) "וְעֵד אֵין בָּהּ"
כָּל עֵדוּת שֶׁיֶּשׁ בָּהּ.
קַל וָחֹמֶר לְעֵדוּת הָרִאשׁוֹנָה מֵעַתָּה:
וּמָה אִם עֵדוּת אַחֲרוֹנָה שֶׁאוֹסְרַתָּה אִסּוּר עוֹלָם,
הֲרֵי הִיא מִתְקַיֶּמֶת בְּעֵד אֶחָד
עֵדוּת הָרִאשׁוֹנָה שֶׁאֵינָהּ אוֹסְרַתָּה אִסּוּר עוֹלָם,
אֵינוֹ דִּין שֶׁתִּתְקַיֵּם בְּעֵד אֶחָד?
תַּלְמוּד לוֹמַר (דברים כד, א) "כִּי-מָצָא בָהּ עֶרְוַת דָּבָר",
וּלְהַלָּן הוּא אוֹמֵר (שם יט, טו) "עַל-פִּי שְׁנַיִם עֵדִים...יָקוּם דָּבָר",
מַה לְּהַלָּן עַל פִּי שְׁנַיִם עֵדִים,
אַף כָּאן עַל פִּי שְׁנַיִם עֵדִים.
ברטנורא משנה ג
שהיה בדין. שלא יהא נאמן בה עד אחד, אם לא מגזירת הכתוב.
עדות הראשונה. סתירה שאין אוסרתה איסור עולם. אלא עד שתשתה.
אינה מתקיימת בפחות משנים. כדבעינן למימר מגזירה שוה, ורבי יהושע היא.
עדות האחרונה. טומאה.
כל עדות שיש בה. נאמן בה דכתיב "ועד אין בה", וכל עד האמור בתורה סתם אינו אלא שנים, מדאיצטריך קרא לומר (דברים יט) "לא יקום עד אחד באיש", שמע מינה דעד - שנים במשמע, עד שיפרוט לך הכתוב אחד. והכי קאמר קרא: תרי לית בה אלא חד, וקאמר "והיא לא נתפסה" לאוסרה, אלמא עד אחד מהימן.
משנה ד
עֵד אוֹמֵר: נִטְמֵאת, וְעֵד אוֹמֵר: לא נִטְמֵאת;
אִשָּׁה אוֹמֶרֶת: נִטְמֵאת, וְאִשָּׁה אוֹמֶרֶת: לא נִטְמֵאת
הָיְתָה שׁוֹתָה.
אֶחָד אוֹמֵר: נִטְמֵאת, וּשְׁנַיִם אוֹמְרִים: לא נִטְמֵאת
הָיְתָה שׁוֹתָה.
שְׁנַיִם אוֹמְרִים: נִטְמֵאת, וְאֶחָד אוֹמֵר: לא נִטְמֵאת
לא הָיְתָה שׁוֹתָה.
ברטנורא משנה ד
עד אומר נטמאת ועד אומר לא נטמאת. אוקי חד להדי חד, והרי היא בספיקה ושותה. ודוקא כי אתו בהדי הדדי, אבל בזה אחר זה, כשאמר הראשון נטמאת, הוי מהימן כבתרי. והשני האומר לא נטמאת הוי ליה חד, ואין דבריו של אחד במקום שנים.
ושנים אומרים לא נטמאת. כלומר לא נטמאת בפניך, שכשבאת ומצאת שנסתרו יחד גם אנו היינו עמך ובפנינו לא נטמאת, הרי נסתלק העד ובטלו דבריו מפני השנים, והרי היא בספיקה אם נטמאת קודם שבאו אלו ומצאום, ולפיכך שותה. ואשמועינן תנא בהני תרי בבי דמתניתין דבפסולי עדות, הלך אחר רוב דעות בין לקולא בין לחומרא כלומר בין להשקותה בין שלא להשקותה.